שמות כא, יב

מכה איש ומת. כמה כתובים נאמרו בפרשת רוצחין, ומה שבידי לפרש למה באו כלם, אפרש:

מכה איש ומת. למה נאמר, לפי שנאמר (ויקרא כד יז) ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, שומע אני בהכאה בלא מיתה, תלמוד לומר מכה איש ומת, אינו חיב אלא בהכאה של מיתה ואם נאמר מכה איש, ולא נאמר ואיש כי יכה, הייתי אומר אינו חיב עד שיכה איש, הכה את האשה ואת הקטן מנין, תלמוד לומר כי יכה כל נפש אדם, אפלו קטן ואפילו אשה. ועוד אלו נאמר מכה איש, שומע אני, אפלו קטן שהכה והרג יהא חיב, תלמוד לומר ואיש כי יכה, ולא קטן שהכה. ועוד, כי יכה כל נפש אדם, אפלו נפלים במשמע, תלמוד לומר מכה איש, אינו חיב עד שיכה בן קימא ראוי להיות איש:

דְיִמְחֵי לֶאֱנַשׁ וְיִקְטְלִנֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:

דְּיִמְחֵי לְבַר יִשְרָאֵל אוֹ לְבַת יִשְרָאֵל וְיִקְטְלִינֵיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל בִּסְיָיפָא

מכה איש. טעם להזכיר זה אחר זכר העבד והאמה. כי צריך לפרש משפט מכה עבדו ואמתו. וזה האיש הוא מישראל:

מות יומת. כל מות יומת הדבר תלוי בב"ד חוץ מאחד. כאשר תראה בסמוך:

מכה איש ומת. פירש"י דקרא הכא דמכה איש וקרא דאיש כי יכה וקרא דבסמוך וכי יזיד לא צריך למכתב מכה כלל ומיהו י"ל דאי לא כתיב אלא הני תרי קראי ה"א דווקא איש שהרג אבל אשה וטומטום ואנדרוגינוס לא והכי פירש"י גבי וגונב איש:

מכה איש ומת מות יומת. אחר שהשלים דין עבד עברי שהתחיל בו כנגד דבור ראשון שבלוח ראשון התחיל בדין הרציחה כנגד דבור ראשון שבלוח שני, ומפני ששם הזהיר ולא ענש בא עתה ופירש העונש ואמר מכה איש ומת מות יומת וזהו במזיד.

מכה איש ומת פרש״י לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש שומע אני בהכאה בלא מיתה. ואם תאמר היכן מצינו למימר דבהכאה בלא מיתה יהא נהרג הרי אף אם הפיל אבר אינו משלם רק דמי אברו. ויש דוחקים לתרץ כשעשהו טרפה. אי נמי כשהכהו בדבר שיש בו כדי להמית ולא מת סד״א ליחייב מיתה הואיל ולא כל כמיניה שנצול קמ״ל.

מכה איש ומת ופרשה זו נסמכה לפרשת עבד לפי שרגילות הוא שאדם מכה את עבדו ופעמים שהוא הורגו לכך הוא אומר מות יומת שאינו כמכה עבד כנעני.

מכה איש ומת. פרוש, אין צריך שתהיה המיתה בשעת ההכאה עצמה, כמו שתאמר שישחטנו או ישרפנו או יחנקנו שמוציא נשמתו ממנו בידו ממש, אלא אפילו מת אחר כך בכח ההכאה חייב, אלא אם כן עמד מחליו, דכתיב (שמות כא:יט) ״אם יקום״. וחדוש משמיענו מה שאין הדין כן בהורג בשוגג, שאינו חייב לגלות אלא דוקא אם מת בידו, כדתניא בפרק מי שאחזו (גיטין ע,א): שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה, משום דחיישינן שמא הרוח בלבלתו או הוא פרכס וקירב מיתתו וכו׳, עד כאן. וכתבו התוספות כי דוקא בהורג בשוגג אנו דנים דין זה, דבהכי תליא, דכתיב ״ויפל עליו וימת״ (במדבר לה:כג), משמע ליה לאלתר, אף על פי שבמזיד חייב אפילו לא מת לאלתר, יש חלוק בין מיתה לגלות, עד כאן. והם דברינו שדיקנו באמרו במזיד מכה איש ומת ולא אמר הורג איש וגו׳, לומר אפילו הרגו עתה ומת אחר כמה ימים. ובשוגג דקדק לומר אנה לידו, פרוש, שהרגו בידו ממש. וכן משמע מדברי רמב״ם בפרק ה׳ מהלכות רוצח, ולא כן דעת הראב״ד שאינו מחלק, יעוין שם דבריהם, ואין דבריו נראים בשום אופן בעולם, ואין כאן מקום פלפול הפוסקים.

מות יומת. טעם הכפל בדין זה ובדין מכה ומקלל יולדיו ובגנבת איש ובהכאת עבדו וכדומה. דע כי משפטי ה׳ הוא השופט כל העולם להמית לעושי רשעה, אלא שבחר לתת קצת מהם לשופטי ארץ להמית הרשומים בתורת ה׳, לטעמים רבים, מהם נגלו לנו מהתבוננות התורה, וכהנה וכהנה ישפוט הוא האדון למעלה כבועל נדה ומחלל יום כפור וכאוכל חלב וכדומה, הוא ישלח מלאכו לפגע בו. ולזה אמר הכתוב מות יומת, פרוש אותו שהוא בן מות יומת על ידכם, כי בן מות הוא הגם שלא יומת מכם. ולזה אמרו זכרונם לברכה (כתובות ל,א) הגם שיבטלו הדינים, דינם לא בטל וישפטהו השופט לעולם. ולזה בדין שור שנגח אדם והועד בבעליו אמר ״וגם בעליו יומת״, כי שם אין מיתה אלא בידי שמים ולא מסרו לבית דין, כאמרם זכרונם לברכה (מכילתא) ״יומת״ – בידי שמים. ורבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא לא,ב) אמרו עוד בזה דבר.

מכה איש ומת מות יומת. רבים השתדלו ליתן סדר לכל המצות שבפרשה זו וכן מצאתי בתולדות יצחק ובמהרי"א ולא ישרו דבריהם בעיני על כן לא ראיתי להאריך בזכרונם, ואומר אני כשם שהתחיל בכי תקנה עבד עברי כי הוא כנגד דבור אנכי ודבור אנכי ודאי כולל כל הדברות שבין אדם למקום עד לא תרצח כך התחיל כאן מכה איש שהוא דבור לא תרצח והוא כנגד אנכי וראש לחמשה דברות אחרונות שבין אדם לחבירו ולא תרצח כולל כולם, כי גם העושה עול בממון נקרא מכה איש כי נפש הוא חובל ובטוב ההשקפה הצרופה נזכרו בפרשה זו כל עשרת הדברות ואם אומר להוסיף טעמים בכל מצוה יאריך הסיפור וכבר הסכמתי לקצר חיבור זה בכל היכולת על כן משכתי ידי ממלאכה זו כי רבה היא עלי, ומכולם אמרתי להוסיף טעמים בדיני הגנב כי יש בו כמה דינים חלוקים כי הגונב איש ומכרו דומה כאילו מסרו למיתה כי הקונה בידו לעשות בו כל מה שירצה כי השבי כולהו איתנהו ביה (ב"ב ח:) על כן דינו למיתה. והגונב ממון שנים ישלם כי אין האדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו יש בידו מנה מתאוה מאתים כו' (קה"ר א יג) כך גנב זה שלא נסתפק במה שבידו ודאי כל היום הוא מתאוה תאות הכפל ע"כ דינו לשלם כפל, ורמז לדבר ממון מן האותיות הכפולות כשתכתוב מ"ם ו"ו נו"ן אבל סתם גזלנים פורצים ואינן מתאוים אל הכפל ועוד שהגנב גנב שני גניבות ממון בעליו ודעת קונו מה שאין כן בגזלן.

ובתשלומי ד' וה' בגונב שור או שה וטבחו או מכרו. לפי שדמו הנה נדרש וגם לרבות דמי זרעיותיו כי השור הזכר והשה הזכר היו ראוין להוליד ומצינו בתורה ששלח יעקב פרות ארבעים ופרים עשרה כי כל פר ראוי להוליד ד' פרות ע"כ יתן ד' בקר נקיבות תחת השור ועוד בקר חמישי קנס בעבור הכפל, ולפי חשבון זה היה לו ליתן י"א צאן נקיבות תחת שה זכר כי כל איל צריך עשר נקיבות ועוד אחד בעבור הקנס אלא שחסה עליו התורה בעבור בזיונו שנשא השה על כתיפו וחסרה ממנו שבעה בעבור הבזיון כי גדול כבוד הבריות עד שדוחה שבעה צאן ויש סמך לזה מן פסוק (משלי ו ל–לא) אל יבוזו לגנב כי יגנוב וגו' ונמצא ישלם שבעתים. פירש הרלב"ג שאם ימצא הגנב בבית בעל הגניבה כשיתן לו על אחד ז' כו' נמצא שזה נותן שבעה בעבור בזיונו שהרי מטעם ישלם שבעתים אמר אל יבוזו לגנב, ומהיכן למד שלמה לומר כן שיתן שבעה בעבור בזיונו אלא מן חסרון שבעה צאן מן י"א כאמור.

מכה איש ומת. אין משמעות הכאה זו כמו ואיש כי יכה כל נפש אדם. דפי׳ שיכהו להוציא נפשו. דכאן א״א לפרש כן דא״כ לכתוב מכה נפש איש מות יומת או הורג איש מות יומת. אלא ה״פ מכה איש שחושב שלא ימות אבל התרו בו עדים שימות והוא לא שמע להם והכהו עד שמת. וס״ד שאין זה הורג נפש שכסבור שלא ימות. ובא הכתוב ללמד שמכ״מ מות יומת אחרי שהתרו בו שימות:

מכה איש ומת. זה כפול בפ' אמור ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, ומשיב שמשם נוכל לפרש כריב"ב דס"ל שבהכוהו עשרה אנשים בזאח"ז ומת האחרון חייב כמ"ש בסנהדרין (ד' עח) דס"ל כי יכה כל נפש אפי' מקצת נפש, דכן סתם ג"כ בספרא (שם סי' רמו) ופי' אפילו סטרו סטירה ומת עי"כ, או בסטר סטירה לגוסס בידי אדם, דאא"ל שנטעה שיתחייב על סטירה לבדה דהא כתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, לכן אמר פה מכה איש ומת ולא אמר כל נפש שדוקא אם מת ע"י לבדו, וכרבנן דפליגי אריב"ב ולכן מפרשי כי יכה כל נפש שאינו חייב עד שתצא כל נפשו ע"י הכאה:

מכה איש. ושם אמר ואיש כי יכה כל נפש אדם, ומבואר אצלנו ויקרא (סי' יו"ד) ובאילת השחר (פרק לא) ההבדלים שבין שם אדם ושם איש, ששם איש בא לסימן המין ולא אשה, וגם במקום שלא בא לסימן המין מורה על הגדלות וממעט קטן, משא"כ שם אדם כולל אשה וקטן, וממ"ש פה מכה איש יש למעט אם המוכה אשה או קטן לכן אמר שם כי יכה כל נפש אדם, ושם אמר ואיש כי יכה ויש למעט אם הרוצח הוא אשה [כי קטן בל"ז אינו בר עונשין] אבל פה אמר מכה, כל מכה, ועדיין נאמר אם המוכה איש די בכל מכה. ואם המכה איש די בכל מוכה, ולא נדע אם המכה והמוכה אינו איש אבל כבר אמר בפ' רוצחים ונס שמה רוצח מכה נפש ועל כולם אמר רוצח הוא ולא נזכר שם איש לא במכה ולא במוכה, אבל קשה דא"כ הול"ל גם כאן מכה נפש או מכה אדם, ע"ז משיב לתלמודו הוא בא שאם יאמר בשניהם מכה נאמר שאף קטן המכה יהרג עז"א ואיש כי יכה שהגם שאינו שם המין למעט אשה ממעט קטן, ואם יאמר משניהם כי יכה נפש אדם נאמר אף מכה בן שמונה לכן אמר מכה איש ללמד שמ"ש נפש אדם היינו אדם שהוא יש וראוי להתקיים לא בן שמונה, ומובא בסנהדרין (דף פד) ובתו"כ אמור (סי' רמה) וכן דרש לקמן (סי' סב) על וגונב איש, והעתקתי כפי נוסח הגר"א:

מות יומת. פה קצר ופרטי ההלכות נתפרשו במק"א, א] שצריך התראה כמ"ש ע"פ שנים עדים, שעד כולל גם ההתראה, ונראה דהמכלתא אתיא כר"י במכות (דף ו') דס"ל שצריך שיהיו שני עדים מתרים בו כמ"ש ע"פ שנים עדים, ב] שלא יומת רק בב"ד כמ"ש עד עמדו לפני העדה למשפט כן גי' הגמ' מכות (ד' יש) ובספרי וכן צריך להגיה כאן, ג] לא התבאר פה באיזה מיתה יומת, שמצאנו סתם מיתה על חנק ועל סקילה, ולמדו ממ"ש דמו ישפך, שהחנק והסקילה אין שופכים דמו, ומזה אין מבואר עדיין התזת הראש שיצוייר שפיכת הדמים ע"י פתיחת הגידים, ולמד מע"ע שעריפת העגלה היתה תחת עריפת ראש הרוצח, וסנהדרין (דף נ"ב ע"ב) למד ממ"ש ומת תח"י נקום ינקם ונקמה הוא בחרב, והבאתי עליכם חרב נוקמת, כי פתיחת הגידים אינו דרך נקמה כי רבים בחרו לעצמם מיתה קלה הזאת, ושם באר דלמ"ד חנק חמור למד מע"ע:

ט הקשה הרא"ם יש לתמוה היאך יהיה נהרג בהכאה בלא מיתה והכתיב ונקה המכה רק שבתו יתן והניח הדבר בצריך עיון. וי"ל כיון שמצינו גבי אביו ואמו שחייב מיתה על הכאה אפי' שלא המית אם כן הוה אמינא אפילו אחר נמי ועל אביו אפילו הכאה בלא חבורה אבל אחר דוקא הכאה בחבורה והא דכתיב פצע תחת פצע ופירש"י פצע מכה שמוציאה דם היינו שלא בכוונה אבל בכוונה חייב מיתה והא דכתיב והאלהים אנה לידו דמשמע דבלא כוונה חייב גלות היינו במתכוין להכות את זה והכה את זה אבל בלא נתכוין כלל אינו חייב גלות וקרא דלא ימות הוה אמינא הכאה דלא שייך בו מיתה דהיינו בלא חבורה ודו"ק. (קצ"מ) ועוד יש לומר דהוה אמינא דהיכא דלא רצה לשלם חייבה התורה מיתה דכהאי גוונא אמרינן בסנהדרין (דף טו) גבי כופר ע"ש ובזה מיושבים כל קושיות הרא"ם:

י (הרא"ם) וא"ת והיכן אשכחן דענש הכתוב את הקטן דכהאי גוונא פריך בפרשת בן סורר ומורה ומשני אטו בן סורר ומורה על שם חטאו הוא נהרג אינו נהרג אלא על שם סופו הוה אמינא אפילו קטן נמי אבל הכא מאי איכא למימר כו'. (נח"י) ולי נראה דסלקא דעתך אמינא כיון דכתיב מכה איש אתא לרבות אפילו קטן שיהא חייב על הריגה אע"ג דבעלמא קטן פטור מכל המצות לפיכך איצטריך מיעוטא ואיש כי יכה להוציא את הקטן וקושיא זו ותירוץ זה שייך בכל הני דבסמוך:

כ (הרא"ם) כל זה קבלה בידם לדרוש כך דאם לא כן נמעט מאיש את הקטן ונרבה מכל נפש אשה וטומטום ואנדרוגינוס וכן גבי ואיש כי יכה שאינו אלא בהכאה שיש בו מיתה דאם לא כן למה לא דריש איפכא לומר לפי שנאמר מכה איש ומת שומע אני שאינו חייב אלא בהכאה של מיתה תלמוד לומר ואיש כי יכה אפילו הכאה בלא מיתה וכו' ע"ש באורך ולא הבאתי דבריו אלא ההכרחים לפירוש רש"י לכן קצרתי במקום שאין צריך להאריך. אבל תימא אם כן היאך חייב דמי ולדות הא מיחייב מיתה. וי"ל היכא דלא נתכוין לולדות כדאשכחן לרבי שדרש ונתת נפש תחת נפש ממון אי נמי דהא דמיחייב אנפל היינו לאחר שנולד אבל קודם שנולד לא מיחייב כו' (תוספות סנהדרין דף פ"ד):

מכה איש ומת וגומר עד ומכה אביו ואמו. ויש לשאול בפסוקים האלה גם כן שלש שאלות:

השאלה הא' למה תלה הכתוב רציחת הנפש ושפיכות הדמים בהכאה ומכה איש ומת. והיה לו לומר שופך דם האדם או כל הורג נפש מות ?יומת ומה צורך בזכרון הכאה:

השאלה הב' באומרו ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו כי אולי לא צדה. והאלהים לא אנה לידו אבל מרשעת המכה הרוצח המיתו. ומה יהיה דינו. האם יגלה כשוגג או יומת כמזיד:

השאלה הג' באמרו וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה. מה הוא זה שאמר בערמה האם הוא הפך השוגג שזכר וענינו שזדה להרגו מדעתו ורצונו או הוא שהרגו בערמה ומרד בבטחו בו. וכמו שפירשוהו חכמי האומות ויאמרו שההורג ברצונו ונס אל בית השם לא יקחוהו משם אבל אם הרג בערמה ומרמה בהיותו בשלום עמו ובבטחו בו אז מעם המזבח יוקח למות:

ואומר בפירוש הפסוקים והתר השאלות שהכתוב יבאר בזה משפט אחר ברוצח והוא ההורג נפש. ואומר מכה איש לכלול בזה מי הראוי להיות מכה ובר עונשין ומי הוא המוכה שעליו יתחייב המכה מיתה ומה היא ההכאה ואמר מכה איש בלשון שנוכל לפרשו על המוכה. והוא שיהיה המוכה איש או אשה קטן או גדול שהרי כתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם וגם נלמוד מזה מי הוא המכה שיתחייב על שהכה והוא שיהיה הרוצח איש גדול בר עונשין מבן י"ג שנה ויום אחד ומעלה לא קטון ולמדנו גם כן בענין ההתראה שתהיה מכה ראויה להביא המות אחריה ולזה לא אמר שופך דם האדם או כל הורג נפש כדי שלא נחשוב שלא יתחייב מות הרוצח אלא אם הרגו מיד כשהכהו. אך אם יום או יומים יעמוד המוכה שלא יתחייב המכה מיתה לכך נאמר מכה איש ומת ר"ל מכה רבה שמת מההכאה ההי' מות יומת רוצה לומר שהרוצח יומת בחנק והיא המיתה האמורה סתם בתורה. והמאמר הזה מכה איש ומת יובן באמת אם כיון להכותו ולהמיתו ולכן הוצרך לבאר ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו כלומר שאם לא הכהו בכוונה וברצון כי אם במקרה לא יומת כי אין אדם נענש על השוגג ולכן הקב"ה ישים לו מקום אשר ינוס שמה והם ערי המקלט שהיה עתיד לצוות לישראל לנוס שמה כל רוצח בשגגה כדי שגואל דם האיש הנרצח בראותו את הרוצח לא יחם לבבו ולא ירדוף אחריו ואין ספק שהם שתי קצוות שאין ביניהם אמצעי ההורג בדעת ובכוונה או ההורג שלא בדעת כי הם חיוב ושלילה ולכך אמר ואשר לא צדה כלומר מות יומת הרוצח חוץ מאשר לא צדה. ובדרך מקרה בא זה לידו. וכמ"ש ונשל הברזל וגומר האמנם יחסו אל האלהים באמרו והאלהים אנה לידו. להגיד שהדברים אשר בכאן עם היות מהם במקרה ובהזדמן בערכנו הנה הם מושגחים מלמעלה וכמו שאמרו חז"ל (חולין ז') אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה וכמו שאמרו מהשני אנשים שכל אחד מהם הרג את הנפש זה בשוגג וזה במזיד וכו' כי הנה בערך המכה היתה ההכאה ההי' בשוגג ומקרה עם היות שהכל מלמעלה ולכך אין ראוי שיהרג הרוצח בשגגה אבל שיהיה גולה אל עיר מקלטו. וחז"ל אמרו שבמדבר מחנה לויה היה קולטת והוא מקום עבודת הלוים ולמדו זה ממה שנאמר במזיד מעם מזבחי תקחנו למות. מכלל שבמקום המזבח קולט לשוגג. האמנם אמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה לעשות חלוקה אחרת והיא מהגורם מות לחבירו בערמה ובמרמה אף על פי שלא יכהו בידו כי זה לרשעתו וערמתו להרוג את הנפש לא יקלוט אותו שום מקום ואפילו שיהיה כהן ועומד על המזבח לעבוד עבודה שהוא מקום היותר מיוחד לכפר מאותו מקום קדוש תקחנו למות בבית דין. וזה היה ענין יואב בן צרויה שחשב למלט את נפשו בהאחזו בקרנות המזבח ושלא יקחוהו משם ושלמה המלך צוה את בניהו שאם לא ירצה לצאת יהרגהו שמה כי לא אמרה תורה מעם מזבחי תקחנו למות להורות שאין לבית דין רשות להורגו שם אלא ע"ד הגוזמא נאמר שלא יהיה לרוצח מנוס אפילו על המזבח. והנה עם היות המצוה הזאת בכלל לא תרצח כוללת לכל אדם הנה יראה קדושת האלהית אשר בה מפני' ראשונ' במה שחייב גלות לרוצח בשגגה וגם זה לתכלית ההטבה והחמלה כדי שגואל הדם לא ירדוף אחריו ואולי ימשך ממנו נזק הרבה. שנית שקצת האומות לא יוציאו ממזבחותיהם את הרוצח לא בשגגה ולא במזיד אלא בלבד אותו שהרגו בערמה שהיא אצלם המרד שיעשה האדם לאוהבו הבוטח בו. אבל התורה האלהית גזרה כי כל הורג נפש בדעת וברצון אין המזבח קולט אותו ולא יהיה בית ה' מערת פריצים להשגב שם כל פועלי און. והותרו בזה ג' השאלות ששאלתי: