שמות כא, כז

וְאִם שִׁנָא דְעַבְדֵהּ אוֹ שִּׁנָא דְאַמְתֵהּ יַפֵּל לְבַר חוֹרִין יִפְטְרִנֵהּ חֳלָף שִׁנֵהּ:

וְאִין שִׁינָא דְעַבְדֵיהּ כְּנַעֲנָאֵי אוֹ שִׁינָא דְאַמְתֵיהּ כְּנַעֲנִיתָא יַפִּיל לְבַר חוֹרִין יִפְטְרִינֵיהּ חוֹלַף שִׁינֵיהּ

ואם שן. דבר הכתוב על ההוה ברוב כאשר הזכרתי וכן יצא בראשי איברים כפי הקבלה:

ישלחנו. לשון שלוח, כמו ושלחה מביתו. ומה שלא כתב כאן חנם כמו למעלה ביוצא בשש, ללמדך שיתן לו ספר כריתות כמו לאשתו.

תחת שינו. אע״פ שגופו קנוי לו אין הקב״ה חפץ שישחיתנו באבריו. הלשון מוכיח כי באחד הוא חפשי ואם שחת עינו ואח״כ הפיל שנו, לעולם יש לו דמי אבר השני. מה שעבד כנעני יוצא בראשי אברים היינו מקל וחומר אם מידי שמים קונה עצמו ביסורין, כדכתיב יסור יסרני יה ולמות לא נתנני, מידי אדם לא כ״ש.

עין עבדו. עין עבדו הכנעני אבל עברי הרי הוא בן חורין לכל דבריו:

לחפשי. להיות חפשי וי"א שהוא כמו לחופש והיו"ד יתירה ומשום הכי יוצא לחירות שעינו עולה לו בפדיונו שאין ליתן ממון תחת עינו וכל מה יועיל לו מה שקנה עבד קנה רבו ואפי' על מנת שאין לרבו רשות בו יכול רבו לייסרו ולדחקו עד שיתן לו על כרחו ואין לו תקנה כי אם לחירות ואע"פ שגופו קנוי לו אין הק' חפץ שישחית באיבריו. עד כאן נזקי אדם באדם ועתה מפרש נזקי שור באדם:

ואם שן עבדו. טעם שלא כלל הכתוב שן ועין וחלקם בשתי מצוות, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה בקדושין (קידושין כד:) אמר רבי ששת: היתה עינו סמויה וחטטה – יוצא לחרות. ולפי זה יש בעין שני דינים של שחרור: האחד – אם כהה עינו, הגם שלא חטטה, כמובן שם בקדושין שהגם שלא נחטטה, כל שחסר מאורה ואינו יכול להשתמש בה – יצא לחרות. והשני – שהגם שהיתה כהויה, אם חטטה – יצא לחרות. ואם היה הכתוב כולל אותם בדין אחד, היינו לומדין בעין כדין השן: מה שן בטולה הוא נפילתה, גם עין בטולה הוא נפילתה, אבל כהוי שאינו מחסר כלל מהעין – לא יצא לחרות.

ואם שן. ביאר הכתוב עין ושן דכתיב בב״ח תשלומי היזק. אותם עין ושן מוציאים עבדו לחירות. ומובן דמכש״כ יד ורגל שהוא יותר בזדון משן ועין שבא ע״י סטירה על הלחי בכעס שמצוי בעבדים ושלא בכונת ההיזק. משא״כ פצע וחבורה וכויה אינו נחשב בעבד להיזק כלל:

לחפשי ישלחנו תחת שנו. בקדושין (דף כד) למדו שתפס שן ועין לדוגמא, שה"ה שיוצא בכ"ד ראשי אברים שאינם חוזרים, ומקשה ואימא נהוי שן ועין כשני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, צריכא דאי כתב רחמנא שן ה"א אפי' שן דחלב כתב רחמנא עין, ואי כתב עין ה"א מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו, ולכן הקדים במכילתא זה להודיע שצריך שן ועין ואינם שני כתובים ומזה למדיני לכל ראשי אברים:

לחפשי ישלחנו. ר"י פי' הטעם שע"י היסורים יצא לחירות, כי אין לומר שהוא מטעם כסף שפודה א"ע בשווי דמי האבר שחסרו, שעבד כנעני אינו נפדה בע"כ של אדון, כמ"ש הרמב"ם (בפ"ה מה' עבדים), ואף שלר"י בסוטה (דף ג) לעולם בהם תעבודו רשות, בכ"ז זה תלוי ברצון האדון, ומפני שהעבד הוקש לשדה אחוזה באר הכתוב לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו, ר"ל שבזה אינו כשדה אחוזה שיוצאה ביובל וכמ"ש בקדושין (דף כב ע"ב), וא"כ מה שיוצא בראשי אברים הוא ע"י יסורין ובזה נלמד ק"ו וכמ"ש בברכות (דף ה) ומתורתך תלמדנו דבר זה מתורתך אנו למדין ק"ו משן ועין כו':