עולם במעלות

"אשר נשיא יחטא"

נושאי משרות, רבנים, פוסקים ויושבי על מדין אשר יראת ה' לנגד פניהם, חששו תמיד משגגות שייצאו תחת שרביטם, ובענווה יתירה ושפלות ברך שאינה תואמת למעמדם עשו ככל שביכולתם לבלתי רום לבבם על עמם, ודאגו שייצא מתחת ידם רק פסקים הוגנים ומאומתים.

כאשר היה חתנו של מרן ה'חפץ חיים' זי"ע, הגאון רבי אהרן הכהן זצ"ל, אברך צעיר הסמוך עדיין על שולחן חותנו, ניסה להתמנות למשרה רבנית באחת העיירות, ומשלא צלח נחל אכזבה רבה ונעצב מאוד על לבו.

חותנו ה'חפץ חיים' ניסה להרגיעו וסיפר לו על גודל האחריות שברבנות: "אם לא התמנית לרב", אמר, "סימן הוא שהקב"ה מציל אותך מהעול הכבד שבמשרה זו". אך משראה ה'חפץ חיים' שדבריו עדיין לא מיישבים את לבו העגום, אמר לו: "אספר לך סיפור אישי על התקופה הקצרה שהייתי רב ב'ראדין', בתנאי שתבטיחני שלא תספר זאת לאיש כל עוד אני חי…". לאחר שהסכים סיפר ה'חפץ חיים' את המעשה שהיה:

"יום אחד נתפס אחד הקצבים כשהוא מוכר בשר טריפה. כמובן שגערתי בו על מעשיו והעברתי אותו מתפקידו. לאחר כמה ימים בא אלי הקצב יחד עם כמה מבני משפחתו, ובקול בוכים הביע חרטה עמוקה על מעשיו. לאחר שהבטיח שלא יחזור על פשעו ביקש בתחנונים שאחזיר אותו למשרתו, כי מצבו דחוק ואין לו מחיה לבני ביתו.

"משנוכחתי שאכן כנים דבריו והוא מתחרט בכל לבו ושוב לא ישוב לעשותם, החזרתי אותו על כנו, ולמען ישמעו וייראו הטלתי עליו קנס לנדב לבית המדרש פוד של נרות. הקצב שב לעבודתו, אך הוא לא האריך ימים והלך לעולמו, ובכך חשבתי שהסיפור מאחוריי.

"באחד הימים", המשיך ה'חפץ חיים' את סיפורו, "אני לומד כדרכי בעזרת הנשים ותרדמה נפלה עלי, בחלומי אני רואה לפניי שלושה אנשי צורה, הדורי פנים. הגדול שבהם פנה אלי ושאל: 'ר' ישראל מאיר, הזוכר אתה את המאורע עם הקצב?', 'כן', עניתי בחרדה. 'הקנס שהטלת עליו', המשיך השואל לשאול, 'היה רק כדי שייזהר להבא ולא ישוב על חטאו ולמען ישמעו העם וייראו, או שהיה בו גם משום כפרה על עוונו?'. רעדה אחזתני… לבי החסיר פעימה והמילים נעתקו מפי… השואל הרגיע אותי: 'אל תחשוש, נסה להיזכר בשלווה…'. אימצתי את זכרוני ועניתי: 'אם זכרוני אינו מטעה אותי, הטלתי עליו את הקנס רק כדי שייזהרו הוא ואחרים להבא, אבל לא עבור כפרה על מעשיו…'. הם הודו לי על תשובתי ונעלמו.

"כאשר התעוררתי מתרדמתי השתוממתי מהמחזה אשר ראיתי, לא ידעתי את נפשי מעוצמת החיזיון הגדול, חזרתי לתלמודי אך שוב נפלה עלי תרדמה, ואז בא אלי בחלום הקצב, הוא היה שבור ורצוץ, מדוכדך וכאוב. 'רב'ה, רב'ה…', זעק לעברי, 'מה עוללת לי? מדוע אמרת להם כך? כאשר הייתי בבית דין של מעלה ודנו אותי על שמכרתי טריפות, טענתי שכבר נתכפרתי בקנס שהטלת עלי, תרומת הנרות לבית המדרש. הקטיגור טען לעומתי שהקנס לא היה לכפרה אלא לעונש למען ישמעו וייראו. בבית הדין החליטו כי ישאלו את פיך על כוונתך, ומשענית כך דנו אותי לשבעה מדורי גיהינום קשים כדי שאכפר על מעשיי…'.

"וויי לי… וויי לי…", נאנח ה'חפץ חיים', "החלומות הללו לא נתנו לי מנוח והחלטתי לעזוב את משרת הרבנות. אם בגללי נשמה אומללה ירדה לשאול תחתית, לשם מה לי להחזיק ברבנות…?

"עתה מבין אתה", סיים ה'חפץ חיים' את דברי ההרגעה שלו לחתנו, "מדוע אתה צריך לשמוח על שלא התמנית לרב…?!".