וקראת לשבת עונג · פרשת ויקרא

הגזר, המלך והסוס

ספר ״ויקרא״ פותח בפרשיות הקרבנות. לכאורה נראות פרשיות אלו כחוקי גזירות שאין אנו מבינים טעמם. וכדברי רבנו הרמב״ם זצ״ל ״כל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן״. אין אנו מבינים מדוע יש להקריב קרבנות, ולא את דיניהם הפרטיים, כהקטרת האימורים וזריקת הדמים. ואנו אומרים לעצמנו: חוק הוא, גזירת מלך - כשם שאין אנו מתיימרים להבין את כל חוקי הטבע וסיבותיהם, כך אין אנו מתיימרים להבין את כל חוקי הבורא בתורתו הקדושה. אבל הנה, מצינו שהחכמים קבעו כי ״פרה אדומה״ - חוק היא, ואילו את כלל הקרבנות לא מנו בין החוקים. ובגמרא (יומא סז) לא מנו אלא חמישה חוקים בכל התורה. ואף בחוקים עצמם כתב הרמב״ם כי ראוי להתבונן בהם, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם - תן לו טעם. הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה! וחכמים יגעו ומצאו טעמים בענין הקרבנות, אם על פי הפשט ואם על פי הדרוש, הרמז והסוד.

ונמליץ על כך את הסיפור שמצאנו בהגדה ״יוסף דעת״, בה משולבים פסקי מרן הראש״ל זצוק"ל עם סיפורים ומשלים מאלפים ממורשת מאורי המזרח. וזה הסיפור: מעשה במלך חובב חכמה ודעת, שקרא ליועצו הזקן ואמר לו: ״נכספה נפשי לדעת את חכמת הגויים ובני קדם, אך אין עיתותי בידי. לך ותור, חפש ובקש, תתמצת את חכמתם והשיבני דבר״. יצא היועץ לדרך ארוכה, וכעבור זמן רב שב. התייצב בפני המלך לדווח על מסעו. בארצות רבות תייר, חכמה רבה למד, וספרים הרבה הביא עימו.

אמר לו המלך: ״אין עיתותי בידי לעיין בכל הספרים. חכם אתה, ותוכל לתמצת הכל במשפט אחד״. השתחווה היועץ, אמר: ״גזר״, ולא יסף. ״גזר?!״ תמה המלך.

השתחווה היועץ ושאל: ״כלום ראית מימיך, אדוני המלך, שדה גזר בעונתו?״

״לא״, הודה המלך, ״רק את הירק אני מכיר, כשהוא מוגש לשולחני. מרהיב עין בצבעו ומשמח חיך בטעמו״. ״אם כן״, אמר היועץ, ״אבקש מהמלך להילוות אלי ולראות את שדה הגזר בהדר הטבע, שם יבין את כל החכמה כולה ברגע אחד״.

התעוררה סקרנותו של המלך. הורה לחבוש שני סוסים, ויצא עם היועץ לטיול בשדות מחוץ לעיר. טייל המלך והתענג על הרוח הקלילה ועל מרבד הדשא מתחת לרגליו. שאל היועץ: ״אמור לי, מלכי, איזה ירק גדל בשדה זה?״

הביט המלך, ומשך בכתפיו. בשדות אחרים ראה עגבניות וקישואים ושאר ירקות. ואילו כאן, פלומות ירק ותו לא. ראה את סוסו לוחך את הירק ברוב הנאה. אמר: ״אולי שדה מספוא הוא?״ גחן היועץ, חפן אגודת ירק, משך - ועקר גזר ענק, כתום...

שתק המלך, חיכה להסבר. והיועץ אמר: ״הנה, מלכי, תרתי וראיתי כי כזאת היא החכמה. מונחת היא לפנינו, מתחת לרגלינו, ואין אנו שמים לב. אבל גם אלו השמים לב - רובם הם כסוס זה, הגוחן ואוכל בכל פה את... העלים החיצוניים. ומאושר הוא, בטוח שבכך מיצה את כל הפרי...

מעטים הם אלו, היודעים לאחוז בעלים החיצוניים - ולנבור לעומק, לדעת שמתחתם פרי נפלא, לעמול לחשוף את הפרי ולהוציאו לאור עולם! אף בענין החכמה, כך הוא. התעניינתי וראיתי מה רבים הס החכמים בעיניהם, הרואים ראיה שטחית, מסיקים מסקנות שטחיות, ובטוחים שמיצו את הנושא והגיעו לתכליתו. מעטים הם היודעים שיש עומק לפנים מעומק, ומעטים עוד יותר יגעים בלא חשך לחשוף רובד לפנים מרובד, עד שמגיעים הם אל הפרי, אל לב האמת!״ נפלא הסיפור, והמסר נוקב כל כך!

אף בתורת הקרבנות כן הוא. המעמיק - ימצא את טעמם. כמו שנאמר ״כי לא דבר ריק הוא מכם״ - אם ריק הוא, מכם הוא. שאין אתם יודעים לדרוש בשעה שאין אתם יגעים בו! והמתייגע להבין, מובטח לו שיאורו עיניו במאור תורה!

לאורו נלך

סיפר מרן זצ"ל: כשהייתי בתל-אביב היתה שם ישיבה קדושה שרק לומדים תורה, והיתה על המשבר, לא היה להם כסף ורצו לסגור אותה. ראש הישיבה רבי אליהו שרם עליו השלום מנוחתו בגן עדן, פנה אלי ואמר לי אני עושה הכל כדי לקיים את הישיבה, ועתה 'באו בנים עד משבר', מה לעשות? אמרתי, אזמין כמה עשירים אדבר על לבם שיתמכו בישיבה.

הראשון שהזמנתי אותו היה ר' דניאל רקנטי, עשיר בעל יכולת, תכף הוציא פנקס צ'קים נתן חמשת-אלפים דולר על המקום, 'ביומו תתן שכרו', ברכתי אותו כל הברכות כמובן, והוא הלך.

אחר כך הזמנתי עשיר גדול אחד, איני רוצה להזכיר את שמו, היתה לו חנות כל-בו, אמרתי לו כך וכך המצב. במקום שיתן, התחיל לקונן לי, 'אנשים לא באים לא קונים', עוד מעט צריך אני לעשות לו מגבית... לא רוצה לתת שלא יתן, אני יכול להכריח אותו? אבל אמרתי לו את הדרשה הזו של רבותינו, 'אתה תשמח ארבעה של הקב"ה אני משמח אותך, אתה לא תשמח אני לא משמח', הוא שמע, עשה לי קינות והלך.

אחרי פסח בראש חודש אייר מטלפן אלי 'אני רוצה לבוא אליך'. משלוח מנות אחרי פורים מה זה שוה... אבל אמרתי בשביל הכבוד שיבוא.

אומר, 'אתה אמרת מי שלא משמח ארבעה לא משמחים אותו, בשמים כדבריך כן הוא, השמחה בידיו של הקב"ה, לא זכיתי לעזור לך', התחיל להגיד וידוי של יום הכיפורים.

ומעשה שהיה כך היה, יש לו בנים גדולים, כל אחד גדול כמו גמל, בני עשרים-עשרים ושניים, והם כולם 'עבדאיי'. הוא הלך להתפלל בבית הכנסת בליל פסח, חזר מביהכ"נ והם יושבים בבית לא הלכו לביהכ"נ בכלל. התחיל לתת להם מוסר למה לא הלכו לבית הכנסת.

- מה, אתה תגיד לנו מה לעשות?! תפסו אותו אחד מפה ואחד מפה, איך עשו ח"ו למשה רבינו 'אהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד', אבל זה לרעה, תפסו אותו, הוציאו אותו לבחוץ וסגרו את הדלת, נשאר בחצר.

הוא סיפר לי, 'אני עומד ובוכה והם בפנים צוחקים ושרים', החג היה לי כמו תשעה באב.

טוב, לפחות שיחזור בתשובה שיתן, 'מודה ועוזב ירוחם', אבל לא נתן, רק בא להתוודות לפני...

תראו רבותי זה אמת מה שאמרו רבותינו ז"ל, הם אמת ודבריהם אמת. הוא עשיר יש לו יכולת, אבל הביא לו הקב"ה את הבנים האלה זרקו אותו בחוץ כמו כלב.

מטמונים מהפרשה

"ויקרא אל משה" (א, א).

פסוק זה נכתב בתורה באל״ף זעירא, מחמת ענוותנותו של משה רבינו. בעיני רבינו ה״חפץ חיים״ נחשב הכבוד לבזיון הגדול ביותר. כאשר חלקו לו כבוד היה זה בעיניו עינוי ללא נשוא, טוען היה תמיד בהקשר לכך שאם בני אדם חולקים לו כבוד שאיננו זכאי לו, הרי אינו אלא צער ועלבון...

משל למה הדבר דומה? - אמר ה״חפץ חיים״ - לבן מלך שקלקל את דרכיו, גנב ופשע, ואביו הענישו בזה ששלל ממנו את תאריו והגלה אותו למדינה רחוקה. בהגיעו לשם חלקו לו הבריות כבוד מלכים משום שלא ידעו מאומה מכל אשר אירע בארמון.

נקל לשער איזה יסורים וכאב לב גרם כבוד מסוג זה לנסיך... הרי בתוך לבו ידע היטב את שפלות מצבו ופחיתות ערכו...

כך היה ה״חפץ חיים״ אומר: כיצד יכול אדם להתגאות בכבוד שאחרים חולקים לו, בשעה שהוא מרגיש ויודע היטב את שפלותו ופחיתות ערכו?...

"או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא" (ד, כח).

הרב הקדוש רבי אברהם יהושע, בעל ״אוהב ישראל״ מאפטא, שוחח פעם עם תלמידיו אודות חומרת החטא, וכך תיאר בפניהם:

נתאר לנו יהודי צדיק וסר מרע ושמו ר׳ הרשל. יום אחד מגיע ר׳ הרשל אל שוק הבהמות ומבקש מהמוכר בשפה רפה שימכור לו שעירת עיזים. מדוע דווקא שעירת עיזים - תמה המוכר - והרי לקרבן שלמים אפשר להקריב גם זכר?...

נכון - עונה ר׳ הרשל בשקט - אבל אני זקוק לקרבן חטאת...

חטאת?! - תמה המוכר - אתה?! ר׳ הרשל... לא מתאים לך...

לקח ר׳ הרשל את שעירת העיזים ופנה אל בית המקדש. בהגיעו לשערי הר הבית נבהלה שעירת העיזים מקול המון העם וברחה...

רדף אחריה ר׳ הרשל ברחובות ירושלים ושאל את העוברים והשבים: שמא ראיתם שעירת עיזים?...

שעירת עיזים? - אמרו הכל - ר׳ הרשל, אתה צריך להביא חטאת?... יהודי נכבד שכמוך!... לבסוף מצא ר׳ הרשל את אבידתו וכך הוא חוזר נכלם אל שערי הר הבית. בדרכו פוגש הוא את האנשים שפגש מקודם והם אומרים לו: הו, נראה שמצאת את אבידתך, הלוואי שיתכפר לך... מגיע ר׳ הרשל אל הכהן ומוסר לו את שעירת העיזים. חטאת?... - תמה הכהן - נו נו...

האמינו לי - סיים בעל ה״אוהב ישראל״ - באותו יום הלבינו שערותיו של ר׳ הרשל מבושה... לא במהרה ישוב ויחטא.

עולם במעלות

"אשר נשיא יחטא"

נושאי משרות, רבנים, פוסקים ויושבי על מדין אשר יראת ה' לנגד פניהם, חששו תמיד משגגות שייצאו תחת שרביטם, ובענווה יתירה ושפלות ברך שאינה תואמת למעמדם עשו ככל שביכולתם לבלתי רום לבבם על עמם, ודאגו שייצא מתחת ידם רק פסקים הוגנים ומאומתים.

כאשר היה חתנו של מרן ה'חפץ חיים' זי"ע, הגאון רבי אהרן הכהן זצ"ל, אברך צעיר הסמוך עדיין על שולחן חותנו, ניסה להתמנות למשרה רבנית באחת העיירות, ומשלא צלח נחל אכזבה רבה ונעצב מאוד על לבו.

חותנו ה'חפץ חיים' ניסה להרגיעו וסיפר לו על גודל האחריות שברבנות: "אם לא התמנית לרב", אמר, "סימן הוא שהקב"ה מציל אותך מהעול הכבד שבמשרה זו". אך משראה ה'חפץ חיים' שדבריו עדיין לא מיישבים את לבו העגום, אמר לו: "אספר לך סיפור אישי על התקופה הקצרה שהייתי רב ב'ראדין', בתנאי שתבטיחני שלא תספר זאת לאיש כל עוד אני חי…". לאחר שהסכים סיפר ה'חפץ חיים' את המעשה שהיה:

"יום אחד נתפס אחד הקצבים כשהוא מוכר בשר טריפה. כמובן שגערתי בו על מעשיו והעברתי אותו מתפקידו. לאחר כמה ימים בא אלי הקצב יחד עם כמה מבני משפחתו, ובקול בוכים הביע חרטה עמוקה על מעשיו. לאחר שהבטיח שלא יחזור על פשעו ביקש בתחנונים שאחזיר אותו למשרתו, כי מצבו דחוק ואין לו מחיה לבני ביתו.

"משנוכחתי שאכן כנים דבריו והוא מתחרט בכל לבו ושוב לא ישוב לעשותם, החזרתי אותו על כנו, ולמען ישמעו וייראו הטלתי עליו קנס לנדב לבית המדרש פוד של נרות. הקצב שב לעבודתו, אך הוא לא האריך ימים והלך לעולמו, ובכך חשבתי שהסיפור מאחוריי.

"באחד הימים", המשיך ה'חפץ חיים' את סיפורו, "אני לומד כדרכי בעזרת הנשים ותרדמה נפלה עלי, בחלומי אני רואה לפניי שלושה אנשי צורה, הדורי פנים. הגדול שבהם פנה אלי ושאל: 'ר' ישראל מאיר, הזוכר אתה את המאורע עם הקצב?', 'כן', עניתי בחרדה. 'הקנס שהטלת עליו', המשיך השואל לשאול, 'היה רק כדי שייזהר להבא ולא ישוב על חטאו ולמען ישמעו העם וייראו, או שהיה בו גם משום כפרה על עוונו?'. רעדה אחזתני… לבי החסיר פעימה והמילים נעתקו מפי… השואל הרגיע אותי: 'אל תחשוש, נסה להיזכר בשלווה…'. אימצתי את זכרוני ועניתי: 'אם זכרוני אינו מטעה אותי, הטלתי עליו את הקנס רק כדי שייזהרו הוא ואחרים להבא, אבל לא עבור כפרה על מעשיו…'. הם הודו לי על תשובתי ונעלמו.

"כאשר התעוררתי מתרדמתי השתוממתי מהמחזה אשר ראיתי, לא ידעתי את נפשי מעוצמת החיזיון הגדול, חזרתי לתלמודי אך שוב נפלה עלי תרדמה, ואז בא אלי בחלום הקצב, הוא היה שבור ורצוץ, מדוכדך וכאוב. 'רב'ה, רב'ה…', זעק לעברי, 'מה עוללת לי? מדוע אמרת להם כך? כאשר הייתי בבית דין של מעלה ודנו אותי על שמכרתי טריפות, טענתי שכבר נתכפרתי בקנס שהטלת עלי, תרומת הנרות לבית המדרש. הקטיגור טען לעומתי שהקנס לא היה לכפרה אלא לעונש למען ישמעו וייראו. בבית הדין החליטו כי ישאלו את פיך על כוונתך, ומשענית כך דנו אותי לשבעה מדורי גיהינום קשים כדי שאכפר על מעשיי…'.

"וויי לי… וויי לי…", נאנח ה'חפץ חיים', "החלומות הללו לא נתנו לי מנוח והחלטתי לעזוב את משרת הרבנות. אם בגללי נשמה אומללה ירדה לשאול תחתית, לשם מה לי להחזיק ברבנות…?

"עתה מבין אתה", סיים ה'חפץ חיים' את דברי ההרגעה שלו לחתנו, "מדוע אתה צריך לשמוח על שלא התמנית לרב…?!".

הפרעת תקשורת (ז)

מי מוסמך לאבחן?

ובכן, על פי חוקי המדינה, המוסמכים לאבחן הפרעת תקשורת, הם: פסיכולוג, פסיכיאטר, או רופא עם הכשרת תקשורת. אבל במציאות, רבים מן המאבחנים הנ"ל אינם מומחים להפרעות תקשורת, והם עלולים להפיק אבחנות שגויות.

ולכן:

1) חובה לחפש מאבחן המומחה ספציפית לאבחון הפרעת תקשורת (ASD/SCD) !!!

2) ועדיף פסיכולוג מאשר השאר.

איך יודעים אם הוא מומחה לנושא? על פי שנים עדים. למשל:

1) אם המאבחן מעיד על עצמו שהוא 'מומחה לאבחון הפרעות תקשורת' (ASD/SCD),

2) וכן מעיד עליו אדם נוסף בר-סמכא (עסקן חינוכי/רפואי, פסיכולוג עמית, ועוד)

– אפשר לפנות אליו.

מתי לא צריך מאבחן עם תואר רשמי?

הבה נצלול פנימה. שווה להתרכז, כי המידע הבא הוא מתנה, שרכשתי בעמל של שנים.

החיים לימדו אותי כלל גדול בכל נושא האבחונים:

אין כזה דבר "לשלוח לאבחון" בלי לדעת 'איזו בעיה אתה מחפש'!

רק כשהנך יודע איזה אבחון אתה מחפש, יש סיכוי להגיע למאבחן המדויק.

ולנידוננו: אם החשד שלכם הוא ל-ASD (אי.אס.די, הפרעת תקשורת על ספקטרום האוטיזם, "אדם עם חסר בכישורי חברה") - אזי צריך כאמור מאבחן מוסמך חוקית.

אך אם החשד שלכם הוא ל-SCD (אס.סי.די, 'הפרעת תקשורת חברתית', שאינה על הספקטרום, "כישורי חברה מנוהלים לא נכון") – עדיף לחפש 'מומחה לאבחון הפרעות תקשורת, עם נסיון רב באבחון SCD', גם אם הוא לא מוסמך לאבחן עפ"י חוק.

נימוקים:

א – הפרעת SCD היא הכי חמקמקה, וראיתי גם מאבחנים בכירים שפספסו אותה לרוב.

ב – היחידים שמדייקים בה, הם אלו ש'נושמים' את נושא ה-SCD ביום-יום, ולא משנה מה התואר שלהם.

ג – לאבחון SCD אין הרבה השלכות עפ"י חוקי המדינה, ולכן לא חשוב התואר של המאבחן. (מכל מקום אם תרצו לממש זכאות ה-SCD להחזרים מקופ"ח, או ל'סל שילוב', אפשר לערוך אבחון נוסף חוקי).