מיד לאחר צאת נשמתו של הרב מיכאל בדלוב ז"ל הגיעו יונים והתדפקו על החלון

לא להאמין לאיזה דרגות באהבת-תורה ואהבת-חסד הגיע הרב בדלוב, שמידותיו היו מעוצבות מהנהגות-זהב ואבני-חן • אבל ככל שנספר על מידת החסד שלו, אהבת התורה גדלה על כולנה • הצאצאים מספרים על לימוד קבוע עם בנו בתוך החנות, על שאיפתו ותשוקתו להקים בית כנסת, ועל הפצרותיו מהילדים ללמוד כמה שיותר, 'כי אני לא זכיתי ללמוד הרבה, ולכן השמחה והתקוה הגדולה שלי היא לראות אתכם לומדים תורה' • הבנים, שלמדו בישיבת 'בית שמעיה', גדלו והתעלו מאוד בתורה, וכל צאצאיהם לומדי תורה ועמליה • במשך עשרות שנים קנה עליית 'חתן תורה', וחינך גם את ילדיו לעשות כך • בהיותו בתל אביב היה נוהג לדרוש באירועים. אבל בהגיעו לבני ברק אמר ש'כאן יש תלמידי חכמים שאני צריך לשמוע אותם', ופסק מלדרוש • גם בשמים המתינו לנשמה הזו, וברגע פטירתו הגיעו יונים והתדפקו על החלון, בבחינת 'יונתי בחגוי הסלע הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה' • ירקן שיָרַק דם על-מנת להתאמץ להגיע לדרגות-שיא ברוחניות

יום קשה במיוחד היה אותו יום. עונת טרום-החגים ובחנות הירקות של ר' מיכאל בדלוב ז"ל נכנסו-ויצאו לקוחות רבים, והעבודה היתה מפרכת. בעלי החנות שֵׁרתו את האנשים, כדרכם, במסירות ובחום, במשך כל שעות היום.

ולא די שהיתה זו העונה שלפני החגים, אלא גם היה מדובר ביום חמישי. מחוגי השעון הצביעו על שעה מאוחרת מאוד, קרוב לחצות. כוחותיו של ר' מיכאל כמעט ואזלו לחלוטין. עד כדי כך שכאשר ביקש לנעול את החנות, היה כבר קשה לו להזיז את הארגזים הכבדים אל תוך החנות.

אבל כשאין ברירה, עושים מה שצריכים. בכוחותיו האחרונים הזיז את הארגזים, סגר את חדר-הקירור, וכדי שהדלת תינעל היטב היה עליו להעביר ולהניע כמה חפצים כבדים גם בתוך החנות.

והנה סוף-סוף ננעלת הדלת, ור' מיכאל המותש מתכונן ללכת לביתו.

אבל בדיוק באותה שניה מגיע לקוח נושם-ונושף ומתחנן שימכרו לו 3 עגבניות ו-2 מלפפונים.

בואו נעצור רגע ונחשוב מה היה עושה כל אחד מאתנו במצב כזה? - אם היינו רגועים, היינו משיבים לו ברוגע ובסבלנות ואומרים ש'סגרנו כבר, והפתיחה-מחדש תהיה קשה מאוד, וכרוכה בטרחה רבה. הוֹאֵל נא לבוא מחר'. אם לא היינו רגועים, התשובה היתה מנוסחת במלים קצת יותר נועזות, בנוסח 'מה קורה לך, האינך רואה שהחנות כבר סגורה'?

אם הלקוח היה מבין, מה טוב; אם לא, היינו מתעלמים ממנו, וממשיכים בדרך הביתה.

לא כן?

מישהו היה מאמין?

אבל ר' מיכאל איננו ככל בני האדם. מידותיו היו מעוצבות מהנהגות-זהב ואבני-חן. לא הוא ישיב את האיש ריקם. גם אם לא מדובר בלקוח שהוא סוחר, שבא לרכוש כמה ארגזי ירקות; גם אם הוא זקוק בשעה זו ל-3 עגבניות ו-2 מלפפונים, לא הוא יסרב לתת לו. ר' מיכאל יתאמץ הרבה מֵעֵבֶר לכוחותיו כדי לספק את מבוקשו של כל יהודי.

הוא פונה לאחוריו, מוציא את מפתחות החנות, תּוֹחֲבָן בחור, ו...פותח את העסק מחדש. מזיז את כל הארגזים, ומוציאם שוב החוצה, דוחף את החפצים הכבדים ממרכז החנות, נוטל שקית ומניח בתוכה את הירקות הדרושים, ומוסרם בחיוך נרחב לאיש שהמתין בקוצר-רוח.

מישהו היה מאמין שאדם בן-תמותה מסוגל לעשות כדבר הזה?

הצדיק הזה התגורר בשכונתנו ב-14 השנים האחרונות, לא לפני שגרם לחיזוק משמעותי ב'שכונת התקוה' בדרום תל-אביב, והביא במו-ידיו עשרות משפחות אל אור היהדות, כשצאצאיהן הקימו בתים לתפארה, והכל-הכל בזכותו של האיש יְשר-הדרך, שהנהגותיו הפתיעו את כל מי שנפגש איתו.

לא להחמיץ את המצוה

וממש בהקשר הנ"ל נוסיף עוד סיפור שיצא מפי נכדו, שסיפר שקרה לא-פעם שסבא נשא בידיו ארגזים רבים, ובדיוק באותה שניה הגיע עני לבקש צדקה. נו, הבה ננסה לחשוב שוב:

מה היא ההתנהגות הנורמלית במקרה זה? - להביא את הארגזים למקומם, לנוח קמעה, ואז לתת את הכסף לעני.

אבל כשהזדמנה לר' מיכאל מצוה, הוא לא יחמיצנה ולוּ לשניות ספורות. הפסיק הרב בדלוב את הפעילות עם הארגזים הכבדים, הניחם מידיו, הוציא את הכסף וּנְתָנוֹ לעני, ואחר-כך העמיס שוב את המשא הכבד והעבירוֹ למקום המיועד.

כזה היה הרב מיכאל בדלוב ז"ל, שעֲזָבָנוּ בתחילת החודש ונסע למנוחות. כאשר יושבים עם 2 הבנים-הת"ח, רבי שלמה ורבי אסף יבדלו לחיים, ומאזינים לסיפורי אהבת-התורה ולומדיה היוצאים מפיהם, עלה על דעתנו שמא לא הגענו לכתובת הנכונה... וכי זו דמותו של ירקן, יהיה חרדי ככל שיהיה? - אבל מהר מאוד התברר שהרב בדלוב לא היה ירקן ככל הירקנים, אלא 'יָרַק דם' על-מנת להתאמץ מאוד-מאוד בכל כוחו להגיע לדרגות רוחניות בפסגות-שיא.

ר' מיכאל הוכיח לכולם שגם בתוך סוג-העבודה הזה אפשר להישאר אוהב-תורה בכל נפשו ומאודו, אפשר גם לחנך את הילדים לכל המידות הטובות האמורות בתורה, ואפשר לנהל בית חרדי למופת, עם כל הסממנים המאפיינים בית של תורה.

הילדים עקבו אחריו

הנה דוגמא נוספת לאצילות-הנפש של הנפטר הדגול. במשך תקופה היה מתפרנס מחלוקת מזון למעונות. והנה, כאשר היה מגיע לאחד המעונות, ופרק את הסחורה והעבירה למעון, השאיר אחריו את הרכב כשהוא פתוח.

הילדים בסביבה עקבו אחריו ומצאו 'הזדמנות-פז' לגנוב מהרכב דברי מתיקה ומוצרי מזון. ר' מיכאל הרגיש בדבר, אבל לא הגיב מידית.

פעם, כשהגיע למעון ההוא, עשה את עצמו כמי שמתכונן להעביר את הסחורה למעון, אבל סב מיד על עקבותיו, ותפס את הילדים 'על חם'.

אלה נבהלו לנפשם, והיו בטוחים שבעל הרכב מתכונן להזעיק את המשטרה. אבל ר' מיכאל, בדיוק כמו ר' מיכאל, ביקש מכל הילדים להתאסף, והחל לדבר איתם בְּרַכּוּת, ובחיוכים שובי-לב, ואמר:

'ילדים חביבים, אני מוכן לתת לכם חינם כל מה שתבקשו, אבל אל תשלחו ידיכם בגניבה. לא כך מתנהגים ילדים יהודים'!

את הסיפור המרטיט הזה סיפר בימי ה'שבעה' אחד ה'ילדים' ההם, שכיום הוא אברך משכמו-ומעלה, וכשדמעות זולגות מעיניו סיפר לבני המשפחה האבלה 'עד כמה השפיעו דבריו של אביכם המנוח על נפש הילדים, שאכן החליטו לא לגנוב יותר, וחלקם התעורר בשל כך לתשובה שלימה'.

תחזיר לי רק חצי מהחוב

לבית המשפחה נכנס אברך המתגורר בחיפה, בנה של אחת המשפחות המיוחסות ברמת אלחנן. כששאלוהו מה ראה להתאמץ להגיע ממרחקים, השיב שיש לו הכרת-הטוב מיוחדת לר' מיכאל. מה קרה? - כשהייתי ילד שלחוני הוריי לשלם את החוב לחנות הירקות. והנה, כשהגעתי לחנות, התברר לי שכל הכסף אבד...

לא ידעתי מה לעשות, ולא היה לי מה להסביר להוריי איך אבד הכסף. החלטתי לספר את מצוקתי לאבא שלכם, שאמר מיד: 'על חצי החוב אני מוותר מיד, ותחזירו לי רק את החצי השני'. במצב כזה הייתי יכול להרשות לעצמי לספר על האבידה להוריי, ולכן אני מרגיש חיוב הכרת-הטוב.

בעיסוקיו אלה מצא ר' מיכאל כר נרחב לעשיית חסד, ולא סתם חסד, אלא נדיבות-לב עם גדולי תורה ויראה. לאחר נישואיו בזיוו"ש של מרן הגר"י זילברשטיין, והעתקת דירת-הקבע שלו לרמת-חן, הגיע הרב בדלוב אל מרן שליט"א ואמר לו: מעתה ואילך, אביא את הירקות אל הבית ברמת-חן, כך שהרב לא יצטרך לטרוח ולהתאמץ! וכך עשה במשך כל השנים, כשהביא את הירקות ב'משלוח חינם' כמובן לביתו הרב.

סיפור דומה היה עם הגאון רבי שמעון אשר, רבה של קרית שלום בדרום ת"א, והאזור. פעם נפגש ר' מיכאל עם רבי שמעון, שסיפר להרב בדלוב שבעבר היה קונה את הירקות לביתו בתחנה המרכזית, ואילו היום - כשקשה לו לסחוב - הוא קונה ליד הבית, והמחירים יקרים מאוד.

גם כאן סיכם ר' מיכאל עם הרב אשר שיביא את הירקות לביתו, ולא יצטרך לטרוח. כך נהג במשך 20 שנה. 'בגללו למדתי עוד 4 שעות מדי שבוע, והזמן הזה נזקף ממש לזכותו', אמר רבה של קרית שלום לאבלים.

להגר"ש אשר יש כולל אברכים גדול ומדי שנה היה מעניק הרב בדלוב קמחא דפסחא לכל האברכים, מבלי שאף אחד ידע שהוא התורם.

לא היה גבול לעשיית החסד של ר' מיכאל, חסד שהשפיע על המשפחה כולה. חברה של אחת הבנות, שהיתה יתומה, גדלה בבית משפחת בדלוב כמה שנים, וגם ה'וורט' של אירוסיה התקיים בביתם. 'היא גדלה כאן ממש כמו בת, ולא היה כל הבדל בינה ליתר הילדים', מעידים בני הבית.

'הרי כל מה שאני עובד, זה למענכם'!

אבל כל זה היה כאין-וכאפס למול אהבת התורה שפיעמה בו. 'אני לא זכיתי ללמוד הרבה, ולכן השמחה והתקוה הגדולה שלי היא לראות אתכם לומדים תורה', אמר תמיד ל-2 בניו ול-2 חתניו. הבנים, שלמדו בישיבת 'בית שמעיה', גדלו והתעלו מאוד בתורה, וכל צאצאיהם לומדי תורה ועמליה.

אגב, במשך שנים רבות היה רוכש ר' מיכאל את תואר 'חתן תורה' בשמחת תורה, וראה בכך כבוד גדול לתורה וללומדיה. בשנה האחרונה, כחודש לפני פטירתו, התקשרו אליו מבית המדרש חניכי הישיבות ברמת אהרן, וביקשו לכבדו בחתן תורה. ר' מיכאל הסכים שיישאוהו בכסא-הגלגלים עד לבית המדרש, אבל בסופו של דבר הוחמצה השעה, והוא לא זכה לכך. כיון שראה בכך דבר חשוב, חינך גם את בניו שירכשו עליית 'חתן תורה'.

הכניס בחייו שני ספרי תורה, האחד לבית הכנסת הבוכרים בדרום תל אביב, והשני לבית המדרש חניכי הישיבות ברמת אהרן.

בנו, הרה"ג רבי אסף שליט"א, המצויד בתואר 'יורה-יורה', ומשמש כרב בית-כנסת בשכונת מטלון בפתח תקוה, מספר שבהיותו לומד בישיבת 'בית שמעיה' התקשרו אליו בני משפחה העובדים בבורסה, והציעו לו להיות שותף עמהם. באותה תקופה הוצע לו גם להיות שותף במפעל פיננסי, יצרני ויוקרתי.

כשהגיע עם שתי ההצעות הללו לאביו, ושאל מה דעתו, החל ר' מיכאל לבכות. 'הרי כל מה שאני עובד, זה למענכם, אבל אתם צריכים ללמוד וללמוד ללא הפוגה', אמר בדמעות.

מצטנפים בתוך החנות ולומדים

כשהבן רבי אסף סיים את הש"ס בלימוד בכולל בפתח תקוה, הגיע אביו לסיום ושמח מאוד לראות את הישגי בנו. בשלב מסוים הוא החל לבכות, ושאל 'מה יהיה איתי? מתי אני אדע את הש"ס'?

והבן השיב: 'הרי כל מה שיש לנו כיום, הכל בזכותך, כי אתה הִמְרַצְתָּ אותנו ללמוד ונטעת אותנו בהיכלי תורה'.

אהבת התורה היתה כל-כך נטועה בתוך ליבו פנימה, שגם בשעות העבודה למד עם בנו רבי שלמה - בתוך החנות. האב והבן היו מצטנפים בצוותא בפינה, ולומדים. כך במשך שנים.

בכל יום השבת כמעט ולא היה נח, אלא רץ משיעור לשיעור. כשהיו מבקשים ממנו לנוח קמעה, היה אומר 'הרי כל השבוע אני עובד, והיום היחיד שביכולתי ללמוד הוא שבת קודש'.

במשך כמה עשורים השתתף בשיעוריו של הגאון רבי אברהם שמש. השיעור יועד מלכתחילה לשעה אחת, אבל הרב בדלוב קם לפתע באמצע השיעור ואמר 'למה לא נלמד שעתיים'?... ומאז הוארך זמן השיעור.

רכש את כל הציוד היקר

ר' מיכאל המנוח היה משכים מדי בוקר בשעה 4, ועוסק באמירת תהלים. את מקום תפילתו קבע בבית הכנסת הספרדי-מרכזי. אחיו, ר' דניאל שיחי', המשמש כגבאי בבית הכנסת הבוכרים בתל אביב, מספר שעוד בהיות אחיו מיכאל ילד קטן, 'ביקש מאבא שלנו, ר' ששון ז"ל, שיעיר אותו בשעה 4, השעה שהוא (האבא) קם בבוקר. אבי המשפחה, ר' ששון, היה ממייסדי הקהילה הבוכרית בדרום תל אביב.

במשך כל ימיו ביקש ר' מיכאל להקים ולייסד בית כנסת משלו, אבל לא אסתייעא מילתא. פעם ראוהו רוכש שולחנות וספסלים, ספרים רבים וריהוט יקר, בשווי של רבבות שקלים. כששאלוהו על מה ולמה, אמר: אני רואה שאין בידי עתה למלא את חפצי ותשוקתי ולהקים בית כנסת, אז אני עושה את מה שאני כן יכול, ורוכש את הציוד היקר לבית הכנסת, ומקווה שהשי"ת יראה את מאמציי, ויזכני לממש את משאלתי.

רעייתו, הגב' בדלוב, שהתמסרה אליו בצורה שאי אפשר לתאר, לקחה על עצמה את צוואתו זו להקים בית כנסת. הילדים מתארים את המסירות של אימם לאבא ז"ל, שהיתה הרבה-הרבה מעבר לנורמה. ובכלל, הם מציינים, במשך כל השנים שררה בבית אווירה נהדרת של שלום-בית מלא ומוחלט, כשהאבא מכוון ומדריך את ילדיו ונכדיו לשמוע ולציית בקול רעייתו תחי'. בתחילת חייהם היתה הגב' בדלוב מורה, ורק לאחר מכן הצטרפה לעסקי החנות.

בתקופה שעדיין לא הופיעו מאות העלונים בבתי הכנסת, הוציא ר' מיכאל עלון משלו בשם 'עטרת ששון' ובו דברי תורה מרבנים גדולי תורה. הוא לא חסך באמצעים, והדפיס את העלונים בנייר היקר ביותר, והטריח את עצמו ללכת לבית הדפוס. כדי להביא לחיזוק בהדלקת נרות בשבת בזמן, ובאמירת קריאת שמע על המיטה, הוציא לאור דפים מיוחדים עם הטקסטים הנ"ל.

זה בכתב, וגם בעל-פה דרש הרב בדלוב ברבים, בכל הזדמנות. ברם, כאשר הגיע לבני ברק, סירב להמשיך ולדרוש, ואמר: בבני ברק יש תלמידי חכמים רבים, ואני צריך לשמוע אותם, ולא להשמיע את דבריי.

בהנחת-תפילין שום דבר לא כאב לו

מסירותו לתורה ולמצוות באה לידי ביטוי ביתר-שאת בעת מחלתו. גם כאשר היה קשה לו, ישב ולמד במיטתו, וביקש ללמוד כמה שיותר. הילדים שהתמסרו אליו וסייעו בכל הצטרכויותיו, מספרים שגם כאשר כל גופו כָּאַב, וכל נגיעה בו גרמה לו יסורים, כאשר באו להניח לו תפילין לא התלונן מאומה, וגם לא הראה סימן של כאב!

גם ביומו האחרון, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, ניסו עוד להניח לו תפילין, אבל כבר לא יכלו לעשות זאת.

וראה זה פלא; מיד עם צאת נשמתו, בתום 77 שנותיו, הגיעו יונים אל חלון החדר שבו שכב בבית החולים, והתדפקו בנוצותיהן בחוזקה על החלון, תופעה שלדברי אנשי בית החולים לא נראתה מעולם. יש ציטוטים בסה"ק המצביעים על כך שתופעה זו מצביעה על גדולתו של הנפטר.

גם הקב"ה רצה שהנשמה הזו תהיה לידו. יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ.

מחול לך

בני הבית מבקשים מכל תושבי הקריה, והסביבה, ומי שעמד בקשרי לקוחות עם אביהם, שאם נותר חוב כלשהו שהאבא היה חייב להם, שיודיעו על כך. ובכל מקרה, שיגידו בפה 3 פעמים 'מחול לך'.

כיון שבמשך שנים היה ר' מיכאל בקשרים מסחריים עם התושבים, יתכן מאוד שנותרו חובות, ולכן הם מבקשים מאוד לעשות כנ"ל.