החיוב להחמיא לאשה מובא - לא פחות ולא יותר - בדברי הזוהר

הסופר הנודע, הרה"ג רבי יעקב אריאל, הצביע על דברי הזוהר, שאלמלא ראינום כתובים שחור על גבי לבן אי אפשר היה להאמין שהם נכתבו בזוהר הקדוש.

הזוהר (חלק א' דף מ"ט ב') מוסב על דברי הפסוק (בראשית, ב' כ"ג) 'ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה זאת'.

הזוהר מתקשה במלים 'ויאמר האדם', למי אמר האדם את דבריו אלה? ומתרץ בדברים מבהילים. האדם דיבר אל אשתו, והחמיא לה על כל הדברים הטובים שזכתה בהם.

בתרגום הזוהר מובא שהאדם הראשון אמר לאשתו דברי-חביבות, הרי את ממש עצם מעצמי ובשר מבשרי, וזאת כדי להראות לה שהם אחד, ואין פירוד ביניהם.

ואחר-כך המשיך לשבח אותה - לזאת יקרא אשה, זו היא שלא ימצא כמותה! זו היא כבוד הבית! כל הנשים לפניה, כקוף בפני אדם. לזאת יקרא אשה - שלמות הכל. לזאת ולא לאחרת. כמו שנאמר רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד וכו'.

למדנו מכאן על גודל חיוב המחמאות שצריך להיות בין בעל לאשתו. העיקרון הוא לא לחסוך בשום מחמאה שאפשר לומר, אלא לשבח את הרעיה על המאכלים הטעימים, ועל כל מה שהיא עושה למענו.

אחת הבעיות הגדולות הניצבות בשורשי הבתים היהודיים של ימינו, כאשר בן־ישיבה שהורגל לשקוד במשך כל היום על תלמודו, וענייני האוכל והסעודות לא תפסו אצלו מחשבה רבה, והנה לפתע אומרים לו שהוא צריך לשוחח עם רעייתו על 'דברים פעוטים' כגון אלה, ו'לבזבז זמן' על עניינים של אוכל...

אבל אם היה אותו בחור, שהפך לאברך, משקיע קצת יותר זמן למחשבה על מהות הבית, ועל מהות צרכיה של האשה, היה מבין שהדיבורים על האוכל - הם־הם הבית, הם־הם רצונו של הקב"ה, וזה בדיוק מה שהתורה דורשת מהאדם לעשות בביתו.

הדיבורים בנושאים אלה, הם ה'דלק' הטוב והיעיל ביותר לאשה, ומעניקים לה את הכוח להמשיך ולעשות את הכל למען בעלה, ולמען כל בני הבית.

בענין השבחים והמחמאות שמענו סיפור מופלא מהרה"ג רבי מרדכי סומפולינסקי שסיפר על המשגיח מרן הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל.

אחד ממקורביו של המשגיח, שלן איתו בביתו בעת זקנותו, סיפר לי, שבלילה אחד, בשעה 2 אחר חצות, שמע רעשים מהחדר שבו ישן המשגיח. הוא ניגש לשם וראה שר' מאיר מתלבש ומתכונן לצאת מן החדר.

לא ידעתי להיכן הוא מתכונן ללכת בשעה זו, סיפר בן־הבית, וכמובן שעקבתי אחר מעשיו. והנה, המשגיח שם פעמיו אל סלון הבית והתיישב על הספה שהיתה שם.

אני, מספר המקורב, התיישבתי לצידו, והמשגיח אומר לי שהוא לא מסוגל לישון. הדבר היה נדיר למדי, כיון שבדרך כלל לא היו לו שום הפרעות בשינה, גם לעת זקנותו.

מה קרה? מדוע המשגיח לא מסוגל לישון? - שאלתי; ור' מאיר, שהיה אז זקן המשגיחים בארץ ישראל, השיב: אתה יודע מה הוא הדבר שמפריע לי לישון? - אני מהרהר כל העת על כך שבני אדם אינם יודעים להחמיא זה לזה, וזה מציק לי במאוד!

זכור־נזכור: אין מחמאה החוזרת ריקם. כל מילה של עידוד נכנסת בתוך הלב פנימה, ופועלת את פעולתה, ומרבה אהבה ואחווה, שלום ורעות!

ואין כמו המחמאות הללו להשפיע לטובה ולברכה על כל בני הבית, ובמיוחד הילדים.

אחד החיובים הגדולים המוטלים על כל בעל־בעמיו הוא לשבח תמיד את מעשיה של אשתו, גם אם לכאורה אין על מה לשבח... כדברי הגמרא (סנהדרין, דף ע"ו עמוד ב') 'ואוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו'. כלל זה צריך להיות מונח היטב־היטב במוחו של כל יהודי המעונין לגדל את ביתו ולהופכו למעון השכינה עלי אדמות.

לא הרבה אנשים יודעים את סודה הגדול וכוחה העצום של מחמאה ומילה טובה הניתנת לאדם, וחבל. בתקופתנו יש הנוטים להיות 'קמצנים' גדולים במחמאות, וצריך לדעת שמה שלא משיגים באמצעות כוח, ניתן להשיג בקלות רבה על ידי מילה אחת של מחמאה כלפי הזולת.

חז"ל אומרים שלשלושה אנשים צריך להחניף: לאשתו, לרבו ולבעל חובו. והפירוש בחנופה זו הוא להחמיא לאשתו על כל מה שהיא טורחת ומתאמצת עבורו, ומי שמתנהג בדרך זו יראה בביתו ברכה ושלום.