'במוצאי החג התאספו נא כולם בְּחַדְרִי; ברצוני לומר לכם דבר חשוב'

לפנינו דף שכתבו בניו וחתניו של החסיד רבי מנחם מנדל עבער זצ"ל, והדברים אינם דרושים לא להקדמה ולא לפתח-דברים ◆ רק לקרוא ולהתרשם, להתחזק ולחזק אחרים

החסיד הנ"ל זכה למשפחה גדולה במיוחד, בלי עין הרע, וצאצאיו מתגוררים בכל קצוות תבל, בארץ ישראל, באירופה, במונטריאול שבקנדה ובארה"ב. בשנה מסוימת, לקראת חג הפסח, התאספו כל בני המשפחה יחד, לשהות במחיצת הוריהם, ולחגוג את הפסח כאיש אחד בלב אחד.

ביום ראשון של חול המועד, יצא כרוז לכל בני המשפחה בשם האבא, ראש המשפחה, המבקש מכל הבנים והחתנים להתאסף אצלו במוצאי שביעי של פסח, כי ברצונו להעביר להם מסר מיוחד, שיהווה עבורם זכרון-עד.

במוצאי החג, בשעה היעודה, התכנסו בני המשפחה, נרגשים ומצפים לשמוע מה הם הדברים המיוחדים היושבים על לוח-ליבו של האב, ובעבורם הוא מכנסם.

דממה השתררה בחדר הסלון. המתח הורגש, והאב פתח בדבריו.

ילדיי האהובים: זקני הלבין, וברוך השם הנני מתבגר והולך. ברצוני למסור לכם דבר שיישאר לכל ימי חייכם.

כל אחד יודע, המשיך רבי מנדל, שכדי לזכות לדורות ישרים ומבורכים ההולכים בדרך אבות ואינם משנים מאומה, זקוקים לסיעתא דשמיא מרובה. והנה, מזה שנים רבות אני מברר וחוקר מי הם האנשים שזכו לילדים טובים ויראי-שמים.

רבי מנדל המשיך ואמר: זכיתי לראות בעיניי דורות שלמים, סבים, אבות, בנים ונכדיהם, וניניהם. עקבתי בקהילתנו, ואף בקהילות נוספות, מי זכה לבנים צדיקים וחשובים. בוודאי שמדובר בחשבונות-שמים, אבל זאת ראיתי תמיד:

יהודים שדיברו בעת התפילה, היתה להם הרבה עוגמת-נפש מצאצאיהם שלא הלכו בדרכם. אפילו שהאבות היו תלמידי חכמים ואנשי חסד, לא עזר להם הדבר. לכן, אני מתחנן לפניכם, מעומק הלב, היזהרו שלא לדבר אפילו מילה אחת, מתחילת התפילה ועד סופה. היזהרו בכך כמי שבורח מהאש.

הרי כולנו יודעים שהדבר היחיד שאנחנו משאירים אחרינו בעולם הזה, הוא המשך-הדורות. אנא מכם, חוסו על נפשותיכם ואל תהרסו במו-ידיכם את הדורות הבאים אחריכם.

רבי מנדל המשיך ושזר אמרות וסיפורי מחז"ל וספרי הקודש על ענין זה של מורא-מקדש וכבוד השם כשאין מדברים בעת התפילה.

ואז פנה רבי מנדל אל בניו בסגנון שלא שמעו ממנו אף פעם: ילדיי, הבטיחו לי שתקיימו את בקשתי ודבריי אלה, ואל תדברו בעת התפילה.

וסיים: זו תהיה הטובה הגדולה ביותר שאתם יכולים להיטיב עימי.

נוסיף על הקטע הנ"ל, ונאמר שאם נתבונן בענין זה של הדיבורים בבית הכנסת, נראה שמדובר אכן בתופעה שאין לה הסבר הגיוני. מחד, כולנו יודעים שבית הכנסת הוא מקום קדוש, ואינו דומה בשום צורה לבית הפרטי שלנו. ומאידך, אנחנו כמעט ולא מיישמים זאת בפועל.

אדם נכנס לבית הכנסת ומתנהג בו ממש כמו בבית... לא תראה עליו כמעט שום הבדל. הוא ידבר עם רעיו ועמיתיו על כל נושא שהוא, יצחק ויתלוצץ, ולא יעלה בדעתו לרגע שהוא מצוי עכשיו במקום קדוש.

נדגיש, שלא מדובר בזמן התפילה או קריאת התורה, שבס"ד לפחות בזמנים אלה מתנהגים כיאות במניינים של בני תורה.

האדם המתאמץ לא לדבר בבית הכנסת, גם תפילתו נשמעת שם הרבה-הרבה יותר טוב. כי כשאדם מתפלל ב'מקום מקודש', ועוד כזה שהתקדש על ידיו, ביוזמתו ובחפצו, דבריו רצויים יותר ומתקבלים לפני אדון העולמים.

הבה נחפש כולנו דרכים ועצות כיצד להימנע מדיבורים בטלים בבית הכנסת.