קול ברמה · גליון 415

כ-800 טונות של גניזה נקברו ע"י 'גניזת קודש מרכזית' בתקופת החגים

בעוד אנחנו התעסקנו במצוות החגים, בקניית ארבעה מינים וכיו"ב, התעסקו ב'גניזת קודש מרכזית' באיסופם של פריטי הגניזה וקבורתם. משקלה הכולל של הגניזה הגיע בתקופה זו לכ-800 טונות. ששונעו על-ידי עשרות משאיות ענק.

כל אחד מבין באיזו עלות-עתק מדובר, במיוחד שהגניזה איננה מסתמכת על שום תקציב עירוני/ממשלתי כלשהו. כלום. הכל מגיע רק מהתשלום של משתמשי הגניזה.

כאשר המתקן מתמלא, נארזת תכולתו בשקי-ענק, בהם הגניזה נקברת. השקים מועמסים על גבי משאית הגניזה באמצעות מנוף, ומובלים לאתר הקבורה. בכניסה לאתר הקבורה המשאית נשקלת ומחויבת בתשלום לחברה המפעילה את האתר. לאחר שהונחה הגניזה באתר, טרקטור מכסה את הגניזה באדמה למנוחת עולמים. תהליך זה כרוך בהוצאות גבוהות במיוחד, ולכן מנהלי מפעל 'גניזת קודש מרכזית' מבקשים מכל מי שמניח גניזה, שישלם על כך. מי שאינו משלם, עובר על איסור גזל.

יש להביא את הגניזה אל המתקן באריזות סגורות בלבד! בראש ובראשונה הדבר חשוב לשמירה על כתבי הקודש עצמם - עד לקבורה, במניעת התפזרותה תוך כדי האריזה והקבורה, ולשמירתם גם לאחר קבורתם בקרקע. וכן להקל על העוסקים במלאכת הקודש של אריזת הגניזה.

פריטים העלולים לפצוע את המתעסקים בקודש (כמו: מסמרים מחוברים לבתי מזוזה, זכוכיות מעוטרות של ויטרינות ובתי מנורה עם ציטוטי פסוקים, כוסיות להדלקת נרות, פלטות של דפוס), אין להניחם במתקן הגניזה, אלא אם כן הם ארוזים באופן בטיחותי וטעונים גניזה.

אין להניח סמוך למתקן ספרים במצב טוב למכירה/למסירה. תופעה זו שפשתה לאחרונה גורמת לזלזול בכבודם של כתבי הקודש, לפגיעה בחזות הסביבתית של מתקן הגניזה ולהוצאות גדולות על חשבון המתעסקים בקודש.

החיוב להחמיא לאשה מובא - לא פחות ולא יותר - בדברי הזוהר

הסופר הנודע, הרה"ג רבי יעקב אריאל, הצביע על דברי הזוהר, שאלמלא ראינום כתובים שחור על גבי לבן אי אפשר היה להאמין שהם נכתבו בזוהר הקדוש.

הזוהר (חלק א' דף מ"ט ב') מוסב על דברי הפסוק (בראשית, ב' כ"ג) 'ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה זאת'.

הזוהר מתקשה במלים 'ויאמר האדם', למי אמר האדם את דבריו אלה? ומתרץ בדברים מבהילים. האדם דיבר אל אשתו, והחמיא לה על כל הדברים הטובים שזכתה בהם.

בתרגום הזוהר מובא שהאדם הראשון אמר לאשתו דברי-חביבות, הרי את ממש עצם מעצמי ובשר מבשרי, וזאת כדי להראות לה שהם אחד, ואין פירוד ביניהם.

ואחר-כך המשיך לשבח אותה - לזאת יקרא אשה, זו היא שלא ימצא כמותה! זו היא כבוד הבית! כל הנשים לפניה, כקוף בפני אדם. לזאת יקרא אשה - שלמות הכל. לזאת ולא לאחרת. כמו שנאמר רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד וכו'.

למדנו מכאן על גודל חיוב המחמאות שצריך להיות בין בעל לאשתו. העיקרון הוא לא לחסוך בשום מחמאה שאפשר לומר, אלא לשבח את הרעיה על המאכלים הטעימים, ועל כל מה שהיא עושה למענו.

אחת הבעיות הגדולות הניצבות בשורשי הבתים היהודיים של ימינו, כאשר בן־ישיבה שהורגל לשקוד במשך כל היום על תלמודו, וענייני האוכל והסעודות לא תפסו אצלו מחשבה רבה, והנה לפתע אומרים לו שהוא צריך לשוחח עם רעייתו על 'דברים פעוטים' כגון אלה, ו'לבזבז זמן' על עניינים של אוכל...

אבל אם היה אותו בחור, שהפך לאברך, משקיע קצת יותר זמן למחשבה על מהות הבית, ועל מהות צרכיה של האשה, היה מבין שהדיבורים על האוכל - הם־הם הבית, הם־הם רצונו של הקב"ה, וזה בדיוק מה שהתורה דורשת מהאדם לעשות בביתו.

הדיבורים בנושאים אלה, הם ה'דלק' הטוב והיעיל ביותר לאשה, ומעניקים לה את הכוח להמשיך ולעשות את הכל למען בעלה, ולמען כל בני הבית.

בענין השבחים והמחמאות שמענו סיפור מופלא מהרה"ג רבי מרדכי סומפולינסקי שסיפר על המשגיח מרן הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל.

אחד ממקורביו של המשגיח, שלן איתו בביתו בעת זקנותו, סיפר לי, שבלילה אחד, בשעה 2 אחר חצות, שמע רעשים מהחדר שבו ישן המשגיח. הוא ניגש לשם וראה שר' מאיר מתלבש ומתכונן לצאת מן החדר.

לא ידעתי להיכן הוא מתכונן ללכת בשעה זו, סיפר בן־הבית, וכמובן שעקבתי אחר מעשיו. והנה, המשגיח שם פעמיו אל סלון הבית והתיישב על הספה שהיתה שם.

אני, מספר המקורב, התיישבתי לצידו, והמשגיח אומר לי שהוא לא מסוגל לישון. הדבר היה נדיר למדי, כיון שבדרך כלל לא היו לו שום הפרעות בשינה, גם לעת זקנותו.

מה קרה? מדוע המשגיח לא מסוגל לישון? - שאלתי; ור' מאיר, שהיה אז זקן המשגיחים בארץ ישראל, השיב: אתה יודע מה הוא הדבר שמפריע לי לישון? - אני מהרהר כל העת על כך שבני אדם אינם יודעים להחמיא זה לזה, וזה מציק לי במאוד!

זכור־נזכור: אין מחמאה החוזרת ריקם. כל מילה של עידוד נכנסת בתוך הלב פנימה, ופועלת את פעולתה, ומרבה אהבה ואחווה, שלום ורעות!

ואין כמו המחמאות הללו להשפיע לטובה ולברכה על כל בני הבית, ובמיוחד הילדים.

אחד החיובים הגדולים המוטלים על כל בעל־בעמיו הוא לשבח תמיד את מעשיה של אשתו, גם אם לכאורה אין על מה לשבח... כדברי הגמרא (סנהדרין, דף ע"ו עמוד ב') 'ואוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו'. כלל זה צריך להיות מונח היטב־היטב במוחו של כל יהודי המעונין לגדל את ביתו ולהופכו למעון השכינה עלי אדמות.

לא הרבה אנשים יודעים את סודה הגדול וכוחה העצום של מחמאה ומילה טובה הניתנת לאדם, וחבל. בתקופתנו יש הנוטים להיות 'קמצנים' גדולים במחמאות, וצריך לדעת שמה שלא משיגים באמצעות כוח, ניתן להשיג בקלות רבה על ידי מילה אחת של מחמאה כלפי הזולת.

חז"ל אומרים שלשלושה אנשים צריך להחניף: לאשתו, לרבו ולבעל חובו. והפירוש בחנופה זו הוא להחמיא לאשתו על כל מה שהיא טורחת ומתאמצת עבורו, ומי שמתנהג בדרך זו יראה בביתו ברכה ושלום.

המומחה מספר 1 עשה את עצמו כמו אוויר, שאין בו מאומה. אבל האוויר הזה חסר עכשיו, ואי אפשר לנשום מבלעדיו

מומחי השחיטה כינו אותו כ'רשכבה"ג' בענין בדיקת הסכין; כל גדולי ישראל סמכו על שחיטתו; מידת החסד פיעמה בו בשיאה והיה הולך ופורע חובות של נזקקים; תכונת היסודיות שלו ניכרת על כל ספר באוצר הספרים של 'קהל חסידים'; האמונה הפשוטה ליוותה אותו בכל ימי חייו והעניקה לו את הכוח לעמוד בייסורים; אמונת-החכמים היתה טבועה בעצמותיו - אבל השוחט שחט את יצרו ואהב להיות פשוט. הכי-פשוט שאפשר • עד שכאשר דיברו בהלוויה על גדלותו, לא ידעו הילדים על מי מדברים... • רמת אלחנן איבדה את אחד מטובי תושביה

המספידים בהלווייתו של הרה"ג רבי מרדכי גלאי זצ"ל עמדו על גדלותו וגדולתו בתחומים בהם הצטיין בימי חייו. זה דיבר על מידת החסד, השני על העמדת השחיטה על תילה, השלישי תיאר עד כמה התמסר ל'קהל חסידים', וכן הלאה.

ואנחנו, אומרים לנו בני הבית, עמדנו בהלוויה, הסתכלנו זה על זה, ו... חיפשנו את אבא! את אבא שעשה את עצמו כהאדם הפשוט ביותר, ומעולם לא הציג לראווה את מעלותיו ומידותיו, ופשוט רצה להיות פשוט! ואם כן, מי זה הנפטר הזה שכל-כך הרבה מדברים בשבחו, ומהללים את מעשיו וצדקותיו. הזה הוא אבא שלנו?!

בני הבית אמרו כמובן את הדברים במליצה, אבל רבים מתושבי רמת אלחנן, יבדלו לחיים, שעקבו במשך השנים אחר הליכותיו של הצדיק הזה ששמו רבי מרדכי גלאי, היו יכולים לטעות, ולחשוב שהאדם שעסוק כל-כך בתיקון הספרים ב'קהל חסידים', ומתנהג כאחד האדם, ואף פחות מזה..., הוא אכן יהודי פשוט שבפשוטים.

ולא ידעו שהוא-הוא העמיד על תילה את רמת הכשרות במקצוע השחיטה, ונחשב כ'רשכבה"ג' בבדיקת הסכין ובהכשרתו לשחיטה. הם גם לא ידעו שכל גדולי-הגדולים בעם ישראל סמכו רק על השחיטה שלו, וכל הרבנים די בכל אתר ואתר ראו בו כמומחה מספר 1 בבדיקת הסכין.

הם גם לא ידעו על מידת החסד הבלתי תיאמן שפיעמה בו, ועל האמונה הפשוטה והתמימה שליוותה אותו כל ימי חייו, שהעניקה לו את החוסן הנפשי לטפל בשני ילדיו החולים (שאחד מהם, יוחנן, נפטר) במסירות נדירה, למרות כל הקשיים שהיו כרוכים בכך.

בני הבית נוקטים בהגדרה שתואמת את מציאות-חייו ואומרים ש'אבא עשה את עצמו כל חייו כמשהו שאין בו ממש, כאוויר'... אבל מקצה החדר בו יושבים האבלים נשמע קול בכי מתגלגל וצועק 'אבל עכשיו האוויר הזה חסר לנו - - - איך נוכל לנשום בלי האוויר הטהור הזה'???

מסר רב-משמעות

ובאמת, אם מביטים אחורנית, ומנסים להעביר את דמותו של "ר' מרדכי" מול עינינו, באמת שגם העין הצופיה ביותר לא היתה יכולה לזהות את יפי-מעשיו, את מסירותו למען הכלל, ומי יכול היה להאמין שהגבאי ד'קהל חסידים' היה פורע בסתר את חובותיהם של נזקקים ונצרכים, שהיו בודקים את חשבון המכולת והירקות שלהם ומגלים לפתע שהחוב הגדול נמחק ונעלם כלא-היה.

בפטירתו איבדה רמת אלחנן את אחד מטובי בניה ותושביה, שאחיו הגאון רבי שמעון גלאי שליט"א אמר לנו ב'שבעה' ש'אחי הצדיק זצ"ל עשה כל מעשיו לשם-שמים'! צא ובדוק כמה בני-אדם יכולים לזכות בתואר שכזה שיצא מפי הגר"ש שליט"א!

רק מפני שמעשיו היו לשם שמים, יכול היה לטפל במסירות בשני ילדיו החולים, עד שהוא ורעייתו הפכו לסמל של עמידה בנסיון, במוסרם את כל אשר להם לילדיהם, והפיכתו של ביתם האישי לבית-חולים לכל דבר.

מי שהתבונן באיזו מסירות טופלו הילדים, יצא מגדרו מרוב התפעלות. סיפורה של משפחת גלאי צופן בקרבו מסר ומוסר רב-משמעות. גם אם באה על האדם צרה צרורה שכזו, והוא נדרש לטפל בשני ילדים עם בעיות בריאותיות כל-כך קשות - הוא אינו צריך להישבר.

הבוחן הראשי של בודקי הסכינים

רק אם יודעים שמעשיו היו לשם שמים, אפשר להאמין מה עשה ימים ספורים לפני פטירתו, כשכוחותיו עזבוהו וכולו היה ככלי שבור. צריכים רק לשמוע את הסיפור דלהלן, ולדעת מי האדם הזה שחי בתוכנו. המעשה החל כאשר "ר' מרדכי", כך היינו רגילים לקרוא לו, שמע שיותר מ-100 יהודים ממתינים בעיר חיפה ל'סמיכה' שלו בבדיקת הסכין.

הרב גלאי היה הבוחן הראשי של בודקי הסכין, וכל הרבנים בארץ מכל הבד"ץ והרבנויות סמכו רק עליו ועל התמחותו היחידנית בנושא זה. וימים ספורים לפני פטירתו הוא שומע על כך שבמפעל הממוקם בחיפה ממתינים לו יותר מ-100 בודקי-סכין. במצב הגופני שלו, לא היה שייך אפילו לחלום שהוא ייסע עד לחיפה ויבדוק את הבודקים, וייתן להם הסמכה.

אז אם לחלום אי אפשר, אבל לנסוע במציאות אפשר ואפשר... "ר' מרדכי" היה מעל הטבע ומעל כל החלומות. הוא פונה לבנו ומודיע לו שהוא רוצה לנסוע לחיפה כדי לבחון את הבודקים.

ייסע עד חיפה?!

הבן המסור היה בטוח שהוא אינו שומע טוב. אבל הרב גלאי ממשיך לבקש ממנו שהוא רוצה להסתדר, ולהכין את עצמו לנסיעה הארוכה. 'אבל אבא, איך תשרוד את המאמץ? הרי זה למעלה מכוחותיך'! זעק הבן.

ולא עזר לו כלום. הרב גלאי שהה אז ב'מעיני הישועה', וביקש שיקחוהו הביתה, כדי להתרחץ ולשאוב כוחות לקראת הנסיעה. 'יכולני להעיד, מספר הבן, שגם המאמץ הזה לנסוע מבית החולים הביתה, היה קשה עד מאוד, ולא יכולתי להאמין שאבא ייסע עד חיפה'.

אבל הצדיק שלנו, שעשה כל מעשיו לשם שמים, נסע ונסע. בחן את הבודקים, והיה בישוב-הדעת כזה שיכול היה לפסול את חלקם. ולמה נקטנו במושג 'ישוב הדעת'? כי ב'שערי תשובה' (שער שלישי, אות צ"ו) כתב: 'כי רבים מן המומחים רחקו לבם מיראת חטא, ואשר איננו ירא, לבו לא יבין לדקדק בבדיקת הסכין, כי צריך לכוון את ליבו במאוד-מאוד בבדיקתו! הלא תראה כי יבדוק אדם פעמיים-שלש, ולא ירגיש בפגימה דקה, ואחר כן ימצאנה, כי הכין לבו באחרונה, ובחינת חוש המשוש כפי כוונת הלב' וכו'.

וכוונת-הלב הזו היתה לו, להרב גלאי, ימים ספורים לפני עוזבו את העולם, עד שיכול היה לעמוד במשימה קשה כזו, שהיתה קשה גם לאדם בריא, שכן בדיקת סכין דרושה לריכוז מלא ולרגישות רבה.

פשוט וברור שבלי כוונה לשם-שמים אי אפשר היה לצאת מתוך המיטה ב'מעיני הישועה', להגיע עד חיפה ולהתעסק בתפקיד כל-כך מורכב.

שעות על כל ספר!

הגר"ש גלאי שליט"א מספר על התפעלותו מהעובדה שאחיו בנה את עצמו בצורה יסודית, וכל מה שעשה, עשה בדקדקנות ותוך ירידה לפרטים הקטנים ביותר.

אם נעזוב לרגע את בדיקת הסכין, ונעבור למסירותו בענין סידור אוצר הספרים, ותיקונו, ב'קהל חסידים', נוכל לספר איך ר' מרדכי ישב והסביר לנו כיצד הוא תופר כל ספר הנכנס לאוצר הספרים.

'הרי אם לא אתפרנו כראוי, הספר יתפורר תוך זמן קצר, במיוחד אם מדובר בספר שרבים משתמשים בו', אמר, והאריך לתאר את צורת התפירה של הספר הנעשית בכמה שלבים. 'תפירתו של כל ספר מתמשכת כמה שעות', אמר.

רבים אינם יודעים שחלק גדול מהספרים ב'קהל חסידים' נתרמו ע"י הרב גלאי בעצמו, אבל ההתפעלות העיקרית צריכה להיות מהמסירות שגילה לאוצר הספרים, ודאג לסדר ולסמן כל ספר על מכונו. תפר ופרם, הדביק והסיר, העיקר שהכל יהיה עשוי ומסודר באופן המיטבי ביותר. והיה ר' מרדכי כורך כל ספר בדבק המתאים לצבע הכריכה, והיה מחפש עטי-לורד שהדיו שלהם ברור וקריא.

מכובדנו הרה"ח ר' ישראל מילר יבדל לחיים מספר שהרב גלאי סיפר לו שביום כיפור אחד לא הצליח לכוון בתפילה. 'ניגשתי אל ארונות הספרים, ואמרתי: רבש"ע, הרי רק אתה יודע כמה מאמצים השקעתי בתפירת הספרים וכריכתם, ואין כאן ספר אחד שאינו תפור היטב. אז אנא, בזכות ספרי הקודש פתח את ליבי בתפילה'.

ומה אתם חושבים? - מיד לאחר-מכן אכן נפתח ליבו הגדול של ר' מרדכי, והוא התפלל כהוגן.

טיפוס מעשי היה, שידע לתרום את כישוריו המעשיים למען הכלל. מעולם לא התעסק במחלוקת, והתרחק מאוד מעניינים אלה. הרה"ג רבי שמריהו רוט מספר שפעם, בעת שרקד עם ר' מרדכי בשמחת תורה, אמר לו הרב גלאי: מי שכועס, או מתעסק במחלוקת, מגלה שיש לו זמן מיותר...

יסודיותו הנחרצת היא זו שהביאה אותו במהלך השנים להיות מספר 1 בבדיקת הסכין. הרה"ג רבי בנימין שיקוביצקי, מבחירי כולל חזון איש, מספר שאת ההתמחות שלו רכש הרב גלאי מרבי יודל פרסטר, השוחט של החזו"א. רבי יודל היה כבר בתקופה שלא לימד אחרים, אבל גדולי הת"ח השפיעו עליו שילמד את הרב גלאי.

לאחר קבלתו את המשרה הראשונה שלו בבדיקת הסכין, הגיע למפעל שבודקיו היו התלמידים של הרב פרסטר, אבל שם את ליבו לכך שיש להם טעויות. הוא העיר להם, והתגובה היתה 'אם תהיה כאן עוד כמה ימים, גם אתה תעשה כך'. באותו רגע החליט הרב גלאי לעזוב את המשרה!

חוש להוראה

כאשר הבחין פעם בבודק שלא עשה מלאכתו נאמנה, העיר לו, ובשל כך החליט הבודק לעזוב את משרתו. תפסו ר' מרדכי בבגדו, ואמר לו: 'מה פתאום לעזוב? אם תלך, יתכן שיבוא אחר שיהיה גרוע ממך; בוא ואלמדך את מלאכת הבדיקה, והכל על מקומו יבוא בשלום'.

רבנים שלמדו אצלו והגיעו לנחם, סיפרו שהיה לו חוש להוראה בענין הסכין, ולמשל הוא לא נתן לשחוט מיד לאחר קבלת ההסמכה, אלא ביקש שהבודקים יעברו בין הבודקים הוותיקים ויראו כיצד הם עושים את המלאכה. 'הוא הכניס אותנו לעובי הקורה, ולימד את הבדיקה על כל סודותיה', מעידים הרבנים, וסיפרו שאת הדקדקנות הגדולה שלו הוכיח גם בתקופה שבה העפילו ייסוריו לשמים.

תלמידי חכמים אמרו בימי האבל שייחודיותו של הרב גלאי בענין הסכין, התבטאה בין היתר בכך שהוא השתמש רבות ב'כוח ההיתר', ובכך הציל את פרנסתם של רבים מהם.

הת"ח הסבירו, שכאשר פסל ר' מרדכי את סכינו של שוחט, נעשה כאומר לו שמהיום אין לך פרנסה! ברם, הוא ידע על קוצו של חוד-הסכין באיזה מקרה ניתן להתיר, ומתי חייבים לפסול. וכמובן שלא עשה זאת בגלל אובדן הפרנסה של השוחטים, אלא שכשהגיע לבדוק את השוחטים וסכיניהם, חשב ודקדק היטב האם ניתן להתיר את הסכין, ובמקרים רבים עשה כך. שהרי לפסול כל אחד יודע!

'אני לוקח את האחריות', אמר מרן הגר"ד לנדו

אמונת החכמים היתה טבועה בעצמותיו, והגר"ש גלאי מספר שהם ירשו את הדבר מאביהם, תלמידו של החפץ חיים. 'אבא שלנו מעולם לא כעס. ממש מעולם. פעם הגעתי לחדר המדרגות שלנו, ושמעתי את אבא צועק וכועס על מישהו, ונדהמתי. מה קרה? - האדם הזה פער את פיו נגד גדולי ישראל, והדבר הכעיס את אבא שצעק עליו בכל כוחו'.

זו גם היתה הסיבה, ממשיך הגר"ש, שכאשר נקבעה עצרת בחירות ברכסים ויישובים נוספים בצפון שהייתי אמור לדרוש בהם, ואחי היה כבר במצב נורא, שאלתי את פי מרן הגר"ד לנדו האם לנסוע כפי שנקבע מראש. הגר"ד פסק לנסוע, ואמר 'ואני אחראי לכך'.

10 דקות לאחר שחזר מעצרות החיזוק בצפון, והגיע לבני ברק, נפטר האח.

למרות כל מה שעבר עליו בחיים, אי אפשר היה לראות את הרב גלאי שלא בשמחה. האווירה בבית, מספרים הילדים, לא שיקפה כביכול את המציאות... אחד מחתניו הוא הרב ישי וליס מ'ערכים', ופעם ביקשו ממנו 30 קיבוצניקים שיארגן להם ביקור בבני ברק. הרב גלאי אמר לחתנו להביא אותם לביתו. ואל תשאלו באיזו התפעלות הם יצאו מהבית המופלא הזה, בראותם את הילדים החולים מחד, ואת השמחה שנספגה בכל קירות הבית.

אבא, מספרים עוד הילדים, היה מקרב את נכדיו בצורה לא רגילה, השתתף ב'שטויותיהם', עד שהם שיתפוהו בכל דבר וענין שעבר עליהם. לפני שיצאו לישיבה, או לכל מקום אחר, הם 'עברו' לידו... ביודעם שלבטח יקבלו משהו...

הכינה את כל מה שביקש, 'כי בעלי ביקש'

מן הראוי לציין בדגש חזק את היחס המעולה שהפגין תמיד כלפי רעייתו תחי', המספרת בדמעות שהיא לא הלכה מעולם לקופת חולים; 'בעלי היה הולך לרופא, מספר לו מה כואב לי, ומביא לי את התרופות, עד כדי כך שבאחד הימים שלפני הפטירה, כשהייתי זקוקה לאיזושהי תרופה, לא מצאתי ידיי ורגליי בעניינים אלה, שהיו מסורים תמיד לבעלי הצדיק'.

רוצים לשמוע מה זה שלום-בית אמיתי? בחודש האחרון לחייו לא הצליח ר' מרדכי לאכול בצורה רגילה. ולמרות זאת, היה מבקש מדי פעם מרעייתו תחי' שתכין לו מאכל פלוני, למרות שהיה ברור מראש שהוא לא יצליח לאוכלו.

אבל, הרעיה המסורה, יאריך ה' ימיה, הכינה לו את כל המאכלים שביקש, ואף הביאה אותם לפעמים לבית החולים, למרות שברור גם היא ידעה שהוא לא יכניסם לפיו. כששאלנו, אז מדוע בכל זאת התאמצתם והכנתם את המאכלים?

'כי בעלי ביקש', באה תשובתה של הגב' גלאי.

(נ. ב. שמענו איך מדברת אשה יהודייה כשרה? איי, איי, איי, 'כי בעלי ביקש'! והלוואי שכולנו נלמד מכך כיצד לנהל את הבית שלנו).

כמה ימים לפני פטירתו, התקיימה חתונת אחד מנכדיו. ר' מרדכי שכב אז בבית החולים בלא יכולת להניע אבר. ובכל זאת, כשהגיעה אחת הבנות, שאל אותה האבא: 'דאגתם כבר לאמא לשמלה שתלבש בחתונה? ומה עם הפאה? הכל בסדר'?

לא ייאמן. אדם נמצא בייסורים שאי אפשר לתאר, ומה עומד לו בראש? - השמלה והפאה של רעייתו, לקראת החתונה.

כל פעם, כשרעייתו הגיעה לבית החולים, נצצו דמעות בעיניו (והוא ניסה להסתירן), באומרו לה 'איך אשאיר אותך לבד עם כל הקשיים? איך תסתדרי'?

רמת אלחנן נהנתה רבות מרבי מרדכי זצ"ל. הוותיקים עוד זוכרים את גמ"ח הכלים וגמ"ח התרופות שהיה בביתם, ואסור גם לשכוח שהרב גלאי נמנה על מייסדי פרויקט הגנרטור, יחד עם רבי אהרן מויאל זצ"ל. בעת מחלתו ביקש שיעלו על קברו של החזון איש ויזכירו את זכותו בגנרטור.

מדי שנה, לקראת חג השבועות, יצא ר' מרדכי לחפש את הפרחים היפים והצבעוניים ביותר, כדי לקיים את מנהג-ישראל ולקשט את ארון הקודש ב'קהל חסידים'. ושוב, גם כאן עשה את הענין ביסודיות, והשקיע בו מאמצים ללא סוף.

בתפילת נעילה בכה מאוד

בערב יום כיפור האחרון זכה להגיע לבתיהם של גדולי ישראל, מרנן הגר"ד לנדו, המרא דאתרא ועוד, ולעשות להם כפרות על תרנגולים, שנשחטו לאחר-מכן על ידו.

במוצאי שבת שובה היו צריכים להביא לשם כך 40 עופות ממושב בני ראם (ליד חפץ חיים), והוא התעקש לנסוע לשם בעצמו, למרות שכוחותיו נטשוהו כליל.

ביום כיפור של שנה זו עשה מאמצים עליונים להגיע לכל התפילות, ובנעילה בכה במאוד-מאוד. בני המשפחה הציגו בפנינו את המחזור, ועוד היה אפשר לחוש את לחלוח-דמעותיו.

להפוך את מרירות-החיים לגלולה מתוקה

נחזור לרגע לקשיים שחלפו על בני הזוג גלאי, בגידול ילדיהם. המשפחה הרוממה החליטה לקבל את הנסיון והגלולה המרירה שנפלה עליהם, ולהפכה לגלולה מתוקה, המעניקה גם סיפוק רב, כשאדם יודע שהוא ממלא את ייעודו בחיים, ואת התפקיד שהשי"ת הטיל עליו.

זה קשה, קשה מאוד. אמנם קל לדבר ולכתוב על כך, אבל הנה רואים שגם בתכלית המעשית יש אנשים שלקחו את הענין ברצינות, הבינו שזה מה שהם צריכים לעשות, וביצעו את המשימה על הצד הטוב ביותר.

וגם אם לא כולם יכולים להגיע למדרגתה של משפחת גלאי שהפכה את מעונה הפרטי לבית חולים, אפשר להגיע לחצי, לשליש ולרביע ממה שהם עשו, כבר מילאנו את רצון הבורא. העיקר - לא ליפול ולהישבר. שהרי כיהודים מאמינים אנחנו בוטחים וסומכים על אבינו-שבשמים שכל מה שהוא עושה אתנו - הכל-הכל לטובה, וגם הצרות הפוקדות את בתי בני ישראל, הן-הן טובתם הגדולה; ואם כך, כשעושים לך טובה, האם הנך בוכה, או שמח וצוהל? - זו צריכה להיות ההרגשה שלנו גם בעת המצוקות הכי-גדולות. ונחזור שוב: זה קשה! אפילו מאוד-מאוד קשה! אבל מדובר באמונה פשוטה, שאין מאחוריה סעיפים וסעיפי-סעיפים. רק להאמין שהכל מהשי"ת, והכל לטובה. וכשהדברים הללו נספגים בלבנו - נוכל להתגבר על כל הבעיות והמועקות.

כבר בתחילת הדרך החליטו האב זצ"ל והאם תיבדל לחיים, שכיון שמדובר בנשמות גבוהות, שלא חטאו ולא יחטאו במשך כל ימיהם, הרי שלא רק שלא מדובר בצרה שניחתה עליהם, אלא זכות עצומה היא לטפל בהם.

הם השתדלו בכל דרך אפשרית להטמיע את הדברים גם אצל ילדיהם הבריאים, שגם הם שולבו באותה שמחה טבעית שבה טיפלו ההורים בילדים החולים. ההורים ציטטו בפני הילדים את מה שמובא בכל הסה"ק, שהדור האחרון שלנו הוא 'דור של גלגולים' שבאו לתקן פגמים שנעשו בגלגולים קודמים, ומכיון שהילדים הללו אינם מסוגלים לחטוא, הרי ברור שמדובר בנשמות גבוהות מאוד.

כששאלנו בזמנו את ר' מרדכי כיצד הגיע לדרגות שכאלו במילוי תפקידו בעולם, השיב במשפט כל-כך קולע ותמציתי, ובפשטות כה מופלאה: 'אני משנן לעצמי כמה פעמים ביום, שאחת המטרות שלשמן באתי לעולם הזה, היא, לטפל בנשמות שלי. זה תפקידי בעולם, ולשם כך הקב"ה נותן לי חיים'.

אה, איזה משפטים חכמים! משפטי-אמונה, כזוהר הרקיע מזהירים! אמונה זכה וטהורה, והביטוי המעשי ביותר ל'כל מאי דעביד קודשא בריך הוא, לטב עביד'!

כדי לקנות את דרך החיים המופלאה הזו, לא צריך להגיע עד למצב של ילדים חולים, רח"ל. כל אחד עם הקשיים שלו, עם הנסיונות שלו, אם היה מאמץ את הדברים הנ"ל, ומחדיר לעצמו את הידיעה שכל ביאתו לעולם לא היתה אלא כדי למלא את תפקידו בנאמנות, הרי שהקשיים בהם הוא נתקל במהלך החיים היו הופכים ל'משימות' שעליו לבצע.

לא פלא שהבן יוחנן שיחי' ביקש שיגידו בהלוויה בשמו תודה רבה לאביו זצ"ל, על כל מה שעשה למענו. וגם לא צריך להתפלא אם הרוקחת בסניף קופ"ח בשיכון ה' היתה מגיעה מדי יום למיטתו של הרב גלאי בבית החולים, כדי לבקרו ולשאול בשלומו. כן, מדי יום ביומו אפשר היה לפגוש שם את הרוקחת, שלפעמים הביאה לו גם מרק מהביל ממעשי-ידיה. הרוקחת שעמדה לו במשך כל השנים לעזר בהשגת תרופות, כל-כך התפעלה ממסירותו לילדיו, וכן מהעובדה שהוא זה שבא לקחת תמיד את התרופות לרעייתו, שהרגישה מחויבות להגיע לבקרו מדי יום.

כל-כך פשוט היה ר' מרדכי שבמשך שנים היה שוטף לקראת שבת את בית הכנסת, ועשה זאת ברגישות ובקדושה, כראוי לבית מקדש מעט. לא רבים ראוהו בעת שניגש אחר-כך למכסה הביוב ומוציא את הלכלוך בידיו, למרות הריח הלא-סימפטי. ואת כל זה עושה מי שכל גדולי הדור סמכו עליו בענייני השחיטה.

ועכשיו הוא כבר מריח בהנאה עצומה את הריח הנודף בבית דין של מעלה ממעשיו הטובים.

התשובה הנחרצת

מאת הרב י.ע. בלאאמו"ר הגאון רבי א.ע.

נצטט מה שכתב לנו תלמיד חכם אחד, סיפור נפלא הקשור לסידור הספרים ב'קהל חסידים'.

וכך הוא כותב: ברצוני לכתוב דבר נפלא שראיתי בילדותי, והוא חרות בלבבי שנים רבות, ויש בדברים אלה מרגלית יקרה מאד. ומעשה שהיה כך היה:

בשעות הצהרים של ערבי ש"ק הארוכים בימות הקיץ, אבי שליט"א שקד על תלמודו בביהמ"ד קהל חסידים, ואני כילד הסתופפתי בצלו. הגבאי ר' מרדכי היה עוסק באותן שעות בסידור בהמ"ד לכבוד שבת, וגם היה מביא ספרים חדשים לאוצה"ס שבנה ושכלל.

בערב שבת אחד הביא ר' מרדכי ספר "תולדות יעקב" על מסכת ביצה. המדובר בספר קדמון מיוחד מאד שמבאר ביאורים נפלאים בגפ"ת במסכת זו ועומד על הרבה קושיות. את הספר לא היה ניתן להשיג הרבה שנים, והנה הוא יצא במהדורה חדשה מאירת עיניים, ועכשיו הובא לביהמ"ד.

ר' מרדכי הכריז בקול מלא שמחה ואהבת תורה [שעודנו זכור לי ומצלצל באוזניי] על הבאת הספר תוך כדי שהוא שואל האם מישהו זקוק לו עתה.

באותה שעה ישבו בבהמ"ד שני יהודים ולמדו. אחד מהם הגיב בזלזול לבשורה של ר' מרדכי ובשורתו על הספר החדש, באומרו למה קונים ספרים שבקושי משתמשים בהם, האם לא עדיף לקנות סידורים וחומשים שבהם משתמשים כל הזמן.

ר' מרדכי שמע את דבריו, ובסבר פניו הסבלני השיב לו: אני מחזיק בביתי גמ"ח תרופות, ויש שם כל-מיני תרופות. יש 'אקמול' שאנשים נזקקים לו תמיד, ויש לי גם תרופה למחלת הנפילה. במשך כמה שנים שכבה התרופה למחלת הנפילה בלי שימוש, עד שפעם אחת בליל שבת, בשעה 3 בלילה, דפקו שתי נשים בביתי ושאלו האם יש לי את התרופה הזאת, שכן הם צריכים אותה בדחיפות עקב התקפה אצל אחד מבני-ביתם ותרופה זו נצרכת לו ובלעדיה הרי הוא במצב של פיקוח נפש.

הם סיפרו שהגיעו מהקצה השני של העיר, והיו כבר בכמה גמחי"ם ולא מצאו את התרופה, עד שהגיעו אליי ונתתיה להם.

ר' מרדכי פנה אל היהודי שזלזל ואמר: ברצוני לשאול אותך, איזו תרופה כדאי יותר להחזיק בגמ"ח, אקמול שרבים צריכים לו, אבל אפשר להסתדר בלעדיו, או תרופה שאמנם צריך אותה רק פעמים נדירות, אבל אז יתכן שהיא בבחינת פיקוח נפש.

והשלים ר' מרדכי את תשובתו: בסידורים וחומשים משתמשים כל יום, אבל אפשר להסתדר גם עם סידור וחומש ישנים קצת. אבל הספר הזה, 'תולדות יעקב', אמנם לא זקוקים לו כל יום, אבל כשצריכים א"א בלעדיו וזה פיקוח נפש בשבילם.

ילד קטן הייתי אז, אבל עד היום אני זוכר אני זוכר את השקט שהשתרר בבית המדרש, ואת ההרגשה בנכונות הדברים שנאמרו כדי להמחיש את ההשקפה הנכונה. דברים אלו נצורים בלבי, וכבר שימשו אותי בכמה הזדמנויות בחיי, כשהייתי צריך להשיב דבר לאנשים.

הטריח את עצמו עד למדבריות הנגב

ביום בהיר אחד הופתעו תושבי רחוב הרב עטיה 4 ברמת אלחנן, לגלות כבש גדול, קשור אל העמוד שבחצר הבנין. הם חששו שמדובר בבעל-חי שנמלט מפינת-החי הסמוכה, אך הנער ששמר על הכבש, הסביר שהוא שייך לארגון היתומים 'ממשיכים' של הרבנית הצדקנית מ. רוזנטל תליט"א המתגוררת בבנין זה.

מדוע הרבנית רוזנטל זקוקה לכבש חי? - ארגון 'ממשיכים' ליתומים, הפועל בחשאיות גמורה למען יתומים ואלמנות, ארגן מחנה נופש לכ-120 בחורי ישיבות יתומים מצוינים. כחלק מהתוכנית הם רכבו על גמלים במדבר, ישנו באוהלים בדואים, והשיא: שחיטת כבש לארוחת ערב.

כדי שהשחיטה תהיה כדת וכדין ובהידור רב, פנו הנהלת ארגון 'ממשיכים' אל הרב מרדכי גלאי זצ"ל, וביקשו שיבוא לשחוט את הכבש, ולהסביר לבחורים איך מקיימים את המצוה.

כל אחד מבין שמדובר במשימה לא קלה, לבקש התנדבות מאנשים עסוקים כדוגמתו של הרב גלאי, ועוד לבקש ממנו לנסוע למרחקים. אבל הרב מרדכי גלאי זצ"ל הפתיע את כולם, ונרתם בכל המרץ האופייני שלו לשמח את היתומים. הוא יצר קשר עם השוחט של מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל, הרב נדל שליט"א, ויחד עם שוחט נוסף הם יצאו יחד עם הרב גלאי אל המדבר שעל-יד העיר דימונה, כדי לשמח את היתומים.

הרב גלאי עשה את כל זה בהתנדבות מלאה, ואפילו לא ביקש מימון לדלק. הוא ניהל את מעמד השחיטה ביד רמה, הציג את הכבש בפני כל הנוכחים, הרחיב והסביר על החלקים של מצוות השחיטה, וניקור החלב, לשמחת לב כל המשתתפים.

הפשטות שלו הסתירה את הידע הרב והמרשים, ולא לחינם סמכו גדולי ישראל את ידיהם עליו.

סיפורים ופנינים קצרים

כל יושבי בתי המדרשות יודעים שאסור להישאר עם חוב כספי בעולם הזה, ולו שקל אחד! כי גם אם יהיו לאדם מעשים טובים בהיקף כזה שיכריעו את כף-המאזניים בבואו לפני בית דין של מעלה, ויפסקו לו גן עדן, הוא ימצא את השערים סגורים בגלל אותו שקל! יגידו לו שאמנם אתה צדיק גמור, והראיה שפסקו לך גן עדן, אבל השקל הזה חוסם את השער.

וכבר ידועים הסיפורים הרבים על צדיקים שניתנה להם הזכות להתגלות לצאצאיהם ולבקש מהם שיחזירו חוב קטן שנשארו חייבים למאן-דהו. אלא - כך אמר מרן הגר"י זילברשטיין - שהזכות הזו אינה ניתנת לכל אחד, אלא רק למי שבמשך כל ימי חייו נזהר בענייני ממון.

העצה היעוצה היא לא להמתין בהחזרת-החוב, אלא להשיבו מיד, גם אם הדבר כרוך בטרחה גדולה. כי מחר, אפשר לשכוח, וכידוע. זאת אפשר ללמוד ממעשה מופלא שסיפר לנו הרב ד"ר צבי דיסטניק. מרן הגאון רבי יחיאל-מיכל פיינשטיין זצ"ל, שזכתה רמת אלחנן שיתגורר בתוכה עשרות שנים, סבל ממאור-עיניו. כאשר לא ראה כבר בעין אחת, ובעין השניה היו צריכים לבצע ניתוח 'קטרקט', התירה לו הרבנית ליפשה ע"ה לעשות את הניתוח, והוא הגיע אליי למרפאה על-מנת להיבדק, מספר הד"ר.

הניתוח הסתיים בשעה 9 בערב, ומרן הגרי"מ הלך לביתו. בשעת חצות-לילה נשמעות דפיקות בדלת ביתי. אני פותח את הדלת ונדהם לראות את הגאון זצ"ל בפתח. הייתי בטוח שקרה משהו בקשר לניתוח, אבל מרן הגרי"מ מגיש לי מטבע של 5 שקלים, ואומר שהוא חייב לי את הסכום הזה, כי היה הפרש בין שהיה צריך לשלם ובין מה ששולם בפועל.

הייתי המום עד עמקי-נשמתי, מספר הד"ר. גאון מופלג, ובגילו המתקדם כל-כך, גם אם הוא מרגיש צורך להחזיר את 5 השקלים עכשיו, הלא אפשר לשלוח אליי את אחד הנכדים, ולא להטריח את עצמו עד לביתי. ובכל זאת בכל מה שקשור לחוב כספי, מיאן הגרי"מ לסמוך על אף אחד, והביא לי את המטבע בחצות.

ללמדנו עד כמה יש להיזהר ולא להשאיר חובות פתוחים. לפעמים אנחנו נוהגים לזלזל בחוב בן כמה שקלים, ודוחים את הפרעון למחר. הבה נלמד מכאן שלא לעשות כך, אלא להקפיד על החזרת החוב באופן מיידי.

ואם דיברנו על הגרי"מ, נספר גם על הרבנית הצדקנית, מרת ליפשה ע"ה, בתו של מרן הגרי"ז מבריסק. עברתי פעם, סיפר מרן הגר"י זילברשטיין, בחדר המדרגות בבנין בו התגוררה הרבנית, וראיתיה מטאטאת את המדרגות. הזדעזעתי, ופניתי לרבנית ואמרתי לה: הרי אשת-חבר את, ובת גדולי עולם, אולי אחפש מישהו אחר שיטאטא את המקום?!

והשיבה לי: וכי קטן בעיניך הדבר למנוע עניות מבני ישראל?! זה-עתה סיימו כאן הילדים לאכול לחם (היה זה כמה ימים לפני חג הפסח), והותירו פירורים על הרצפה, ואני חוששת מעניות, כמבואר בחז"ל, ולכן אני רואה את מלאכת הטאטוא כחובתי הגמורה!

רבני השכונה ביקשו לעורר שוב על כך שילדות רוכבות על אופניים, למרות התקנה שפורסמה מטעם הרבנים לפני שנים רבות, ואגב - הועתקה בזכות רמת אלחנן גם לשכונות אחרות. הדבר גובל בחוסר-צניעות, ולאחרונה נתקלים בילדות שאינן מקפידות על התקנה.

במהלך השבועות האחרונים פנו כמה ת"ח וביקשו לחדד נקודה חשובה. אין שבת אחת שבו לא זקוקות משפחות לגוי של שבת. בדרך כלל פונים רוב האנשים לגוי שנמצא ב'עזר מציון', והוא מצדו בא מיד במוצאי השבת וגובה את הכסף המגיע לו. ברם, יש הפונים לגויים המצויים בכמה מבתי השכונה, ומבקשים מהם לסור לביתם לרגע ולתקן את הטעון תיקון.

ת"ח אחד סיפר שכאשר הגיע לבית המשפחה וביקש מהגוי להגיע, התריס הפיליפיני ואמר 'אבל אתם לא משלמים לי במוצאי שבת'! רק לאחר שהגוי היה בטוח שהכסף בטוח, הואיל בטובו להגיע. ועל כך באנו להעיר, אומר הת"ח, שאלה שאינם משלמים במוצאי שבת לגוי, מלבד עצם הדבר השלילי שבזה, הם גורמים נזק לאחרים, כשהגוי לא מוכן לבוא אח"כ למשפחות אחרות, הנאלצות להטריח את עצמן עד ל'עזר מציון'.

בבני ברק ישבו השבוע 'שבעה' בבית משפחת אוואט, על אבי המשפחה הרב שלום אוואט זצ"ל שנפטר בשיבה טובה בגיל 100 שנה. המנוח שהתגורר ברחוב חזון איש 68, היה יהודי של מסירות נפש אמיתית, והסיפורים שסופרו בימי האבל חרגו מהסטיגמות הרגילות. הרב אוואט נולד באלג'יר, ולמרות שבמדינה זו לא היו משפחות חרדיות רבות, צמח וגדל הבחור שלום כיהודי ירא-שמים, לאחר שהרב המקומי טיפחו וגידלו עד שהחדיר בו ההשקפות היהודיות האמיתיות.

בשלב מסוים העתיקה המשפחה את מגוריה לצרפת, ושם גויס המנוח לצבא הצרפתי. יום אחד הוא שומע את מפקדו-הגוי מוציא מפיו דברי כפירה נגד האלוקים, בצורה שאינה מתאימה אפילו לגוי. הדברים גרמו לשלום ריתחה רבה. הוא לא היה מסוגל לשמוע את הדברים, ולא להגיב.

מה עשה? - תשמעו טוב. בהיותו איש גבוה וגברתן, תפס את המפקד הבכיר, הניפו באוויר והפכו על פניו, ורץ איתו בצורה כזו עד חדר ה... שירותים הסמוך. שם החזיק את ראשו מעל המים העכורים, ואמר לו 'ככה ייעשה לאיש אשר ינבל את פיו נגד האלוקים'.

המעשה נחשב כהעזה-רבתי, שכן הצבא הצרפתי היה ידוע בקשיחותו, ובציותם של החיילים למפקדיהם. מיד לאחר מכן הזעיק המפקד את המשטרה, וזו הביאתו לבית המשפט, שגזר עליו עונש מוות ביריה. בצבא הצרפתי לא היה מקובל שכיתת יורים עושה את המלאכה, אלא האדם שהגיש את התביעה שבגינה נשפט האיש, הוא זה שהיה צריך לירות בנאשם. והנה, שלום אוואט מובא אל החצר שם היה מפקדו אמור לירות בו, ובמקביל גם המפקד נכנס לחצר.

שלום ניצב ליד קיר המוות, ומולו עמד המפקד ורובהו מוכן לירי. כלי-הנשק נדרך, המפקד לוחץ על ההדק, אבל אז אירע פלא-פלאים. הכדור לא פגע באוואט, אלא ניתז לעבר הקיר, וחזר משם אל המפקד והרגו - - - היה זה נס גלוי שלא התרחש מעולם בהוצאה להורג בצרפת. אלא שהנס לא נגמר.

על פי החוק שהיה מקובל אז בצבא, הרי שאדם שנשפט למוות, והירי פגע ביורה עצמו, הרי שהנשפט יוצא לחופשי מיד. וכך היה. אוואט יצא לחופשי, גם לאחר המעשה הנועז שביצע במפקדו.

לפני 14 שנים עלה לארץ ישראל, וקבע את מושבו ברחוב חזון איש בבני ברק, זכה להגיע לגיל 100 שנים, וכל ילדיו - 8 במספר - וצאצאיו, הם לומדי תורה ויראי-השם מופלגים. בהתחשב בעובדה שהוא יוצא-אלג'יר, נחשבת משפחת אוואט לתופעה חריגה למדי. יתכן שהכל בזכות מסירות הנפש שלו וההעזה להתנכל למפקדו שהעז את פניו נגד האלוקים.

ואגב, בשמחת תורה האחרון התקבצה כל המשפחה אצלו, והכל פיזזו וכרכרו בשמחה ובעוז, והכל נוכחו לדעת בטהרתה של משפחת אוואט ובצאצאים הכשרים שהותיר בעולם הזה.

בצער רב התקבלה הידיעה על פטירתה של הרבנית ש. רוט ע"ה, אשתו של הגה"צ רבי אליהו רוט זצ"ל, שהיה המשגיח דישיבת 'בית שמעיה'. במשך שנים רבות היה ביתם ברחוב גיבורי ישראל 18 כמוקד לתורה וליראה, ורבים מבני השכונה הגיעו לקבל עצה והדרכה מהגה"צ, שמלבד שיחותיו שהתבדרו בכל רחבי תבל, והפצת התורה האדירה שלו בשיעורים ובשיחות, ידע לאבחן ממה סובל האדם היושב מולו, גופנית ונפשית.

הרבנית ע"ה היתה לעזר לבעלה בכל פעילויותיו הרוחניות. הבנים, הרב נחמיה והרב בן-ציון (האח השלישי, הרב אהרן נפטר ממחלה) מספרים שהמשגיח של ישיבת סלבודקה, הגה"צ רבי משה טיקוצ'ינסקי זצ"ל הציע את השידוך בין השניים, וחברותיה של הבת 'הזהירו' אותה שלא תיקח את הבחור הזה, כי צפויים לה 'חיים קשים של חומרות'.

היא לא צייתה לכל הדברים, ונישאה לבחור-הת"ח, ושמו של שלום-הבית שלהם יצא למרחקים, והגר"א רוט סיפר לנו, ניבדל לחיים, כמה סיפורים אישיים כיצד הוא דואג לכבודה של רעייתו. זה לא אומר שבבית לא היו חומרות ואפילו מצברים לא הופעלו בשבת, רק נרות, וכו'.

רבי אליהו זצ"ל היה גם מרצה ידוע ב'ערכים', וככזה אירח בביתו בשבתות משפחות מתקרבות עם ילדיהן. 'כשהתגוררנו ברחוב ישמח משה, היתה לנו דירה של 2.5 חדרים, וכשהגיעו אורחים היו ההורים נותנים להם את חדר-השינה, והם-עצמם ישנו עם הילדים במיטותיהם. ואם ביקשנו לדעת עד כמה יש להתאמץ בהכנסת אורחים, שמענו דוגמא נפלאה.

"אל תִּרְאוּ, הגיע זמן גאולתכם"!

מלים פשוטות על אמונה פשוטה הנצרכת בימים אלה לכל יהודי • הלב רועד, אבל אבא שבשמים מרגיע: "אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם"!

התופעה המתרחשת למול עינינו מכניסה לסחרור את כל מדינות העולם, גם החזקות ביותר, כולל המעצמה הגדולה, ארה"ב, וכל מדינות אירופה המתגאות תמיד בכוחן ובהשפעתן העולמית. עושה רושם שכולן 'מתקפלות' מול מדינה ששמה 'אירן', הלא היא פרס, המצליחה להרגיז את כל העולם.

גם 'אמריקה הגדולה' לא יכולה לה בינתיים, ובשלב מסוים אף הציעה לאירן 'חבילת הטבות', כדי שתואיל בטובה ליישר קו, ולחתום על הסכם.

והכל ממתינים לתגובת האיראנים, לשמוע מה יגידו האדונים הנכבדים על חבילת ההטבות שנשלחה להם, והאם יהיו מוכנים בגללה לנטוש את תכנית ההרס האטומי שלהם, העלולה להחריב רח"ל את העולם במחי לחיצת כפתור אחת.

והם ממשיכים לשטות בכולם; תגובותיהם מעורפלות, לוטות בחשדנות כלפי כל המשתחווים לעומתה. השליטים האירניים מהתלים במדינות שהחשיבו את עצמן כ'בעלות הבית' של העולם, וממשיכות לעשות ככל העולה על רוחן.

והכל עומדים ומשתוממים, פוחדים וחוששים מהעתיד הלא-ידוע, ונעשו כאומרים לעצמם 'אם אמריקה אינה יודעת כיצד להתנהג איתם, מה כבר נותר לעשות לשאר מדינות העולם'...

אל יֶאֱטוֹם הָאָטוֹם את לבבנו

הבהלה אוחזת בכולם, ויותר ויותר - בתושבי ארץ הקודש, הנבהלים לנפשם, בשומעם את דברי הרהב יוצאים מפי 'המן הרשע' של ימינו, שאינו מדבר ברמזים, אלא אומר גלויות וברורות: "כוונתי למחוק את ארץ ישראל ואת היהודים מן המפה"! איך אפשר שלא להיבהל מהצהרות והכרזות שכאלו?

וזו בדיוק הנקודה שביקשנו להאיר בקטע זה. אם לכל מדינות העולם, ולכל מי שאינו הולך בדרך התורה, אין ולוּ משענת קנה רצוץ להישען עליה, הרי ששומרי התורה וההולכים בדרך ישראל סבא יכולים להתאזר עוז ותעצומות - דוקא לאור ההתרחשויות האחרונות, וההכרזות הנוראיות המגיעות אלינו מפרס.

דוקא בגלל ההתרפסות, הלא-מובנת לכאורה, של כל אומות העולם למול תכניותיהם של האיראנים, דוקא בגלל זה - נמצא חיזוק של ממש בדברי המדרש המובאים להלן, והמוכיחים בעליל עד כמה העולם מתנהל בדיוק נמרץ כפי שניבאו לנו חז"ל.

אל יֶאֱטוֹם הָאָטוֹם את לבבנו. הבה נתעודד מדברי המדרש שלפנינו, שכבר ציטטנו כמה וכמה פעמים, ולא נותר לנו אלא להזכירו שוב ושוב בגלל הדברים המפורשים המובאים בו, האמורים להרגיע את לבבנו, ולשים את כל בטחוננו במי שאמר והיה העולם.

כי אם פרס 'משגעת' היום את כל העולם, הרי שהתיאור המדויק על כך נכתב בדברי המדרש שנדמה שכאילו נכתב היום, ממש היום!

מלחמות בכל העולם

וכך הם דברי המדרש (פסיקתא רבתי, פרשה ל"ו): "אמר רבי יצחק, שנה שמלך המשיח נגלה בו - כל מלכי האומות העולם מתגרים זה בזה, וכו', וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם כולו, וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים, ונופלים על פניהם, ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה".

מלבד המילים המפורשות ש'מלך פרס מחריב את כל העולם כולו', יש כאן נבואה ברורה ש'כל מלכי האומות מתגרים זה בזה', מה שכל-כך בולט לנגד עינינו, כאשר מלחמות מתנהלות ממש בכל העולם. פרסומים רשמיים מאשרים שכ-130 מאבקים מזוינים מתנהלים כיום בעולם, יותר מבכל תקופה מאז מלחמת העולם השניה, וכי המלחמות השונות מתחברות בהדרגה למערכת אחת, המובילה למלחמת עולם שלישית.

אפשר להירגע באופן מוחלט

ולמרות הכל, אנחנו יכולים להירגע באופן מוחלט מפני שאנחנו יודעים שמי שמנווט את האירועים אינו יושב לא על כס המלכות בפרס, וגם לא על כס הנשיאות ב'בית הלבן', אלא רק הריבונו של עולם בעצמו ובכבודו, הרי שאנחנו, כיהודים שומרי מצוות, אמורים לדעת את הדרך לריצויו ולפיוסו של הקב"ה.

מי שחושב שהנשיא האמריקאי הוא המושך בחוטים, הרי בודאי שהמנוחה הנפשית רחוקה ממנו כרחוק מזרח ממערב. הרי אין דרך בעולם שבה יוכל להרגיע את עצמו מפני האטום שהוא מפחיד למדי...

אבל ברגע שאנחנו מאמינים, ומרגישים, שהקב"ה שליט בעולמו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל, הדרך להרגיע את הלבבות - דוקא בעיצומה של ההתעצמות האירנית - היא פשוטה עד מאוד.

ים של נחמה

שכן מי כמונו יודעים שעוד מילה בתורה ועוד מילה, עוד מצוה ועוד מצוה, עוד חסד ועוד חסד, מחסנים אותנו ואת כל בני-ביתנו בפני כל המרעין-בישין המתעתדים לבוא לעולם.

מי שצועד באמונתו זו, ויודע בבירור שהכל נתון בידיו של הקב"ה, צועד בבטחה רבה, משום שכאמור יש בידיו גם את כל הפתרונות היעילים כיצד להינצל ביום צרה ומצוקה.

היש לנו מילות-הרגעה גדולות מאלו שנאמרו במדרש? האם יש דברי-נוחם ללבנו הנבהל והנרעש יותר מאלו היוצאות מפיו של אבינו שבשמים? - 'בניי, אל תתייראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם! אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם'!

דברי המדרש הללו צריכים לנסוך בנו ים של נחמה בתוך ים הצרות בו אנו שקועים עד צוואר.

נגביר גם את בטחוננו בהשי"ת לכוננות-שיא

ואולי נקרא עוד כמה שורות מהמדרש הנ"ל. 'שנו רבותינו, בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על הגג של בית המקדש, והוא משמיע להם לישראל ואומר להם - ענווים, הגיע זמן גאולתכם! ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזרח עליכם, שנאמר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח.

'ועליכם בלבד זרח, ולא על אומות העולם, וכו', באותה השעה מבהיק הקדוש ברוך הוא אורו של מלך המשיח ושל ישראל, וכל אומות העולם בחושך ואפילה, והולכים כולם לאורו של משיח ושל ישראל, וכו', ובאים ומלחכים עפר מתחת רגליו של מלך המשיח וכו'.

'ובאים כולם ונופלים על פניהם לפני משיח ולפני ישראל, ואומרים להם נהיה לך ולישראל עבדים, וכל אחד ואחד מישראל לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים' וכו'. כאשר אנחנו שומעים אפוא על כוננות-שיא במערכת הבטחון, אל נתבהל יתר על המידה, אלא נעלה גם בטחוננו בצורנו לבטחון-שיא.

נעלה על לבבנו וזכור-נזכור את מילות-הנחמה של אבינו, אב הרחמן, שמעולם לא שכח אותנו, ושמר וממשיך לשמור עלינו במשך כל שנות גלותנו: 'אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם'!

אל תיראו.

אף אחד אינו מֻרְשֶׁה לנגוע בנו לרעה

ויש לנו עוד סיבה טובה שלא לפחד.

בנוהג שבעולם, מי שיש לו אבא עשיר ובעל-יכולת, או אם יש לאביו, או לו-עצמו, מהלכים ב'חלונות הגבוהים', מטבע הדברים שאדם זה מתהלך רגוע ונינוח, אפוף תחושה של שלוה.

גם כל חבריו ומקורביו בטוחים שבכל מה שנוגע אליו, הוא ברוך השם 'מסודר'. הרי יש לו אבא שבודאי דואג למענו, ויצייד אותו ב'סידור מלא', בכל הדרוש לו.

אף אם נקלע אותו אדם לצרה, חלילה, או הסתבך במה שהסתבך ושקע במצולות החדלון, חבריו וידידיו לא יפסיקו את הקשרים עימו, למרות הכל. הם יידעו שאביו 'יסתום' את כל החובות שלו, ו'יסדר' אותו על בוריו, כמו שצריך, וכמו שהיה לפני הנפילה.

והלא הדברים הם קל וחומר, בן-בנו של קל וחומר. אנחנו, שאבינו שבשמים הוא מלך מלכי המלכים, וידו שולטת בכל, ואף אחד בעולם לא יוכל לנגוע בנו לרעה אלמלא תסכים לכך דעתו של ריבון העולמים, האם אנחנו צריכים לפחד ולחשוש מהנשיא האיראני ומההצהרות המבועתות שהוא מפזר בנאומיו?

'להסתדר' רק עם הקב"ה

אנחנו צריכים 'להסתדר' רק עם הקב"ה, האוהב אותנו אהבת אב לבניו. אם נחיה איתו 'בשלום', ונעשה את מה שהוא חפץ, נוכל להתהלך בעולמנו רגועים ונינוחים, ואף אחד לא יוכל ליטול מעמנו את שלוות הנפש הזו.

וכפי שראינו אצל כל גדולי ישראל לדורותיהם, שלמרות שהיו נתונים אף הם בסבך הצרות והיסורים שפקדו את הכלל ואת הפרט, מעולם לא איבדו את שלוותם ומנוחת-דעתם.

איך קרה הדבר? - בגלל האמונה התמימה שאפפה אותם. אמונה המחזקת את הלב ומכוונת את האדם שלמרות כל מה שקורה, עליו להאמין באופן מוחלט באביו שבשמים, להטיל עליו את כל כובד-הצרות וסאת-היגונות, ולבטוח בו, ורק בו, בידיעה ברורה שרק ממנו תגיע הישועה.

את האמונה האמיתית אפשר לרכוש דווקא בעת צרה רח"ל, כאשר האדם יודע שהוא צפוי עתה לזמנים לא-קלים, לרגעים קשים ומייסרים, ודווקא אז הוא זוכר יותר טוב את כל מה שזכרו אבותינו ואבות-אבותינו ברגעים הקשים שלהם: אנחנו לא לבד. השם יתברך נמצא אתנו. כואב את כל הכאבים שלנו. הוא מצטער יחד עם כל יהודי ויהודי - והכל לטובה.

מחשבות אלו אינן זקוקות לפלפולים, גם לא לפולמוסים ולדיונים מעמיקים. בניגוד לכל הדכאונות שעוברים על אלה המצויים מֵעֵבֶר למתרס, ידענו תמיד בבירור מוחלט: נכון שאנחנו מצויים בצרות-צרורות, אבל - אנחנו לא לבד!!! אבא נמצא אתנו!!! בכל פינה ובכל מקום, בכל עת ובכל שעה.

יש בכוחן של המלים הללו להרקיד את היהודי 'עד השמים', ולהביאו לידי שמחה, שמחת-אמת, שאינה תלויה בשום דבר, רק בהרגשה הזו שהוא לא לבד. שהקב"ה ממש לצדו, לידו, גם בשיאה של הצרה - יושב האבא-הטוב בסמוך אליו, חש יחד איתו את כל התחושות הקשות, ויודע ומכיר בצרותיו וביסוריו.

יהודי מאמין יודע שכל דבר מגיע מאת הקב"ה, שהוא האבא הכי-טוב בעולם, וכל כוונתו היא אך ורק לטובה. העצה היחידה היא: לא לברוח מגזירת השי"ת, אלא לקבל הכל בשמחה.

כמה מאושרים אנחנו שמנהיג-העולם הוא אבינו

אין דרך אחרת בעולם כלל! לא שייך להיות רגועים בתקופה שכזו, אם לא יודעים, ומרגישים, באמונה שלימה, שאנחנו לא נמצאים ב'ימים של דיעבד', וגם לא נמצאים בהמתנה ובציפייה דרוכה שהם יעברו, ונוכל לחזור לשגרה.

ימים אלה - יש בהם מטרה צרופה. התחושה צריכה להיות שכל הסיבוכים וההכבדות, המכשולים והמעצורים, הכל-הכל מאל"ף עד תי"ו, לא באים סתם-כך... ממש לא. יש מנהיג לעולם - וכמה מאושרים אנחנו שהוא אבא שלנו!

מה שמוטל עלינו הוא, לעמוד בגבורה מול הגזירות של השי"ת, לקבל את מתנת היסורים באהבה, ולא להרהר אחר מידותיו יתברך; לקבל את הכל בשלוה ובמנוחת הנפש, להרכין את הראש ולומר:

ריבונו של עולם, תודה! אני מבין ויודע, וגם בטוח בכל ליבי, שאתה אוהב אותי יותר ממה שאני אוהב את עצמי, ונתת לי את 'חבילת הצרות' לטובתי - בזה ובבא.

חופי הכנרת ריקים מאדם! למה?

משפטי-אמונה לאור התופעה המדהימה הנצפית בחופיה של הכנרת, שמלבד המים החסרים בה - איש אינו נכנס לרחוץ בה

כל אדם הנתקל בבעיה, מחפש בדרך הטבע פתרונות שנראה לו שהם יוציאו אותו מן הסבך. נכון שיהודי מאמין פונה אל השם יתברך ומבקש עזרה וסיעתא, אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות שרוב-רובם של בני האדם מנסים להמציא מזור לעצמם.

ואינם יודעים שבכוחו של אבינו אב הרחמן לפתור להם - בתוך חלקיקי-שניות - את הכל-מכל-כל, ולחסוך את כל העמל והיגיעה שהם משקיעים על-מנת להעלות את הפתרון שלהם על-הדרך.

כי הקב"ה שולט בכל העולמות, והוא גם יודע מה הפתרון היעיל ביותר שיסלק לגמרי את הבעיה/הצרה, ולא יותיר ממנה שום-כלום. מה שאין כן האדם, גם אם ישקיע את כל חוכמתו ותבונתו, לא יגיע לאפס-קצה של חוכמתו יתברך. מה-גם שהאדם עלול לטעות בפענוח הבעיה, ולאתר לה פתרון לא-מתאים בעליל.

אשרי האדם הַשָּׂם בה' מבטחו, ויודע שבכך שהוא משעין את עצמו על בוראו, הוא יכול להיות סמוך ובטוח שדרכו תהיה דרך ישרה.

כוח-משיכה למבקרים

ניקח לדוגמא את מה שקורה בשבועות האחרונים בחופי הכנרת, הידועים בהמוניּותם ובחיי המסחר השוקק-חיים במשך כמעט כל שעות היממה. אדם שיש לו חנות ובית מסחר על החוף, במיוחד אם מדובר בבתי קפה ובחנויות-אוכל, מרוויח בדרך כלל הון רב, בשל הלקוחות המרובים הנכנסים לחנותו ובשעמומם הגדול קונים מכל הבא ליד.

חופי-הכנרת, המרחביּות שלהם, הנוף והמים שמסביב, מהווים כוח-משיכה אדיר לתיירים המגיעים לכאן ומבלים שעות על גבי שעות.

אלא שככל שבאים יותר אנשים, והמיקום הוא צמוד לַיָּמָּה הגדולה של ארץ ישראל, כך גדלה ומתעצמת הפריצות הנוראה ליד החופים. במשך כל השנים אי אפשר היה לעבור שם, ובשנים האחרונות הוחמר המצב במאוד.

כיון שבטבריה מתגורר ציבור חרדי גדול מאוד, ורבים מהם צריכים לעבור בכביש ובמדרכה הצמודים לחוף, נתקלו תמיד כל אלה בבעיה החמורה של הפריצות הנשקפת מהחוף. עד כדי כך שכפי ששמענו נסלל לאחרונה כביש מיוחד לאלה המעוניינים להגיע לקבר רבי מאיר בעל הנס, הממוקם אף הוא ממש לחופי הכנרת.

ראו ברכה במסחרם

דווקא בעניינה של שבת-קודש חל שיפור משמעותי, ובהשפעתו של הגה"צ רבי דב קוק שליט"א [לרפו"ש], סגרו בעלי חנויות רבות את שעריהן בשבת, וראו ברכה במסחרם. אבל המצב בענין הפריצות הוחמר מיום ליום, והדבר מאוד לא מצא חן בעיני הגר"ד קוק והתושבים החרדיים בטבריה.

הגר"ד קוק קרא כמה פעמים לבעלי החופים וביקשם בכל לשון לסדר את ענין הפריצות, ולעשות מחיצות בין החוף למדרכה ולכביש שלצדו, וכשסרבו הודיע להם ש'אינכם מתעסקים איתי, אלא עם רבי מאיר בעל הנס, שהוא הבעל-בית האמיתי של האזור'.

יצוין שבמקום אחד כן סודרו מחיצות לכל אורך החוף.

אבל לכאורה, מה היה אפשר לעשות?! הרי אי אפשר לבוא אל העירייה ולדרוש את סגירתם של החופים בגלל הפריצות הגדולה! גם לא ניתן לעשות שום פעולה חוקית אחרת כדי לפתור את הבעיה, או אפילו לערער אותה במקצת.

אז הנה בא הקב"ה ולוחש ליראיו ואומר להם: אתם עשיתם כל מה שהיה ביכולתכם, רציתם שהפריצות תיגדע, התפללתם אליי בדמעות שהענין יסתדר - ולא הצלחתם לפעול! אז עכשיו אני אבוא לקראתכם, ובמחי-יד אסלק את כל הפריצות מחופי הכנרת.

מה עשה הקב"ה? גרם לחיידק מסוכן מאוד, ששמו 'אַמֶבָּה', להיכנס לנחיריו של ילד שהתרחץ בכנרת (שאינו קשור כמובן למה שמתחולל על החופים), והדבר גרם למותו, רח"ל. לאחר האסון, היו שהמליצו ואמרו שראשי התיבות של המילה 'אמבה' הן: אלקא דרבי מאיר בעל הנס'!

הבלתי-ייאמן קורה

האסון התפרסם עד מהרה בכל רחבי הארץ, ואנשים החלו לחשוש מלהגיע לכנרת ולרחוץ במימיה. למרות שמדובר בחיידק נדיר מאוד, שגם חודר לגוף האדם באופן נדיר, אנשים חוששים, ולא מגיעים לכנרת, וכפי מה שמובא במסילת ישרים שכאשר יש ספק הכי-קטן של רעל במזון, אף אחד כבר לא יעז להכניס את המאכל ההוא לתוך פיו.

וזו לשונו של המסילת ישרים (פרק י"א - בפרטי מדת הנקיות): 'והנה, מי שיש לו מוח בקדקדו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים, או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו אם יישאר לו בו איזה בית מיחוש, ואפילו חששא קטנה? ודאי שלא יקל. ואם יקל, לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור'.

התופעה הזו ניכרת עתה בכנרת, והחששות מפני הנגיף גרמו לתוצאה מדהימה. חופי הכנרת ריקים מאדם!!! ריקים לחלוטין!!! לכל אורך החופים אי אפשר להיפגש בנפש חיה!!! וחסל סדר פריצות!!!

מי יכול היה להאמין שאירוע נדיר אחד (שעליו צריך להצטער, כמובן) יגרום לסילוקם של כל הארחי-פרחי מחופי הכנרת, וישאיר אותם נקיים לגמרי.

אבל הנה הבלתי-ייאמן הזה קורה ומתרחש לנגד עינינו. וכמה חבל שהגה"צ רבי דב שליט"א לא יכול לראות בעיניו את המצב הזה. הגר"ד מאושפז כיום ב'מעיני הישועה' בבני ברק, אבל תפילותיו פעלו בטבריה, ורצונו של צדיק התקבל בפמליה של מעלה.

הלוואי שמצב זה יימשך לעד, והכנרת תחזור לאיכותה הרוחנית, כפי שמובא בגמרא (מגילה, ו' א') שהשם 'כנרת, הוא על שם פירותיה המתוקים וערבים כל-כך כקולו של כינור'. אזור זה נפל בחלוקת הארץ בחלקו של נפתלי, ועל כן נאמר עליו 'נפתלי שבע רצון', שהיתה ארצו משביעה את כל יושביה, ו'מלא ברכת ה', ים (כנרת) ודרום (לכנרת) תהא ירושתו' (כמובא כל זה במסכת בבא בתרא, קכ"ב א').

נדגיש, שאנחנו אומרים את הדברים רק כהשערה, שזה קרה בגלל זה, אבל אף אחד אינו יכול לכרוך את האירועים הללו בוודאות. מאידך, ביקשנו להוכיח שאם השי"ת רוצה לעשות משהו, אין לו כל מגבלות, והדבר יכול להיעשות בן-רגע.

מיד לאחר צאת נשמתו של הרב מיכאל בדלוב ז"ל הגיעו יונים והתדפקו על החלון

לא להאמין לאיזה דרגות באהבת-תורה ואהבת-חסד הגיע הרב בדלוב, שמידותיו היו מעוצבות מהנהגות-זהב ואבני-חן • אבל ככל שנספר על מידת החסד שלו, אהבת התורה גדלה על כולנה • הצאצאים מספרים על לימוד קבוע עם בנו בתוך החנות, על שאיפתו ותשוקתו להקים בית כנסת, ועל הפצרותיו מהילדים ללמוד כמה שיותר, 'כי אני לא זכיתי ללמוד הרבה, ולכן השמחה והתקוה הגדולה שלי היא לראות אתכם לומדים תורה' • הבנים, שלמדו בישיבת 'בית שמעיה', גדלו והתעלו מאוד בתורה, וכל צאצאיהם לומדי תורה ועמליה • במשך עשרות שנים קנה עליית 'חתן תורה', וחינך גם את ילדיו לעשות כך • בהיותו בתל אביב היה נוהג לדרוש באירועים. אבל בהגיעו לבני ברק אמר ש'כאן יש תלמידי חכמים שאני צריך לשמוע אותם', ופסק מלדרוש • גם בשמים המתינו לנשמה הזו, וברגע פטירתו הגיעו יונים והתדפקו על החלון, בבחינת 'יונתי בחגוי הסלע הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה' • ירקן שיָרַק דם על-מנת להתאמץ להגיע לדרגות-שיא ברוחניות

יום קשה במיוחד היה אותו יום. עונת טרום-החגים ובחנות הירקות של ר' מיכאל בדלוב ז"ל נכנסו-ויצאו לקוחות רבים, והעבודה היתה מפרכת. בעלי החנות שֵׁרתו את האנשים, כדרכם, במסירות ובחום, במשך כל שעות היום.

ולא די שהיתה זו העונה שלפני החגים, אלא גם היה מדובר ביום חמישי. מחוגי השעון הצביעו על שעה מאוחרת מאוד, קרוב לחצות. כוחותיו של ר' מיכאל כמעט ואזלו לחלוטין. עד כדי כך שכאשר ביקש לנעול את החנות, היה כבר קשה לו להזיז את הארגזים הכבדים אל תוך החנות.

אבל כשאין ברירה, עושים מה שצריכים. בכוחותיו האחרונים הזיז את הארגזים, סגר את חדר-הקירור, וכדי שהדלת תינעל היטב היה עליו להעביר ולהניע כמה חפצים כבדים גם בתוך החנות.

והנה סוף-סוף ננעלת הדלת, ור' מיכאל המותש מתכונן ללכת לביתו.

אבל בדיוק באותה שניה מגיע לקוח נושם-ונושף ומתחנן שימכרו לו 3 עגבניות ו-2 מלפפונים.

בואו נעצור רגע ונחשוב מה היה עושה כל אחד מאתנו במצב כזה? - אם היינו רגועים, היינו משיבים לו ברוגע ובסבלנות ואומרים ש'סגרנו כבר, והפתיחה-מחדש תהיה קשה מאוד, וכרוכה בטרחה רבה. הוֹאֵל נא לבוא מחר'. אם לא היינו רגועים, התשובה היתה מנוסחת במלים קצת יותר נועזות, בנוסח 'מה קורה לך, האינך רואה שהחנות כבר סגורה'?

אם הלקוח היה מבין, מה טוב; אם לא, היינו מתעלמים ממנו, וממשיכים בדרך הביתה.

לא כן?

מישהו היה מאמין?

אבל ר' מיכאל איננו ככל בני האדם. מידותיו היו מעוצבות מהנהגות-זהב ואבני-חן. לא הוא ישיב את האיש ריקם. גם אם לא מדובר בלקוח שהוא סוחר, שבא לרכוש כמה ארגזי ירקות; גם אם הוא זקוק בשעה זו ל-3 עגבניות ו-2 מלפפונים, לא הוא יסרב לתת לו. ר' מיכאל יתאמץ הרבה מֵעֵבֶר לכוחותיו כדי לספק את מבוקשו של כל יהודי.

הוא פונה לאחוריו, מוציא את מפתחות החנות, תּוֹחֲבָן בחור, ו...פותח את העסק מחדש. מזיז את כל הארגזים, ומוציאם שוב החוצה, דוחף את החפצים הכבדים ממרכז החנות, נוטל שקית ומניח בתוכה את הירקות הדרושים, ומוסרם בחיוך נרחב לאיש שהמתין בקוצר-רוח.

מישהו היה מאמין שאדם בן-תמותה מסוגל לעשות כדבר הזה?

הצדיק הזה התגורר בשכונתנו ב-14 השנים האחרונות, לא לפני שגרם לחיזוק משמעותי ב'שכונת התקוה' בדרום תל-אביב, והביא במו-ידיו עשרות משפחות אל אור היהדות, כשצאצאיהן הקימו בתים לתפארה, והכל-הכל בזכותו של האיש יְשר-הדרך, שהנהגותיו הפתיעו את כל מי שנפגש איתו.

לא להחמיץ את המצוה

וממש בהקשר הנ"ל נוסיף עוד סיפור שיצא מפי נכדו, שסיפר שקרה לא-פעם שסבא נשא בידיו ארגזים רבים, ובדיוק באותה שניה הגיע עני לבקש צדקה. נו, הבה ננסה לחשוב שוב:

מה היא ההתנהגות הנורמלית במקרה זה? - להביא את הארגזים למקומם, לנוח קמעה, ואז לתת את הכסף לעני.

אבל כשהזדמנה לר' מיכאל מצוה, הוא לא יחמיצנה ולוּ לשניות ספורות. הפסיק הרב בדלוב את הפעילות עם הארגזים הכבדים, הניחם מידיו, הוציא את הכסף וּנְתָנוֹ לעני, ואחר-כך העמיס שוב את המשא הכבד והעבירוֹ למקום המיועד.

כזה היה הרב מיכאל בדלוב ז"ל, שעֲזָבָנוּ בתחילת החודש ונסע למנוחות. כאשר יושבים עם 2 הבנים-הת"ח, רבי שלמה ורבי אסף יבדלו לחיים, ומאזינים לסיפורי אהבת-התורה ולומדיה היוצאים מפיהם, עלה על דעתנו שמא לא הגענו לכתובת הנכונה... וכי זו דמותו של ירקן, יהיה חרדי ככל שיהיה? - אבל מהר מאוד התברר שהרב בדלוב לא היה ירקן ככל הירקנים, אלא 'יָרַק דם' על-מנת להתאמץ מאוד-מאוד בכל כוחו להגיע לדרגות רוחניות בפסגות-שיא.

ר' מיכאל הוכיח לכולם שגם בתוך סוג-העבודה הזה אפשר להישאר אוהב-תורה בכל נפשו ומאודו, אפשר גם לחנך את הילדים לכל המידות הטובות האמורות בתורה, ואפשר לנהל בית חרדי למופת, עם כל הסממנים המאפיינים בית של תורה.

הילדים עקבו אחריו

הנה דוגמא נוספת לאצילות-הנפש של הנפטר הדגול. במשך תקופה היה מתפרנס מחלוקת מזון למעונות. והנה, כאשר היה מגיע לאחד המעונות, ופרק את הסחורה והעבירה למעון, השאיר אחריו את הרכב כשהוא פתוח.

הילדים בסביבה עקבו אחריו ומצאו 'הזדמנות-פז' לגנוב מהרכב דברי מתיקה ומוצרי מזון. ר' מיכאל הרגיש בדבר, אבל לא הגיב מידית.

פעם, כשהגיע למעון ההוא, עשה את עצמו כמי שמתכונן להעביר את הסחורה למעון, אבל סב מיד על עקבותיו, ותפס את הילדים 'על חם'.

אלה נבהלו לנפשם, והיו בטוחים שבעל הרכב מתכונן להזעיק את המשטרה. אבל ר' מיכאל, בדיוק כמו ר' מיכאל, ביקש מכל הילדים להתאסף, והחל לדבר איתם בְּרַכּוּת, ובחיוכים שובי-לב, ואמר:

'ילדים חביבים, אני מוכן לתת לכם חינם כל מה שתבקשו, אבל אל תשלחו ידיכם בגניבה. לא כך מתנהגים ילדים יהודים'!

את הסיפור המרטיט הזה סיפר בימי ה'שבעה' אחד ה'ילדים' ההם, שכיום הוא אברך משכמו-ומעלה, וכשדמעות זולגות מעיניו סיפר לבני המשפחה האבלה 'עד כמה השפיעו דבריו של אביכם המנוח על נפש הילדים, שאכן החליטו לא לגנוב יותר, וחלקם התעורר בשל כך לתשובה שלימה'.

תחזיר לי רק חצי מהחוב

לבית המשפחה נכנס אברך המתגורר בחיפה, בנה של אחת המשפחות המיוחסות ברמת אלחנן. כששאלוהו מה ראה להתאמץ להגיע ממרחקים, השיב שיש לו הכרת-הטוב מיוחדת לר' מיכאל. מה קרה? - כשהייתי ילד שלחוני הוריי לשלם את החוב לחנות הירקות. והנה, כשהגעתי לחנות, התברר לי שכל הכסף אבד...

לא ידעתי מה לעשות, ולא היה לי מה להסביר להוריי איך אבד הכסף. החלטתי לספר את מצוקתי לאבא שלכם, שאמר מיד: 'על חצי החוב אני מוותר מיד, ותחזירו לי רק את החצי השני'. במצב כזה הייתי יכול להרשות לעצמי לספר על האבידה להוריי, ולכן אני מרגיש חיוב הכרת-הטוב.

בעיסוקיו אלה מצא ר' מיכאל כר נרחב לעשיית חסד, ולא סתם חסד, אלא נדיבות-לב עם גדולי תורה ויראה. לאחר נישואיו בזיוו"ש של מרן הגר"י זילברשטיין, והעתקת דירת-הקבע שלו לרמת-חן, הגיע הרב בדלוב אל מרן שליט"א ואמר לו: מעתה ואילך, אביא את הירקות אל הבית ברמת-חן, כך שהרב לא יצטרך לטרוח ולהתאמץ! וכך עשה במשך כל השנים, כשהביא את הירקות ב'משלוח חינם' כמובן לביתו הרב.

סיפור דומה היה עם הגאון רבי שמעון אשר, רבה של קרית שלום בדרום ת"א, והאזור. פעם נפגש ר' מיכאל עם רבי שמעון, שסיפר להרב בדלוב שבעבר היה קונה את הירקות לביתו בתחנה המרכזית, ואילו היום - כשקשה לו לסחוב - הוא קונה ליד הבית, והמחירים יקרים מאוד.

גם כאן סיכם ר' מיכאל עם הרב אשר שיביא את הירקות לביתו, ולא יצטרך לטרוח. כך נהג במשך 20 שנה. 'בגללו למדתי עוד 4 שעות מדי שבוע, והזמן הזה נזקף ממש לזכותו', אמר רבה של קרית שלום לאבלים.

להגר"ש אשר יש כולל אברכים גדול ומדי שנה היה מעניק הרב בדלוב קמחא דפסחא לכל האברכים, מבלי שאף אחד ידע שהוא התורם.

לא היה גבול לעשיית החסד של ר' מיכאל, חסד שהשפיע על המשפחה כולה. חברה של אחת הבנות, שהיתה יתומה, גדלה בבית משפחת בדלוב כמה שנים, וגם ה'וורט' של אירוסיה התקיים בביתם. 'היא גדלה כאן ממש כמו בת, ולא היה כל הבדל בינה ליתר הילדים', מעידים בני הבית.

'הרי כל מה שאני עובד, זה למענכם'!

אבל כל זה היה כאין-וכאפס למול אהבת התורה שפיעמה בו. 'אני לא זכיתי ללמוד הרבה, ולכן השמחה והתקוה הגדולה שלי היא לראות אתכם לומדים תורה', אמר תמיד ל-2 בניו ול-2 חתניו. הבנים, שלמדו בישיבת 'בית שמעיה', גדלו והתעלו מאוד בתורה, וכל צאצאיהם לומדי תורה ועמליה.

אגב, במשך שנים רבות היה רוכש ר' מיכאל את תואר 'חתן תורה' בשמחת תורה, וראה בכך כבוד גדול לתורה וללומדיה. בשנה האחרונה, כחודש לפני פטירתו, התקשרו אליו מבית המדרש חניכי הישיבות ברמת אהרן, וביקשו לכבדו בחתן תורה. ר' מיכאל הסכים שיישאוהו בכסא-הגלגלים עד לבית המדרש, אבל בסופו של דבר הוחמצה השעה, והוא לא זכה לכך. כיון שראה בכך דבר חשוב, חינך גם את בניו שירכשו עליית 'חתן תורה'.

הכניס בחייו שני ספרי תורה, האחד לבית הכנסת הבוכרים בדרום תל אביב, והשני לבית המדרש חניכי הישיבות ברמת אהרן.

בנו, הרה"ג רבי אסף שליט"א, המצויד בתואר 'יורה-יורה', ומשמש כרב בית-כנסת בשכונת מטלון בפתח תקוה, מספר שבהיותו לומד בישיבת 'בית שמעיה' התקשרו אליו בני משפחה העובדים בבורסה, והציעו לו להיות שותף עמהם. באותה תקופה הוצע לו גם להיות שותף במפעל פיננסי, יצרני ויוקרתי.

כשהגיע עם שתי ההצעות הללו לאביו, ושאל מה דעתו, החל ר' מיכאל לבכות. 'הרי כל מה שאני עובד, זה למענכם, אבל אתם צריכים ללמוד וללמוד ללא הפוגה', אמר בדמעות.

מצטנפים בתוך החנות ולומדים

כשהבן רבי אסף סיים את הש"ס בלימוד בכולל בפתח תקוה, הגיע אביו לסיום ושמח מאוד לראות את הישגי בנו. בשלב מסוים הוא החל לבכות, ושאל 'מה יהיה איתי? מתי אני אדע את הש"ס'?

והבן השיב: 'הרי כל מה שיש לנו כיום, הכל בזכותך, כי אתה הִמְרַצְתָּ אותנו ללמוד ונטעת אותנו בהיכלי תורה'.

אהבת התורה היתה כל-כך נטועה בתוך ליבו פנימה, שגם בשעות העבודה למד עם בנו רבי שלמה - בתוך החנות. האב והבן היו מצטנפים בצוותא בפינה, ולומדים. כך במשך שנים.

בכל יום השבת כמעט ולא היה נח, אלא רץ משיעור לשיעור. כשהיו מבקשים ממנו לנוח קמעה, היה אומר 'הרי כל השבוע אני עובד, והיום היחיד שביכולתי ללמוד הוא שבת קודש'.

במשך כמה עשורים השתתף בשיעוריו של הגאון רבי אברהם שמש. השיעור יועד מלכתחילה לשעה אחת, אבל הרב בדלוב קם לפתע באמצע השיעור ואמר 'למה לא נלמד שעתיים'?... ומאז הוארך זמן השיעור.

רכש את כל הציוד היקר

ר' מיכאל המנוח היה משכים מדי בוקר בשעה 4, ועוסק באמירת תהלים. את מקום תפילתו קבע בבית הכנסת הספרדי-מרכזי. אחיו, ר' דניאל שיחי', המשמש כגבאי בבית הכנסת הבוכרים בתל אביב, מספר שעוד בהיות אחיו מיכאל ילד קטן, 'ביקש מאבא שלנו, ר' ששון ז"ל, שיעיר אותו בשעה 4, השעה שהוא (האבא) קם בבוקר. אבי המשפחה, ר' ששון, היה ממייסדי הקהילה הבוכרית בדרום תל אביב.

במשך כל ימיו ביקש ר' מיכאל להקים ולייסד בית כנסת משלו, אבל לא אסתייעא מילתא. פעם ראוהו רוכש שולחנות וספסלים, ספרים רבים וריהוט יקר, בשווי של רבבות שקלים. כששאלוהו על מה ולמה, אמר: אני רואה שאין בידי עתה למלא את חפצי ותשוקתי ולהקים בית כנסת, אז אני עושה את מה שאני כן יכול, ורוכש את הציוד היקר לבית הכנסת, ומקווה שהשי"ת יראה את מאמציי, ויזכני לממש את משאלתי.

רעייתו, הגב' בדלוב, שהתמסרה אליו בצורה שאי אפשר לתאר, לקחה על עצמה את צוואתו זו להקים בית כנסת. הילדים מתארים את המסירות של אימם לאבא ז"ל, שהיתה הרבה-הרבה מעבר לנורמה. ובכלל, הם מציינים, במשך כל השנים שררה בבית אווירה נהדרת של שלום-בית מלא ומוחלט, כשהאבא מכוון ומדריך את ילדיו ונכדיו לשמוע ולציית בקול רעייתו תחי'. בתחילת חייהם היתה הגב' בדלוב מורה, ורק לאחר מכן הצטרפה לעסקי החנות.

בתקופה שעדיין לא הופיעו מאות העלונים בבתי הכנסת, הוציא ר' מיכאל עלון משלו בשם 'עטרת ששון' ובו דברי תורה מרבנים גדולי תורה. הוא לא חסך באמצעים, והדפיס את העלונים בנייר היקר ביותר, והטריח את עצמו ללכת לבית הדפוס. כדי להביא לחיזוק בהדלקת נרות בשבת בזמן, ובאמירת קריאת שמע על המיטה, הוציא לאור דפים מיוחדים עם הטקסטים הנ"ל.

זה בכתב, וגם בעל-פה דרש הרב בדלוב ברבים, בכל הזדמנות. ברם, כאשר הגיע לבני ברק, סירב להמשיך ולדרוש, ואמר: בבני ברק יש תלמידי חכמים רבים, ואני צריך לשמוע אותם, ולא להשמיע את דבריי.

בהנחת-תפילין שום דבר לא כאב לו

מסירותו לתורה ולמצוות באה לידי ביטוי ביתר-שאת בעת מחלתו. גם כאשר היה קשה לו, ישב ולמד במיטתו, וביקש ללמוד כמה שיותר. הילדים שהתמסרו אליו וסייעו בכל הצטרכויותיו, מספרים שגם כאשר כל גופו כָּאַב, וכל נגיעה בו גרמה לו יסורים, כאשר באו להניח לו תפילין לא התלונן מאומה, וגם לא הראה סימן של כאב!

גם ביומו האחרון, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, ניסו עוד להניח לו תפילין, אבל כבר לא יכלו לעשות זאת.

וראה זה פלא; מיד עם צאת נשמתו, בתום 77 שנותיו, הגיעו יונים אל חלון החדר שבו שכב בבית החולים, והתדפקו בנוצותיהן בחוזקה על החלון, תופעה שלדברי אנשי בית החולים לא נראתה מעולם. יש ציטוטים בסה"ק המצביעים על כך שתופעה זו מצביעה על גדולתו של הנפטר.

גם הקב"ה רצה שהנשמה הזו תהיה לידו. יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ.

מחול לך

בני הבית מבקשים מכל תושבי הקריה, והסביבה, ומי שעמד בקשרי לקוחות עם אביהם, שאם נותר חוב כלשהו שהאבא היה חייב להם, שיודיעו על כך. ובכל מקרה, שיגידו בפה 3 פעמים 'מחול לך'.

כיון שבמשך שנים היה ר' מיכאל בקשרים מסחריים עם התושבים, יתכן מאוד שנותרו חובות, ולכן הם מבקשים מאוד לעשות כנ"ל.

לא ענדה מעולם תכשיטים, וזכתה לצאצאים תכשיטי-זהב

אשה גדולה היתה ברמת אלחנן, והשמחה והפשטות שניכרו תמיד על פניה הסתירו את גדולתה שהגיעה לשמי-רום • ענייני הגשמיות לא היו נושא בביתה של מרת פ. ורטהיימר ע"ה, רעייתו של מכובדנו האהוב רבי ישעיה שליט"א • הנפטרת ידעה להנחיל את השקפת-החיים האמיתית לא בדרשות ובהרצאות, גם לא בצלצולים ובפעמונים, אלא מתוך שמחה וחדוה, ו-9 ילדיה הרגישו תמיד שהם הילדים המאושרים בעולם • הנפטרת עמדה בעוז על מילוי רצונותיה ולא וויתרה על מאומה, עד כדי כך שהיתה מוכנה להקריב את נדונייתה כדי לקבור את אביה בבני ברק • עכשיו היא תנצל את עוז-הרוח שלה כדי להפיל תחינה לפני השי"ת לִשְׁלוֹם בעלה וכל צאצאיה • וגם הפעם 'לא תוותר' עד שייענו לה

לידע ולהודיע: לא את כל הדברים שמשמיעים בני משפחת ורטהיימר הנכבדה, על אימם מרת פסיה ע"ה, אפשר להעלות על הכתב, וזאת מסיבה פשוטה: חלק מהנהגותיה של האשה הגדולה הזו, לא מתאים לבני דורנו, שלא יידעו כיצד להכיל את הדברים וליישמם בחייהם. אז לשם מה לכותבם?

רק לשם המחשה, ננקוט בדוגמא, וממנה נבין את הכל. למרות שהיו במגירותיה תכשיטים שונים, רעייתו הצדקת של מכובדנו הדגול רבי ישעיה ורטהיימר שליט"א, מעולם לא ענדה אותם! מעולם! היא גם לא התאפרה מעודה!

וגם: הבית הקדוש, על כל מרכיביו, שהקימה יחד עם בעלה, נותר אותו בית כמו שקיבלוהו מהקבלן אדלר. הריצוף והריהוט לא השתנו כלל.

אבל השמחה, שמחת-האמת, שרתה כל העת בין כתלי הבית. 9 הילדים, 4 הבנים ו-5 הבנות, הרגישו את עצמם במשך כל השנים כהילדים המאושרים ביותר. פריטי הלוקסוס המצויים בבתים אחרים, לא דיברו מעולם על ליבם. הם לא היו זקוקים להם.

ללא מילים, ללא דיבורים ודרשות, ונאומים חוצבי-להבות, העניקה עקרת-הבית את ההשקפה הנכונה של החיים, את הפנימיות וטהרת-הלב הדרושים לעבודת השם. היא יישמה את 'תוכנית הבית היהודי' שנחצבה במרומים כל-כך בפועל, באופן מעשי וממשי, שהכתלים וקורות-הבית הדיפו בושם ריחני, שהשפיע ישירות על כולם.

והיו הנהגות אישיות שקיימה בקביעות, אבל מעולם לא הטילה אותם על הילדים. היא, למשל, נהגה שלא לאכול שום עוגה בחג הפסח, 'כי זה מזכיר חמץ', אבל במשך כל ימי הפסח היו עוגות בבית.

היא ידעה והבינה שאנחנו חיים בדור שאי אפשר לאסור על הצעירים את כל מה שהמבוגרים אוסרים על עצמם, והתנהגה עם ילדיה, נכדיה וניניה, בחוכמה ובתבונה.

התכונה המאפיינת ביותר של רעייתי ע"ה, אומר רבי ישעיה שליט"א, היתה שידעה לעמוד על רצונה, ולא נסוגה ממנו. כל דבר שלקחה על עצמה, בוצע באופן המיטבי, ללא שום סדק או חריץ. ושוב, בלי צלצולים ופעמונים.

זה התחיל כבר בהיותה ילדה קטנה, מספר אחיה שליט"א לבית שניידר. בגיל 11 קיבלה על עצמה לנקות את המקרר הבייתי. ההורים הלכו לישון, והיא החלה לעבוד. כשהשכימו בבוקר, עדיין היתה הילדה שקועה ראשה-ורובה בקרצוף המקרר.

אם הקדמנו ואמרנו שלא הסכימה לשנות שום דבר בבית, ומן-הסתם אין עוד בתים כאלה ברמת אלחנן שנותרו עם הריהוט של הקבלן, הרי שמאידך גיסא הקפידה עד מאוד על נושא הנקיון, וכל מי שנכנס לביתה, מצא קירות מצוחצחים עד תום, רצפה נקיה וממורקת, וכל החפצים מונחים במקומם.

גם בענין הנקיון, היא לא היתה צריכה לתת הרצאות על כך לילדיה. הם ראו עד כמה אכפת לה הדבר, ושמרו כל הזמן על הבית בנקיונו. למותר לציין ש'אשת לפידות' זו שמרה על כל כללי ופרטי הצניעות. בימי חולייה, כאשר הגיעה אליה פיזיוטרפיסטית, והחולה ראתה שהיא אינה לבושה בצניעות, לא הסכימה שתיגע בה. בשלב מסוים היתה צריכה לעבור ניתוח, וכשהגיעה אל המנתח, וראתה שהוא גלוי-ראש, שאלה אותו בתמימות 'היכן הכיפה שלך'... בעלה מציין בהקשר לכך, שהיא ראתה את עצמה במשך כל חייה כתלמידתו של הרב וולף, זצ"ל, שבסמינר שלו בבני ברק התחנכה בשעות נעוריה.

כיון שאמרנו שכל תפקיד שלקחה על עצמה, מילאה אותו עד תום, נציין שבמשך שנים שימשה כגננת במעון ברמת אלחנן, וגם שם עשתה דברים שלא היתה צריכה לעשות כלל, כמו איסוף הצעצועים, שמירת הנקיון המוחלט בכל שטח הגן, ועוד ועוד. היתה הראשונה לבוא לגן, והאחרונה לצאת, וההורים מספרים על גננת מסורה בצורה יוצאת מן הכלל.

בזמנה הפנוי שמה פעמיה לבית החולים 'מעיני הישועה' וסייעה בהאכלתם של זקנים וילדים מיוחדים, משימה הדורשת סבלנות יתירה. כששמעה על משפחה מרובת-ילדים שאם-הבית נתקלת בקשיים ואינה מסתדרת עם הילדים, הלכה מיוזמתה והיתה לצדה של האמא. וזאת בתקופה שהארגונים הגדולים המטפלים כיום בנושאים אלה, עדיין לא היו כלל בעולמנו.

במשך עשרות שנים היינו נפגשים עם ר' ישעיה שיחי' ההולך באחד ממשעולי הקריה ושקית בידו. ניסינו לברר מה מכילה השקית, אבל לא עלתה בידינו. בימי ה'שבעה' התברר שיותר מ-30 שנה בישלה מרת פסיה ע"ה אוכל לאחד מקרוביה, ור' ישעיה היה השליח להביא את המאכלים.

'אי אפשר לתאר את עבודת התפילה של אמא', מספרים הבנים, ומציינים שהסידור היה תמיד בידיה. הבעל שליט"א מוסיף שאת קריאת שמע על המיטה היתה אומרת לפעמים במשך מחצית השעה.

כאמור, למרות שהחמירה על עצמה והקפידה בדקדוקים רבים, השמחה בבית היתה ניכרת בכל פינה, והילדים גדלו על השמחה הזו. הם זוכרים בערגה את הזמן לפני שבת שבו השתתפו כולם באפיית הרוגעלאך, כשהבית התמלא בְּרֵיחוֹת שלא מעלמא הדין. לפני שבת היה לכל אחד מהילדים תפקיד מסוים בהכנת הבית לשבת, והדברים נעשו בשמחה גדולה.

גם המאכלים שבישלה בימות השבוע היו טעימים במיוחד, ואנחנו מציינים זאת כדי להדגיש שהחומרות האישיות לא באו כלל לידי ביטוי באווירה הכללית, ובוודאי שהיא לא הטילה את הדברים על הילדים. ומדובר כמובן בחוכמה מיוחדת, חוכמת נשים בנתה ביתה, של יצירת הווי ומציאות מרעננת, תוססת ועליזה, ובמקביל להשתית חיי צניעות ופשטות יוצאים מגדר הרגיל.

כי את האמת הזו הכל יודעים: החיים הפשוטים, וכשהחומריות אינם נושא בבית, ואינה עולה על סדר-היום, הם החיים המאושרים והשמחים ביותר. נקודה.

הבן הצעיר מספר שכאשר למד בישיבה לצעירים בבני ברק, מדי בוקר בבוקרו היתה מוכנת לו כוס-תה מהבילה שיוכל ללגום לפני היציאה לישיבה.

לא ייפלא אפוא שמשפחת ורטהיימר, נחשבה במשך כל השנים לאחת המשפחות הנכבדות, החשובות והמרוממות, ואפשר היה לראות זאת על פניו של כל אחד מבני הבית, ובראשם רבי ישעיה, האהוב על כולנו, אותו פוגשים תמיד אץ-רץ לבית המדרש, לתורה ולתפילה, עם החיוך השליו על פניו.

הבנים למדו בישיבות הטובות ביותר, והבנות בסמינרים המעולים ביותר, והמשפחה כולה התנהלה כרצון השי"ת. אין הגדרה אחרת שתיטיב לבטא את אופייה של המשפחה הנעלה.

כדי להבין את עוז-רוחה של הנפטרת הדגולה, ואת רצונה העיקש לשמור על כל קוצו של יו"ד, נספר שאביה זצ"ל, רבי יהודה צבי שניידר, נפטר בין האירוסין לחתונה שלהּ, וּבְלֵיל-כלולותיה היא מצאה את עצמה בתוך שנת-האבל.

למרות שהיה מותר להביא תזמורת לחתונה, אבל היא לא הסכימה לכך בשום אופן. החתונה התנהלה ללא כלי-זמר, אבל עם שמחה גדולה בלב. גדולי תורה ויראה השתתפו באירוע, ובראשם הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל, שהחתן ישעיה ורטהיימר היה מתלמידיו בישיבת מיר.

ועוד לפני שמחת חתונתה, הביעה הכלה את רצונה העז שאביה ייקבר בבני ברק. אמרו לה שזה עולה כסף רב, והענין הגיע עד למרן הסטייפלער זצ"ל. ברם, הכלה הודיעה שהיא מוכנה לתרום לשם כך את הכסף שהוכן לנדונייתה, העיקר שאביה ייקבר בבני ברק. וכך אכן היה. שוב ושוב רואים כאן את החלטותיה הנמרצות מתקיימות במלואן.

עברו-חלפו שנים רבות והתברר שכל מה שאדם עושה, אינו עושה אלא בשבילו. לאחר פטירתה, משראה בעלה רבי ישעיה שליט"א עד כמה היה אכפת לה בזמנו נושא הקבורה בבני ברק, החליט גם הוא, ייבדל לחיים טובים, לכרות את קברה בעיר התורה!

רעייתו של אהובנו רבי ישעיה, עלתה לשמי-מרום, אבל אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהבית הגדול, שהיה עטוף בטהרה ובקדושה, ימשיך להתקיים, והבעל שיחי' יהיה מאושר עד סוף ימיו. ומהיכן הבטחון הזה? - כיון שפשוט וברור שכשם שבימי-חיותה לא וויתרה מרת פסיה ע"ה על מאומה בכל מה שקשור לקיום רצונו של השם יתברך, היא תגיע לכסא הכבוד ותפיל תחינה לשלום בעלה וצאצאיה, וגם שם תדע להפעיל את עוז-רוחה, ולא תוותר עד שהשי"ת ישמע לתחינותיה, וישפיע שפע רב על המשפחה כולה שפע של חיים ושמחה לאורך ימים ושנים.

ואנחנו נשתדל להיתפס בקצות-דרכיה והנהגותיה של האשה הגדולה שהתגוררה בינותינו.

העיתונים היו צריכים להיסגר למחרת, והעורכים לא ידעו מה לעשות עם צוואתו של מרן הגראי"ל שטינמן. עד שבא מרן הגר"ח והכריע

תשובה לכל מי שאינו רוצה לפרסם את מעשיו הטובים של אביו המנוח, בטענה שהנפטר סלד מפרסום וברח מן הכבוד ◆ עדות אישית

לפעמים יוצא לנו להיתקל בתופעה המתרחשת לאחר פטירתו של אדם חשוב, וברצוננו לומר ולהעיד שצורת-המחשבה הזו אינה נכונה כלל ועיקר.

זה קורה כאשר יהודי ת"ח הולך לעולמו, רח"ל, וכשבאים לבית האבלים ומבקשים לשמוע על מעשיו הנאים, שמצאו חן בעיני אלוקים ואדם, כדי להעלותם על כתב ולפרסמם ברבים ולגרום לחיזוקים, מסרבים הצאצאים לספר את הדברים, וטענה בפיהם.

'אבא שלנו, בחייו, הרגיש סלידה נוראה מכל פרסום שהוא, ולא רצה בשום אופן שידברו עליו ועל מעשיו. שנאת-הכבוד היתה חלק ממהותו, ואיך אנחנו יכולים עכשיו, לאחר פטירתו, לעשות נגד רצונו, ולהמרות את פיו, ולספר על מעשיו'? - שואלים הילדים.

הם מוסיפים שלפעמים בתוך הדברים עלולים להשתרבב גוזמאות, וזה בוודאי מזיק לנפטר, וכידוע. אבל, הם ממשיכים, גם אם הכל יהיה אמת לאמיתה, אנחנו מרגישים שפרסום כזה הוא נגד רצונו של הנפטר.

צריך לומר שהעובדה שהת"ח שנא את הכבוד בתכלית, וסלד מכל פרסום, זו-עצמה מעלה ומדרגה גבוהה שאין כדוגמתה. שכן רוב האנשים בעולם אינם כאלה, והם רצים אחר כבוד ותהילה. ולכן דווקא על איש כזה צריך לכתוב...

והאמת היא, שלאחר הפטירה לא צריכים הצאצאים להתנגד לפרסום מעשי אביהם. שכן, כאשר הוא נמצא כבר למעלה, בעולם העליון, הוא מודע היטב לכל דבר טוב הנעשה ונגרם בזכותו, ונזקף לסל מעשיו הטובים, וממילא כאשר יהודים מתחזקים ע"י פרסום הנהגותיו הטובות שעשה בחייו, ומתקרבים על ידי כך לבורא יתברך, גם הנפטר נהנה מכך בעולמו, ועולה מעלה-מעלה. שהרי בגללו נגרם כל החיזוק.

הדברים הם פשוטים, וצריך להכניס אותם היטב לראש, ולצאת ממה שהיה מקובל בחיי האב, שסלד מפרסום. כי עכשיו המצב שונה לחלוטין, ואין ספק שהוא צמא לכל דבר טוב הנגרם בזכותו בעולם הזה.

אין אנחנו אומרים את הדברים מעצמנו. יש לנו לכך ראיה מוכחת ומובהקת שהתרחשה לאחר פטירתו של מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל.

כזכור, בעת ההלוויה שנערכה ביום רביעי, ערב יום ראשון של חנוכה, הקריא יבדל לחיים הגרח"י משקובסקי את צוואתו של רשכבה"ג, שהיתה עטופה וספוגה כל-כולה בענווה פלאית, שרק הגראי"ל היה מסוגל לה (כמו למשל הבקשה שלא... לקרוא לילדים על שמו, ועוד).

חלק ניכר מהצוואה עסק בדרישתו של מרן זצ"ל שלא לכתוב עליו שום דבר לאחר פטירתו, והדגיש שהוא מתכוון לכל הפלטפורמות בעיתונים, במגזינים, בעלונים, במדיות, ובכלי התקשורת, וכל כיו"ב.

רבבות היהודים שהיו בהלוויה, שמעו וכן תמהו. עד כדי כך?! אבל, אמרו לעצמם, אם מרן ביקש ודרש שלא יכתבו, אז לא כותבים.

הבעיה התעוררה כמובן אצל כל אלה שהיו צריכים להכין מאמרי-ענק על מרן ה'אילת השחר', ובהם כותב השורות, ולא ידעו עתה מה לעשות.

הדילמה הוחמרה כיון שכאמור ההלוויה היתה ביום רביעי, ועיתוני השבת היו אמורים להיסגר לכל המאוחר למחרת, יום חמישי, בצהריים, כך שההכרעה לכתוב או לא, היתה צריכה להתקבל מיידית.

מיד לאחר ההלוויה רווחה השמועה שמרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל (אז היה שליט"א) אמר שלא להתחשב כלל בדברי-הצוואה הללו של הגראי"ל. ברם, כיון שהיה מדובר בענין לא פשוט, העדפתי לא לסמוך על אף אחד, והתקשרתי ישירות לאחד מחתניו של מרן הגר"ח, ושאלתי האם חמיו אכן הורה שלא להתחשב בצוואה והוא מתיר לכתוב.

החתן אכן אישר את הדברים במפורש, והוסיף שמרן הגר"ח אמר ש'אמנם בחיי-חיותו ברח הגראי"ל מפרסום וכבוד, אבל עכשיו כשהוא כבר למעלה, אין כאן לא פרסום ולא כבוד, אלא הוספת זכויות-עד לסל-המעשים-הטובים שלו, וכל חיזוק שייעשה כאן בעוה"ז בגלל פרסום המאמרים, ייזקף לזכותו, והוא יעלה מעלה-מעלה'.

וכך צריכים גם להשיב לכל מי שאומר שאבא שלו ברח מכבוד, ולכן אין הוא רוצה לפרסם עליו מאומה. אם מרן הגר"ח אמר כך על מרן הגראי"ל, שגם ללא המאמרים על הנהגות-הזהב שלו, נכנס מיד לגן-עדן בשל כל מה שעשה בעוה"ז, והנהיג את כלל ישראל, הרי שיהודים שלא הגיעו לדרגות אלו - על אחת כמה וכמה שהם ישמחו מאוד על כל חיזוק הנגרם בזכותם.

'במוצאי החג התאספו נא כולם בְּחַדְרִי; ברצוני לומר לכם דבר חשוב'

לפנינו דף שכתבו בניו וחתניו של החסיד רבי מנחם מנדל עבער זצ"ל, והדברים אינם דרושים לא להקדמה ולא לפתח-דברים ◆ רק לקרוא ולהתרשם, להתחזק ולחזק אחרים

החסיד הנ"ל זכה למשפחה גדולה במיוחד, בלי עין הרע, וצאצאיו מתגוררים בכל קצוות תבל, בארץ ישראל, באירופה, במונטריאול שבקנדה ובארה"ב. בשנה מסוימת, לקראת חג הפסח, התאספו כל בני המשפחה יחד, לשהות במחיצת הוריהם, ולחגוג את הפסח כאיש אחד בלב אחד.

ביום ראשון של חול המועד, יצא כרוז לכל בני המשפחה בשם האבא, ראש המשפחה, המבקש מכל הבנים והחתנים להתאסף אצלו במוצאי שביעי של פסח, כי ברצונו להעביר להם מסר מיוחד, שיהווה עבורם זכרון-עד.

במוצאי החג, בשעה היעודה, התכנסו בני המשפחה, נרגשים ומצפים לשמוע מה הם הדברים המיוחדים היושבים על לוח-ליבו של האב, ובעבורם הוא מכנסם.

דממה השתררה בחדר הסלון. המתח הורגש, והאב פתח בדבריו.

ילדיי האהובים: זקני הלבין, וברוך השם הנני מתבגר והולך. ברצוני למסור לכם דבר שיישאר לכל ימי חייכם.

כל אחד יודע, המשיך רבי מנדל, שכדי לזכות לדורות ישרים ומבורכים ההולכים בדרך אבות ואינם משנים מאומה, זקוקים לסיעתא דשמיא מרובה. והנה, מזה שנים רבות אני מברר וחוקר מי הם האנשים שזכו לילדים טובים ויראי-שמים.

רבי מנדל המשיך ואמר: זכיתי לראות בעיניי דורות שלמים, סבים, אבות, בנים ונכדיהם, וניניהם. עקבתי בקהילתנו, ואף בקהילות נוספות, מי זכה לבנים צדיקים וחשובים. בוודאי שמדובר בחשבונות-שמים, אבל זאת ראיתי תמיד:

יהודים שדיברו בעת התפילה, היתה להם הרבה עוגמת-נפש מצאצאיהם שלא הלכו בדרכם. אפילו שהאבות היו תלמידי חכמים ואנשי חסד, לא עזר להם הדבר. לכן, אני מתחנן לפניכם, מעומק הלב, היזהרו שלא לדבר אפילו מילה אחת, מתחילת התפילה ועד סופה. היזהרו בכך כמי שבורח מהאש.

הרי כולנו יודעים שהדבר היחיד שאנחנו משאירים אחרינו בעולם הזה, הוא המשך-הדורות. אנא מכם, חוסו על נפשותיכם ואל תהרסו במו-ידיכם את הדורות הבאים אחריכם.

רבי מנדל המשיך ושזר אמרות וסיפורי מחז"ל וספרי הקודש על ענין זה של מורא-מקדש וכבוד השם כשאין מדברים בעת התפילה.

ואז פנה רבי מנדל אל בניו בסגנון שלא שמעו ממנו אף פעם: ילדיי, הבטיחו לי שתקיימו את בקשתי ודבריי אלה, ואל תדברו בעת התפילה.

וסיים: זו תהיה הטובה הגדולה ביותר שאתם יכולים להיטיב עימי.

נוסיף על הקטע הנ"ל, ונאמר שאם נתבונן בענין זה של הדיבורים בבית הכנסת, נראה שמדובר אכן בתופעה שאין לה הסבר הגיוני. מחד, כולנו יודעים שבית הכנסת הוא מקום קדוש, ואינו דומה בשום צורה לבית הפרטי שלנו. ומאידך, אנחנו כמעט ולא מיישמים זאת בפועל.

אדם נכנס לבית הכנסת ומתנהג בו ממש כמו בבית... לא תראה עליו כמעט שום הבדל. הוא ידבר עם רעיו ועמיתיו על כל נושא שהוא, יצחק ויתלוצץ, ולא יעלה בדעתו לרגע שהוא מצוי עכשיו במקום קדוש.

נדגיש, שלא מדובר בזמן התפילה או קריאת התורה, שבס"ד לפחות בזמנים אלה מתנהגים כיאות במניינים של בני תורה.

האדם המתאמץ לא לדבר בבית הכנסת, גם תפילתו נשמעת שם הרבה-הרבה יותר טוב. כי כשאדם מתפלל ב'מקום מקודש', ועוד כזה שהתקדש על ידיו, ביוזמתו ובחפצו, דבריו רצויים יותר ומתקבלים לפני אדון העולמים.

הבה נחפש כולנו דרכים ועצות כיצד להימנע מדיבורים בטלים בבית הכנסת.

כיצד נחזק את בני הנוער והילדים הרכים שיוכלו לעמוד איתן בפני משברי התקופה?

תופעות שליליות שלא היו מעולם מתרחשות כיום, וחודרות גם למחננו, ופוגעות, בעיקר, בדור הצעיר. מה היא דרך ההתגוננות היעילה?

מלבד המתחים הנגרמים מהמצב הבטחוני, אנחנו מותקפים לאחרונה בבלבול-השקפתי נורא, המגיע מאנשים שמטרתם היחידה היא - ליצור את הבלבול הזה, ולמנוע ככל האפשר מהיראים לדבר ה' להמשיך ולדבוק באמונת-חכמים תמימה וטהורה.

התוהו-ובוהו והאנדרלמוסיה של תקופתנו איננה מתמקדת רק בפן ההשקפתי אלא בכל תחומי החיים. דברים שלא חווינו מעולם, אבל ממש מעולם! זה אומר בְּכֹה, וזה אומר בְּכֹה; זה מצדד במאבקים כוחניים והשני מתנגד; זה אוסר באיסור נחרץ לעשות כך, והשני טוען שזו מצווה גדולה.

דעתם של רבים מבני-האדם ה'נורמלים' בתקופתנו, מיטרפת עליהם, והם נעים בין הפטיש לסדן, ופשוט לא יודעים מה לעשות.

גם אם לא ניכנס לענין התקשורת, גם זו המנסה לקרוא לעצמה 'חרדית', היוצרת שיבוש-דעות וטֵרוּף-מערכות, עצם החיים בתקופה כמו שלנו עלולים להביא על האדם 'בלגן מחשבתי-ערכי' שלא היה מעולם, ולא הציק אף פעם לחרדים לדבר ה'.

וזה קורה גם לאנשים הטובים ביותר, אלה שלמדו בישיבות ולומדים עד היום בכולל, ויושבים בבית המדרש. אם האדם אינו ספוג בלשד-עצמותיו באמונה תמימה, ולא צמוד לעיני העדה וגדולי הדור, הוא נחשף בעל-כורחו לרוחות זרות המנשבות גם במחננו, וּמְזָרוֹת עצות ודעות הרחוקות כרחוק שמים וארץ מהתפיסות המחשבתיות המצויות בבית המדרש.

גם אם אנחנו מדברים על ת"ח שיש להם רב מובהק ופוסק גדול בתורה, המורה להם את דרכם בכל ענייני החיים, וגם אם הוא מדבר בבירור ובנחרצות, אחרי-הכל בגלל שפע הדעות המתרוצצות בחוץ, שחלקן ודאי פסולות ו'טרפוֹת' למהדרין, עולות לפעמים התלבטויות קשות גם בקרב החרדים לדבר ה'.

כל אחד מאתנו, גם הדור המבוגר-יותר, פָּלַט מן-הסתם מפיו משפט כמו 'לא ראינו מעולם דברים כאלה', בהתכוונו לְמה שמתחולל ברחובות-עיר, כשלפעמים מחוללי-האירועים הם ארחי-פרחי כפשוטו. אבל עצם הישנותם של המקרים פעמים רבות, גורמת ערבוביה וחוסר-שליטה במערכת הדעות של אדם מן הישוב.

יתכן שהדור המבוגר אינו מתקשה כל-כך לעכל את המצבים הללו, והוא מוצא לעצמו את פינות-החיזוק האישיות שלו, נאחז בהן ומתגבר על כל הנסיונות.

הבעיה היותר-גדולה מתעוררת אצל הצעירים שאישיותם עדיין לא התעצבה כל-צרכה, והגם שהם מתחנכים וגדלים בבית טוב וכשר, ולומדים במוסדות הכי-טובים, כשהם רואים מה שקורה - הם פשוט לא יודעים מה לעשות.

כשנפש רכה ועדינה של ילד-תשב"ר, או כזה הלומד בישיבה לצעירים, נתקלת באלימות שֶׁפָּשְׁתָה פה-ושם כזמורת-זר גם במחננו, הם יכולים להזדעזע למול המחזה שנגלה לעיניהם, ובמקרים מסוימים גם הם עלולים להוציא לפועל את מה שראו!

כשהם חוזרים מהישיבה-קטנה לביתם, בשעות הצהריים והלילה, הם נחשפים למודעות והודעות הנתלות בכיכר-העיר, וגם בכך די להחריד את נפשם שיצאה זה-עתה מדף הגמרא.

כאשר הם מחפשים מאן-דהו בפניו יוכלו לשפוך את ליבם, בתקוה שיכוון את דרכם, קורה שהם מתביישים להשיח את הרהוריהם וספקותיהם, שלא יחשבו שגם הם נדבקו בדרכים הנלוזות.

וגם, לא תמיד מוצאים הצעירים את היד-המכוונת והמלטפת, שתרגיע את ליבם הסוער. כי ככל שהבלבול מתעצם, כך מתמעטים אלה היודעים לנווט את הדור הצעיר, וכידוע.

כך או כך, מה יעשה הדור הצעיר שלא ייסחף אחר הבלי-התעתועים של ימינו? הרי לפעמים הם נתקלים גם בדברים המגרים את הנפש, ו'מריצים' אותם להשתתף באירועים כאלה ואחרים, שמעולם לא נראו בחוצותינו.

אין ביכולתנו לפרט יתר על המידה, אבל הכוונה העיקרית היא לסחף-הבלבול שנוצר בתקופה זו של חבלי-משיח, סחף שגם חז"ל, בעיניהם הקדושות, חזו את שיקרה בימים אלה, והזהירו אותנו שנחזיק בחבל חזק-חזק, ולא נתעה אחר מדוחי-ההבל.

גם אם נרצה להתעלם ולכסות את פנינו מה'בלגן' המחשבתי וההשקפתי המעיק על כל פינה טובה, לא נוכל לעשות זאת, מפני שהבלבול ניכר היטב על פניהם של הצעירים. דוק-עיניהם מאבד לעתים את טהרתו, וההורים והמחנכים רואים זאת בבירור, ואינם יודעים מה לעשות וכיצד לפעול.

למרות שהתופעות שתוארו לעיל הן חד-משמעיות, וטומנות בחובן סכנה רוחנית רבה, אין לנו יומרה לייעץ ולהדריך כיצד לנהל את נפש הילדים, אבל התובנה הבהירה והברורה שההורים יכולים, ומצווים, להנחיל לדור הצעיר, ולא פחות מזה גם לעצמם, היא - שאם הקב"ה ברא ושתל אותנו בדור זה, על כל תהפוכותיו, יצריו ובלבוליו, סימן שיש לנו את כל הכוח כדי לעמוד בפני הנסיונות הקשים.

ולכן, אין שום דבר שבכוחו לעמוד נגדנו, ואין שום נסיון או מחסום שימנעו מאתנו להיות שלמים, כשרים וטהורים, כבימי קדם. אם ההורים זכו לגדל ולטפח בית חם, ויש להם קשר נפשי עם ילדיהם, דוקא הם יכולים להרגיע את הנפש הרכה, המתבוססת בשגעונותיו של הדור.

ככל שאמונתם של ההורים תהיה תמימה ופשוטה יותר, כך הם יוכלו להחדיר את האמונה הזו גם בלבבות הרכרוכיים.

האמונה הזוהרת, והכל-כך פשוטה, משפיעה הרבה-הרבה יותר על הנפשות העדינות והנאצלות, יותר ממתן 'עצות מקצועיות'.

ההורים מחויבים בתקופה זו להשקיע כל מה שאפשר בהתקרבות לילדיהם, כי רק כך הם יוכלו להרגיעם ולכוון את דרכם. הבעיה היא, שבמקרים רבים גם ההורים סחופים ומרוטים בדאגותיהם, כך שאין להם את מסת-הפנאי הנחוצה כל-כך שעליהם להקדיש לילדים.

פשוט וברור, שכל אברך, אב לילדים, מחויב מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים להקדיש זמן רב לצאצאיו, גם בלימוד משותף, וגם - ואולי בעיקר - לחדור אל תוככי ליבם ולדלות את מה שמציק להם.

אי אפשר להימלט ממילוי המשימה הזו. עליהם להיחלץ חושים מיד, כאן ועכשיו, ולא לדחות את התפקיד המוטל עליהם. הם אינם מורשים לראות את ילדיהם מתערבלים ומְטֹרָפים בלבטיהם, ולומר שלום עלי נפשי.

זה הפתרון היעיל ביותר. מי שחושב שהסרבול ייפתר לבד, אינו יודע מה הוא שח. כבר הבאנו כמה פעמים את דברי המהר"ל האומר שדורו של משיח יהיה 'דור הייחוד', דהיינו שכל אדם ייבחן באשר-הוא, וכל אחד יצטרך לפתור את הדילמות המציקות לו באופן יחידני.

לכן, גם בנושא שהועלה לעיל, לא נחכה עד ש'כלל ישראל' יפתור את מצוקותיו, כי לפי דברי המהר"ל זה לא יקרה. כל בית וכל משפחה, וכל יחיד ויחיד, יצטרך להתמודד עם עצמו, ולדעת-ולהבין איך מסתדרים.

כל ילד נולד בתוך משפחה פלונית, והאבא-והאמא צריכים לחוש מה מעיק על ילדיהם, ולהשתדל ככל האפשר לסייע להם בפתרון התעוקה. בדרך-כלל כדאי 'לפתוח נושאים', את כל הנושאים העומדים ב'רום' עולמנו, והמעסיקים את בני הנוער והילדים, ולדבר עליהם בצורה ישירה, ולהוכיח שרק ציות מוחלט לדעת-תורה היא הדרך הישרה והבטוחה ביותר.

אם הילד ישתף את חבריו, ולא את ההורים, הוא לא יגיע לשומקום. רק להורים יש את הכוח, ואת המוח, לדעת באיזה מקום עומד הבן שלהם, וממילא הם גם יודעים כיצד לתמוך בו.

אבל חשוב לדעת שהפתרון לבעיות שהזכרנו נמצא רק בבית. אם גם האב-והאם יבינו שכשהקב"ה בחר בהם להיות הורים בתקופה כשלנו, סימן שיש להם את הכוח לפתור את כל המצוקות, הם יצליחו במשימתם, ויעמידו את ילדיהם על המסילה הנכונה.

מיוחד: כשהאדם בוטח בהשי"ת, גם אם הוא רחוק משמירת מצוות - מסייעים לו מן שמיא

מעשה ולקחו בצידו

מי שבוטח בהשם יתברך באמת, אפילו שהוא רחוק מתורה ומקיום מצוות, ה' עונה לו בחן בחסד וברחמים.

סיפר הרה"ג רבי יעקב שיש סיפור מופלא על אשה חילונית העובדת כאחות במחלקת יולדות בבית החולים 'איכילוב', שסיפרה את הדברים בעצמה, בפיה ובמילותיה. למרות שבמשך השנה אינני פוקדת את בית הכנסת, בתפילת נעילה אני מקפידה תמיד ללכת לאחד המניינים הציבוריים בתל-אביב, ולהשתתף בתפילה.

לשם כך אני מבקשת מהנהלת בית החולים שישחררו אותי מעבודה בשעה זו, כדי שאוכל להתפלל. ההסכם הזה פעל שנים רבות, אבל בשנה האחרונה הודיעו לי מבית החולים שאין להם שום אפשרות למצוא מחליף, ואהיה חייבת להגיע לעבודה גם בזמן תפילת נעילה.

ניסיתי שוב ושוב, אך לא הצלחתי, מספרת האחות, והתפללתי לאלוקים שיעשה לי נס שאוכל להתפלל.

בלית-ברירה הגעתי לעבודה, והנה מגיעה אשה ללידה. גם בעלה נכנס, 'והיה נראה כמו מלאך, כי הוא היה לבוש בבגד לבן (קיטל)'...

היה נראה לי שאני מכירה אותו מאיזשהו מקום, אומרת האחות. פניתי אליו וניסינו לברר מהיכן אנחנו מכירים ובשלב הראשון לא הצלחנו.

בין-לבין שמע הבעל שהאחות המשוחחת עימו השתדלה במשך השנים להתפלל נעילה במנין ציבורי. ואז הגיע הרגע המפתיע. 'את יודעת מי אני'? - שואל הבעל; 'אני החזן שמתפלל תמיד את תפילת הנעילה במנין בו את מתפללת; גם הפעם הייתי צריך להתפלל שם כחזן, אבל קראו לי להגיע בדחיפות לבית החולים, כי אשתי צריכה ללדת' - - -

האחות נכנסה להלם ולאלם. היא לא האמינה ששמעו אותה מן השמים, והביא את החזן עד לבית החולים. אבל זה לא נגמר.

'אני מוכן להתפלל כאן בקול, בדיוק כפי שאני עושה במנין הציבורי', הודיע הבעל-החזן. והאחות לא יודעת מה נעשה איתה... היא התפללה לה' שיסייע בידה להתפלל נעילה, והנה החזן מגיע אליה, ישירות למחלקת היולדות, והיא יכולה להתפלל.

ואילו הבעל לא המתין רגע, אלא נעמד לפני הקיר והחל להשמיע קולו בתפילה.

ומה קרה עכשיו? - רופאים ואנשי הצוות הרפואי שעמדו בחוץ, שמעו את קול התפילה, ונכנסו פנימה, ו...הצטרפו לתפילת נעילה.

האחות מספרת שההתרגשות שלה עברה כל גבול, בראותה ממש בעיניה כיצד הקב"ה האזין לתפילתה והביא את החזן היישר אל המחלקה בבית החולים.

התובנה הזו צריכה להיות קבועה בלבנו. לא פעם קורה שאדם נקלע למצוקה, והוא זקוק לסיוע של ממש. והנה, למרות שמדובר ביהודי שבמשך כל שנותיו התחזק באמונה ובבטחון, ויש לו מושג בעניינים אלה, אבל כשבאה אליו הצרה רח"ל, והאמונה באלוקים אמורה להוציא אותו מההרגשות הלא-טובות, דווקא אז עולות במוחו מחשבות בסגנון 'לאדם כמוני לא ישמעו מן השמים; הרי אני חוטא ופושע (ונדגיש בדגש חזק שיתכן מאוד שהדברים כלל אינם נכונים, והאמת היא שהוא ירא-שמים), וכיצד אוכל לבטוח בהשי"ת בעת צרתי'?

אז הנה בא הסיפור הנ"ל וממחיש לו שגם לאשה שאינה שומרת מצוות, אבל בוטחת באלוקים, ומתפללת אליו, שומעים מן השמים.

אז לך לא ישמעו?!

הדבר הזה כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, ומובא בכל ספרי הראשונים והאחרונים, ובתקופה כמו שלנו, כשאנשים באים אל עצמם בטענות, צריך להכניס את הדבר חזק-חזק לראש.

מיד למחרת, נשמעות דפיקות על דלת-התא בבית הסוהר

סיפור נוסף סיפר הרה"ג רבי יעקב שיש, וגם בו יש מסר אמוני יוצא מגדר הרגיל. הרב שיש שמע את הסיפור מהגאון רבי יהודה אריה שוורץ, רבה של 'נחלת סירוקה' בקרית הרצוג, שאמר ששמע את הסיפור ממקור ראשון.

אברך ת"ח, סיפר הגרי"א שוורץ, שלמד כמה שנים בכולל, נכנס לעסקים, ובתוך זמן קצר נקלע לתסבוכת בענין הצהרת-הון, הנחשבת לאחת ה'עבירות' החמורות. כשהובא לבית המשפט גזר עליו השופט 3 שנים בבית הכלא, ולא תהיה לו גם את הזכות לקצר את המאסר בשליש בשל התנהגות טובה.

גזר הדין של השופט היה חמור במיוחד, ולא זכור שעונש כה חמור נגזר אי-פעם על עבירה פלילית שכזו. הת"ח נכנס לכלא ובהיותו אדם ירא-שמים הבין שהוא יושב בכלא לא על הצהרות-ההון הכוזבות שלו, אלא על חטא חמור אחר. הוא ניסה לחשוב מה היה החטא הזה, ולא הצליח.

לאחר 17 חודשים שבהם ישב בכלא, הגיעו לבית הכנסת שבבית הסוהר עלונים לשבת. הוא פותח אחד מהם וקורא שם את הסיפור הנודע על החפץ חיים שעָסַק בעניינו של יהודי שהשכיר דירה לאלמנה, והיא לא שילמה לו את שכר-הדירה.

כאשר גם לאחר התראות חוזרות-ונשנות מצדו, עדיין לא העבירה לו האלמנה את הכסף, הגיע בעל הדירה וגירש אותה ואת ילדיה, והוציא אותם לרחוב, עם כל החפצים. כאשר ירד גשם נאלצה האלמנה לחפש מסתור לה ולילדיה.

החפץ חיים ששמע על המעשה, אמר שלמרות שהקב"ה הוא ארך-אפים ורב חסד ואמת, אבל יש עוונות שעליהם משלמים גם כאן בעולם הזה. ואכן, לאחר תקופה חלה היהודי במחלת הכלבת, ובגלל סכנת ההתדבקות איש לא רצה לטפל בו, עד שמת. גם בקבורתו סרבו אנשי הח"ק לטפל בו, עד שבאו בניו וקברוהו ממש בקבורת כלב.

הת"ח שלנו קורא את המעשה, ובשרו נעשה חידודין-חידודין. הוא נזכר במעשה שאירע אצלו, כאשר טיפל בהשכרתה של דירת-אחיו, ופעם השוכרת היתה אלמנה, וגם היא לא שילמה את שכר-הדירה, ולאחר התראות הוציא את חפציה לרחוב, יחד איתה.

לאחר שקרא את הסיפור של החפץ חיים, נחרד מאוד לנפשו, והתקשר מיד מהטלפון הציבורי בכלא לאחיו, וביקש שישיג את הטלפון של האלמנה ההיא.

לאחר מאמצים רבים הצליחו לאתר את המספר. הת"ח מתקשר אליה בבכי, מספר את סיפורו, ומתחנן שתמחל לו, אבל היא ממאנת לסלוח.

מה שעשית לי היה בבחינת חטא בל-יכופר, ולי ולילדיי נגרמה טראומה קשה, הספוגה עד היום בעצמותינו, עד כדי כך שילדיי זקוקים לטיפול, אמרה.

הת"ח לא הרפה, ובמשך חצי שעה בכה ובכה, ואמר שהוא מוכן לשלם לה סכום כסף גדול מאוד, והעיקר שתסלח. כדרכן של נשים צדקניות, בסופו של דבר אמרה האלמנה 3 פעמים שהיא מוחלת.

והנה, מיד למחרת בבוקר נשמעות דפיקות על דלת תאו של הת"ח. 'מנהל הכלא מבקש לשוחח איתך', אמרו. הוא ניגש ללשכת המנהל, שאומר לו ש...הוא משוחרר.

מה קרה? - יש לנו עומס גדול בבית הכלא, ועל פי ההוראה מגבוה הוחלט לשחרר את מי שנותרו לו רק 5 חודשים. חשבנו שלאחר ניכוי השליש, נגיע ל-5 חודשים, ונשחררך. אבל אז ראינו בתיק שהשופט ניתק ממך את זכות השליש.

פנינו לחלונות הגבוהים שהסכימו, בשל העומס הרב, לחרוג מגזירת השופט, ולנכות לך את השליש בעבור התנהגות טובה, ובצרוף 5 החודשים - הינך משוחרר!

מדהים.

'האתרוג הוא הכי-מהודר, אבל אסור לך לברך עליו'

למרות שחג הסוכות כבר מאחורינו, אי אפשר בשום אופן לוותר על הסיפור הבא שקיבלנו מהרה"ג רבי אהרן-חיים נשרי.

הסיפור המובא בספר-תולדותיו של הגאון רבי בן-ציון פלמן, הובא בספר בשמו של הגאון רבי משה קפלן שליט"א, שהתגורר בשכונתנו, וזכה ללמוד חברותא במשך שנים רבות עם הגאון רבי בן-ציון זצ"ל.

בחודש אלול אחד, כשסיימנו ללמוד, אומר לי רבי בן-ציון: ר' משה, יש לי עבורך אתרוג יפה מאוד, מושלם בתכלית השלמות, גם במראה וגם בגידול שלו, אתרוג שלא נראה כבושם הזה!

כיון שהאתרוג הוא כל-כך מהודר, לא הבאתיו לכולל, כדי שלא יקנאו בך שזכית לאתרוג כזה. בוא עימי לביתי ושם אתן לך את האתרוג.

כשהגענו לביתו של רבי בן-ציון, מספר הרב קפלן, הוציא בעל-הבית את האתרוג מתוך קופסה, כשהוא עטוף בפשתן, ופותחו בדחילו ורחימו, ומראה לי את האתרוג.

הבטתי בפליאה באתרוג ואכן ראיתי מיד שמדובר במשהו מושלם שלא ראיתי מעולם, ולא האמנתי שיהיה לי אי-פעם אתרוג שכזה.

לפתע צצה מחשבה בליבו של ר' משה, והוא פונה להגרב"צ: בוודאי הרב ויתר על האתרוג הזה בשבילי, וּנְתָנוֹ לי, במקום שיקחנו לעצמו. ומה עם כבודו, היכן האתרוג שלו?

אבל רבי בן-ציון אומר בנחרצות: זה האתרוג שלך, ואין על מה לדבר. לי יש כבר אתרוג אחר.

לאחר דין-ודברים נכנע ר' משה, ורבי בן-ציון עוטף שוב את האתרוג הנפלא, ונותן אותו לחברותא.

כשהרב קפלן פונה ללכת, וליבו טוב עליו בשל האתרוג המופלא שקיבל זה-עתה, ניגש אליו רבי בן-ציון, ולוחש באוזנו:

ר' משה, אבל תדע לך שאסור לברך על האתרוג הזה!

הרב קפלן נבהל: למה אסור? הלא מדובר באתרוג כה יפה ומושלם!

ורבי בן-ציון משיב: נכון, אבל זה אתרוג מורכב! והוא פסול למהדרין! ר' משה היה בהלם: אז למה הרב עשה כזה טקס סביב האתרוג הזה, והודיע שהוא כל-כך מושלם?!

עכשיו צריכים לשמוע את תשובתו של הגאון רבי בן-ציון: כי רציתי ללמד אותך לימוד גדול, והוא, שֶׁאַל תסתכל אף פעם על החיצוניות של החפץ. לפעמים רואים אדם שנראה מבחוץ 'הדור' ו'מהודר', נאה ומושלם, אבל מבפנים הוא 'מורכב'!

מבחוץ זה נראה שהאיש הזה הוא 'מי יודע מה', אבל האדם יראה לעיניים, ורק ה' יראה ללבב, ואם הלב מורכב, הוא אינו שווה מאומה, בדיוק כמו באתרוג. כי רחמנא ליבא בעי, דהיינו שעיקר הדגש שצריך להקפיד בעבודת ה' הוא שהלב יהיה שלם. 'ומצאת את לבבו נאמן לפניך'.

אוי, וכמה שהדברים נכונים לימינו אלה, בדור שאפשר לתחוב 'מכשיר' קטן לתוך הכיס, ולהיות ברגע אחד הפושע הגדול ביותר.

אפשר לראות אדם הלבוש ב'שמונה בגדים', ונראה בחיצוניותו כתלמיד חכם וירא-שמים, אבל רק ה' יודע שבכיסו נמצא המכשיר-האיום, הפוגם כל חלקה טובה בנפש האדם.

וכמה מקרים שכאלו התגלו בשנים האחרונות, כשאנשים שבידיהם הופקדו משימות חינוכיות ותורניות, והתגלו כריקים מכל תוכן, והרבה יותר גרוע.

יעזרנו אלוקים על דבר כבוד שמו, ויזכנו להגיע למצב שהלב שלנו יהיה נקי וטהור.

מרטיט: לאחר הצעקה השלישית התייצב המטוס והנוסעים ניצלו

אל אלף הסיפורים שלוּקטו כבר על טיסת-האימה מדובאי לישראל, ועל הרשימה הארוכה-ארוכה של הנסים שהתרחשו בה בס"ד, מצטרף עתה סיפור נוסף, שהיה בפיו של הרה"ג רבי יעקב שיש.

מי שסיפר לי את הדברים, אומר לנו הרב שיש, הוא אברך בני-ברקי חשוב בשם הרב דוד אחדות, שלמד בישיבתנו בכפר גנים. חמיו מתגורר בישוב 'אלפי מנשה' וסיפר שהאירוע התרחש ביום הכיפורים האחרון.

בישוב זה מקובל שהמרא דאתרא, הרב דוד אוחיון, מוכר את 'ברכת השנה' למי שמתנדב סכום כסף רציני למוסדות התורה ולבתי הכנסת בישוב.

השנה הודיע הרב אוחיון שבנוסף לברכה המקובלת הוא מוכר גם 'ביטוח חיים', וזאת למי שינדב סכום כסף לאחזקת כולל האברכים באלפי מנשה למשך שנה שלימה, מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא. המדובר בסכום גבוה, ואחד התושבים, ששמו מוטי כהן, שאינו שומר מצוות, ומוגדר כ'יהודי של יום כיפור', קם והכריז שהוא מוכן לתרום את הכסף לאחזקה השנתית של הכולל. המדובר ביהודי בעל-אמצעים שבנה מכספו גם בית כנסת בישוב, והוא זה שקיבל את 'ביטוח החיים' לפני כל נדרי.

והנה, ביום רביעי, י"ט תשרי, חוזר מוטי כהן מדובאי לישראל במטוס של חברת 'פליי דובאי', כשלצדו אשתו, הבן, והנכדים.

נדלג על כל מה שכבר ידענו מאותה טיסה, והנה המטוס צולל כלפי מטה במהירות רבה. בעוד שצעקות 'שמע ישראל' נשמעות מכל פינה, פורצת צעקה מפיו של מוטי: 'ריבונו של עולם, אני מחזיק כולל אברכים, וקיבלתי ביטוח חיים'.

3 פעמים נשמעה הצעקה האדירה מפיו של מוטי כהן. בפעם השלישית הצליח בס"ד האינסטלטור יניב כהן מנס-ציונה לאחוז בהגאים של המטוס ולייצב אותו, ולהציל את כל הנוסעים. צריך מילה נוספת?

ציטוטים

61,800 דפי גמרא! מי האמין?!

בשבת פרשת בראשית התארח בשכונתנו הגאון רבי בונם שרייבר, והשמיע מדברותיו בקידוש שנערך לאחר התפילה לכבוד החתנים שקנו לא פחות מ-61,800 - ששים ואחד אלף, ושמונה מאות - דפי גמרא. 'יש לי קצת חלק בזה', אמר הגריי"ב (ובדרך-אגב אמר שהיתה זו רעייתו תחי' שהעלתה את הרעיון של מכירת דפי גמרא), 'ומי האמין בשנים הראשונות שברמת אלחנן יגיעו לכל-כך הרבה דפי גמרא! והתשובה היא, שאפשר, שיכולים, וצריך רק לרצות, ולרצות!

העיקר לא להתבטל!

הגאון שליט"א (שברוך השם חל שיפור במצבו) חיזק את הקהל ואמר שכל אחד צריך לקבוע לעצמו מסגרת, איפה הוא נמצא בחורף הארוך שלפנינו. אדם שאין לו מסגרת, עלול להגיע למצב שבו הוא יימצא בבטלה, ולא יעשה מאומה. ולא לעשות כלום, זה הכי גרוע שיכול להיות.

הגריי"ב ציטט את דברי הגמרא שכאשר אדם נפטר שואלים אותו 'למה לא עסקת בתורה', והוא עונה 'טרוד הייתי ביצרי'. והדבר אינו מובן, מה זה הייתי טרוד ביצרי? איזה תירוץ זה? וכי למה היית טרוד ביצרך, ולא התגברת עליו? ואפשר לומר, שאם האדם היה משיב לשאלה למה לא למד תורה, ש'אהבתי להתבטל', יהיה זה תירוץ יותר גרוע מ'הייתי טרוד ביצרי', כי בתירוץ האחרון הוא עוד עושה משהו, טרוד ביצרו..., אבל להיות בבטלה זה הדבר הגרוע ביותר. גם הנסיונות הבאים על האדם, הוסיף הגאון, אינם מהווים תירוץ, כיון שכל בואם של הנסיונות והקשיים הוא כדי לבחון את האדם אם ימשיך ללמוד כרגיל. אנחנו רגילים לפרש את מאמר הגמרא 'יחוש בראשו יעסוק בתורה', שאע"פ שיש לו כאב ראש, ימשיך לעסוק בתורה. אבל אפשר לפרש, ש-לכן הביאו אותך למצב של כאבי-ראש, כדי שתעסוק בתורה גם עכשיו. שהרי מה החוכמה לעסוק בתורה כאשר הכל בסדר, ושום דבר לא מציק לאדם?

וּרְאו מי שמדבר... רבי בונם הוכיח את הכלל הזה לעיני העולם כולו!

ההגדרה של הרא"ש על 'תורתו אומנותו'

הגריי"ב הזכיר את דברי הרא"ש האומר שגם אדם ששב מעבודתו והולך בקביעות לשיעור תורה, מוגדר כיהודי שתורתו אומנותו, וגם הוא פטור מלשלם מיסים, כמו תלמידי חכמים שתורתם אומנותם. את דברי הרא"ש הללו, המובאים בסימן כ"ו במסכת בבא בתרא שנאמרו על דברי הגמרא (קי"ב ב') בענין תלמידי חכמים הפטורים מלשלם מסים - צריך לזכור היטב. הרא"ש דן שם בשאלה מי נכלל בהגדרה של 'תלמיד חכם', הפטור ממסים? - והוא מגדיר זאת במדויק, ואומר:

'ודוקא ת"ח שתורתן אומנותן, אבל אין תורתן אומנותן חייבין. והכי קאמרי רבנן ז"ל. ונראה, שת"ח שיש לו אומנות, או קצת משא ומתן, להתפרנס כדי חייו, ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקו מחזר על דברי תורה, ולומד דברי תורה - הוא הנקרא תורתו אומנותו'!

הרא"ש כותב אפוא שההגדרה ב'תורתו אומנותו' איננה מתפרשת דווקא שהלומד הוגה בתורה במשך כל שעות היממה. גם מי שמתעסק באומנות, 'או קצת משא ומתן', אבל הוא עושה זאת על-מנת 'להתפרנס כדי חייו', ולא כדי להתעשר, והעיקר - שבכל שעה שהוא פנוי, 'מחזר על דברי תורה', גם אדם כזה נקרא מי שתורתו אומנותו.

דבר זה צריך לעודד את אלה העובדים למחייתם, שלא יחשבו שהם בדרגה קטנה, אלא גם הם זכאים להיקרא כמי שתורתם אומנותם, על פי התְּנָאים שמציין הרא"ש. ולכן גם הם צריכים לקבוע לעצמם מסגרת של שיעור/חברותא, ויעשו זאת בקביעות ללא הרף.