העיתונים היו צריכים להיסגר למחרת, והעורכים לא ידעו מה לעשות עם צוואתו של מרן הגראי"ל שטינמן. עד שבא מרן הגר"ח והכריע

תשובה לכל מי שאינו רוצה לפרסם את מעשיו הטובים של אביו המנוח, בטענה שהנפטר סלד מפרסום וברח מן הכבוד ◆ עדות אישית

לפעמים יוצא לנו להיתקל בתופעה המתרחשת לאחר פטירתו של אדם חשוב, וברצוננו לומר ולהעיד שצורת-המחשבה הזו אינה נכונה כלל ועיקר.

זה קורה כאשר יהודי ת"ח הולך לעולמו, רח"ל, וכשבאים לבית האבלים ומבקשים לשמוע על מעשיו הנאים, שמצאו חן בעיני אלוקים ואדם, כדי להעלותם על כתב ולפרסמם ברבים ולגרום לחיזוקים, מסרבים הצאצאים לספר את הדברים, וטענה בפיהם.

'אבא שלנו, בחייו, הרגיש סלידה נוראה מכל פרסום שהוא, ולא רצה בשום אופן שידברו עליו ועל מעשיו. שנאת-הכבוד היתה חלק ממהותו, ואיך אנחנו יכולים עכשיו, לאחר פטירתו, לעשות נגד רצונו, ולהמרות את פיו, ולספר על מעשיו'? - שואלים הילדים.

הם מוסיפים שלפעמים בתוך הדברים עלולים להשתרבב גוזמאות, וזה בוודאי מזיק לנפטר, וכידוע. אבל, הם ממשיכים, גם אם הכל יהיה אמת לאמיתה, אנחנו מרגישים שפרסום כזה הוא נגד רצונו של הנפטר.

צריך לומר שהעובדה שהת"ח שנא את הכבוד בתכלית, וסלד מכל פרסום, זו-עצמה מעלה ומדרגה גבוהה שאין כדוגמתה. שכן רוב האנשים בעולם אינם כאלה, והם רצים אחר כבוד ותהילה. ולכן דווקא על איש כזה צריך לכתוב...

והאמת היא, שלאחר הפטירה לא צריכים הצאצאים להתנגד לפרסום מעשי אביהם. שכן, כאשר הוא נמצא כבר למעלה, בעולם העליון, הוא מודע היטב לכל דבר טוב הנעשה ונגרם בזכותו, ונזקף לסל מעשיו הטובים, וממילא כאשר יהודים מתחזקים ע"י פרסום הנהגותיו הטובות שעשה בחייו, ומתקרבים על ידי כך לבורא יתברך, גם הנפטר נהנה מכך בעולמו, ועולה מעלה-מעלה. שהרי בגללו נגרם כל החיזוק.

הדברים הם פשוטים, וצריך להכניס אותם היטב לראש, ולצאת ממה שהיה מקובל בחיי האב, שסלד מפרסום. כי עכשיו המצב שונה לחלוטין, ואין ספק שהוא צמא לכל דבר טוב הנגרם בזכותו בעולם הזה.

אין אנחנו אומרים את הדברים מעצמנו. יש לנו לכך ראיה מוכחת ומובהקת שהתרחשה לאחר פטירתו של מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל.

כזכור, בעת ההלוויה שנערכה ביום רביעי, ערב יום ראשון של חנוכה, הקריא יבדל לחיים הגרח"י משקובסקי את צוואתו של רשכבה"ג, שהיתה עטופה וספוגה כל-כולה בענווה פלאית, שרק הגראי"ל היה מסוגל לה (כמו למשל הבקשה שלא... לקרוא לילדים על שמו, ועוד).

חלק ניכר מהצוואה עסק בדרישתו של מרן זצ"ל שלא לכתוב עליו שום דבר לאחר פטירתו, והדגיש שהוא מתכוון לכל הפלטפורמות בעיתונים, במגזינים, בעלונים, במדיות, ובכלי התקשורת, וכל כיו"ב.

רבבות היהודים שהיו בהלוויה, שמעו וכן תמהו. עד כדי כך?! אבל, אמרו לעצמם, אם מרן ביקש ודרש שלא יכתבו, אז לא כותבים.

הבעיה התעוררה כמובן אצל כל אלה שהיו צריכים להכין מאמרי-ענק על מרן ה'אילת השחר', ובהם כותב השורות, ולא ידעו עתה מה לעשות.

הדילמה הוחמרה כיון שכאמור ההלוויה היתה ביום רביעי, ועיתוני השבת היו אמורים להיסגר לכל המאוחר למחרת, יום חמישי, בצהריים, כך שההכרעה לכתוב או לא, היתה צריכה להתקבל מיידית.

מיד לאחר ההלוויה רווחה השמועה שמרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל (אז היה שליט"א) אמר שלא להתחשב כלל בדברי-הצוואה הללו של הגראי"ל. ברם, כיון שהיה מדובר בענין לא פשוט, העדפתי לא לסמוך על אף אחד, והתקשרתי ישירות לאחד מחתניו של מרן הגר"ח, ושאלתי האם חמיו אכן הורה שלא להתחשב בצוואה והוא מתיר לכתוב.

החתן אכן אישר את הדברים במפורש, והוסיף שמרן הגר"ח אמר ש'אמנם בחיי-חיותו ברח הגראי"ל מפרסום וכבוד, אבל עכשיו כשהוא כבר למעלה, אין כאן לא פרסום ולא כבוד, אלא הוספת זכויות-עד לסל-המעשים-הטובים שלו, וכל חיזוק שייעשה כאן בעוה"ז בגלל פרסום המאמרים, ייזקף לזכותו, והוא יעלה מעלה-מעלה'.

וכך צריכים גם להשיב לכל מי שאומר שאבא שלו ברח מכבוד, ולכן אין הוא רוצה לפרסם עליו מאומה. אם מרן הגר"ח אמר כך על מרן הגראי"ל, שגם ללא המאמרים על הנהגות-הזהב שלו, נכנס מיד לגן-עדן בשל כל מה שעשה בעוה"ז, והנהיג את כלל ישראל, הרי שיהודים שלא הגיעו לדרגות אלו - על אחת כמה וכמה שהם ישמחו מאוד על כל חיזוק הנגרם בזכותם.