סיפורים ופנינים קצרים

כל יושבי בתי המדרשות יודעים שאסור להישאר עם חוב כספי בעולם הזה, ולו שקל אחד! כי גם אם יהיו לאדם מעשים טובים בהיקף כזה שיכריעו את כף-המאזניים בבואו לפני בית דין של מעלה, ויפסקו לו גן עדן, הוא ימצא את השערים סגורים בגלל אותו שקל! יגידו לו שאמנם אתה צדיק גמור, והראיה שפסקו לך גן עדן, אבל השקל הזה חוסם את השער.

וכבר ידועים הסיפורים הרבים על צדיקים שניתנה להם הזכות להתגלות לצאצאיהם ולבקש מהם שיחזירו חוב קטן שנשארו חייבים למאן-דהו. אלא - כך אמר מרן הגר"י זילברשטיין - שהזכות הזו אינה ניתנת לכל אחד, אלא רק למי שבמשך כל ימי חייו נזהר בענייני ממון.

העצה היעוצה היא לא להמתין בהחזרת-החוב, אלא להשיבו מיד, גם אם הדבר כרוך בטרחה גדולה. כי מחר, אפשר לשכוח, וכידוע. זאת אפשר ללמוד ממעשה מופלא שסיפר לנו הרב ד"ר צבי דיסטניק. מרן הגאון רבי יחיאל-מיכל פיינשטיין זצ"ל, שזכתה רמת אלחנן שיתגורר בתוכה עשרות שנים, סבל ממאור-עיניו. כאשר לא ראה כבר בעין אחת, ובעין השניה היו צריכים לבצע ניתוח 'קטרקט', התירה לו הרבנית ליפשה ע"ה לעשות את הניתוח, והוא הגיע אליי למרפאה על-מנת להיבדק, מספר הד"ר.

הניתוח הסתיים בשעה 9 בערב, ומרן הגרי"מ הלך לביתו. בשעת חצות-לילה נשמעות דפיקות בדלת ביתי. אני פותח את הדלת ונדהם לראות את הגאון זצ"ל בפתח. הייתי בטוח שקרה משהו בקשר לניתוח, אבל מרן הגרי"מ מגיש לי מטבע של 5 שקלים, ואומר שהוא חייב לי את הסכום הזה, כי היה הפרש בין שהיה צריך לשלם ובין מה ששולם בפועל.

הייתי המום עד עמקי-נשמתי, מספר הד"ר. גאון מופלג, ובגילו המתקדם כל-כך, גם אם הוא מרגיש צורך להחזיר את 5 השקלים עכשיו, הלא אפשר לשלוח אליי את אחד הנכדים, ולא להטריח את עצמו עד לביתי. ובכל זאת בכל מה שקשור לחוב כספי, מיאן הגרי"מ לסמוך על אף אחד, והביא לי את המטבע בחצות.

ללמדנו עד כמה יש להיזהר ולא להשאיר חובות פתוחים. לפעמים אנחנו נוהגים לזלזל בחוב בן כמה שקלים, ודוחים את הפרעון למחר. הבה נלמד מכאן שלא לעשות כך, אלא להקפיד על החזרת החוב באופן מיידי.

ואם דיברנו על הגרי"מ, נספר גם על הרבנית הצדקנית, מרת ליפשה ע"ה, בתו של מרן הגרי"ז מבריסק. עברתי פעם, סיפר מרן הגר"י זילברשטיין, בחדר המדרגות בבנין בו התגוררה הרבנית, וראיתיה מטאטאת את המדרגות. הזדעזעתי, ופניתי לרבנית ואמרתי לה: הרי אשת-חבר את, ובת גדולי עולם, אולי אחפש מישהו אחר שיטאטא את המקום?!

והשיבה לי: וכי קטן בעיניך הדבר למנוע עניות מבני ישראל?! זה-עתה סיימו כאן הילדים לאכול לחם (היה זה כמה ימים לפני חג הפסח), והותירו פירורים על הרצפה, ואני חוששת מעניות, כמבואר בחז"ל, ולכן אני רואה את מלאכת הטאטוא כחובתי הגמורה!

רבני השכונה ביקשו לעורר שוב על כך שילדות רוכבות על אופניים, למרות התקנה שפורסמה מטעם הרבנים לפני שנים רבות, ואגב - הועתקה בזכות רמת אלחנן גם לשכונות אחרות. הדבר גובל בחוסר-צניעות, ולאחרונה נתקלים בילדות שאינן מקפידות על התקנה.

במהלך השבועות האחרונים פנו כמה ת"ח וביקשו לחדד נקודה חשובה. אין שבת אחת שבו לא זקוקות משפחות לגוי של שבת. בדרך כלל פונים רוב האנשים לגוי שנמצא ב'עזר מציון', והוא מצדו בא מיד במוצאי השבת וגובה את הכסף המגיע לו. ברם, יש הפונים לגויים המצויים בכמה מבתי השכונה, ומבקשים מהם לסור לביתם לרגע ולתקן את הטעון תיקון.

ת"ח אחד סיפר שכאשר הגיע לבית המשפחה וביקש מהגוי להגיע, התריס הפיליפיני ואמר 'אבל אתם לא משלמים לי במוצאי שבת'! רק לאחר שהגוי היה בטוח שהכסף בטוח, הואיל בטובו להגיע. ועל כך באנו להעיר, אומר הת"ח, שאלה שאינם משלמים במוצאי שבת לגוי, מלבד עצם הדבר השלילי שבזה, הם גורמים נזק לאחרים, כשהגוי לא מוכן לבוא אח"כ למשפחות אחרות, הנאלצות להטריח את עצמן עד ל'עזר מציון'.

בבני ברק ישבו השבוע 'שבעה' בבית משפחת אוואט, על אבי המשפחה הרב שלום אוואט זצ"ל שנפטר בשיבה טובה בגיל 100 שנה. המנוח שהתגורר ברחוב חזון איש 68, היה יהודי של מסירות נפש אמיתית, והסיפורים שסופרו בימי האבל חרגו מהסטיגמות הרגילות. הרב אוואט נולד באלג'יר, ולמרות שבמדינה זו לא היו משפחות חרדיות רבות, צמח וגדל הבחור שלום כיהודי ירא-שמים, לאחר שהרב המקומי טיפחו וגידלו עד שהחדיר בו ההשקפות היהודיות האמיתיות.

בשלב מסוים העתיקה המשפחה את מגוריה לצרפת, ושם גויס המנוח לצבא הצרפתי. יום אחד הוא שומע את מפקדו-הגוי מוציא מפיו דברי כפירה נגד האלוקים, בצורה שאינה מתאימה אפילו לגוי. הדברים גרמו לשלום ריתחה רבה. הוא לא היה מסוגל לשמוע את הדברים, ולא להגיב.

מה עשה? - תשמעו טוב. בהיותו איש גבוה וגברתן, תפס את המפקד הבכיר, הניפו באוויר והפכו על פניו, ורץ איתו בצורה כזו עד חדר ה... שירותים הסמוך. שם החזיק את ראשו מעל המים העכורים, ואמר לו 'ככה ייעשה לאיש אשר ינבל את פיו נגד האלוקים'.

המעשה נחשב כהעזה-רבתי, שכן הצבא הצרפתי היה ידוע בקשיחותו, ובציותם של החיילים למפקדיהם. מיד לאחר מכן הזעיק המפקד את המשטרה, וזו הביאתו לבית המשפט, שגזר עליו עונש מוות ביריה. בצבא הצרפתי לא היה מקובל שכיתת יורים עושה את המלאכה, אלא האדם שהגיש את התביעה שבגינה נשפט האיש, הוא זה שהיה צריך לירות בנאשם. והנה, שלום אוואט מובא אל החצר שם היה מפקדו אמור לירות בו, ובמקביל גם המפקד נכנס לחצר.

שלום ניצב ליד קיר המוות, ומולו עמד המפקד ורובהו מוכן לירי. כלי-הנשק נדרך, המפקד לוחץ על ההדק, אבל אז אירע פלא-פלאים. הכדור לא פגע באוואט, אלא ניתז לעבר הקיר, וחזר משם אל המפקד והרגו - - - היה זה נס גלוי שלא התרחש מעולם בהוצאה להורג בצרפת. אלא שהנס לא נגמר.

על פי החוק שהיה מקובל אז בצבא, הרי שאדם שנשפט למוות, והירי פגע ביורה עצמו, הרי שהנשפט יוצא לחופשי מיד. וכך היה. אוואט יצא לחופשי, גם לאחר המעשה הנועז שביצע במפקדו.

לפני 14 שנים עלה לארץ ישראל, וקבע את מושבו ברחוב חזון איש בבני ברק, זכה להגיע לגיל 100 שנים, וכל ילדיו - 8 במספר - וצאצאיו, הם לומדי תורה ויראי-השם מופלגים. בהתחשב בעובדה שהוא יוצא-אלג'יר, נחשבת משפחת אוואט לתופעה חריגה למדי. יתכן שהכל בזכות מסירות הנפש שלו וההעזה להתנכל למפקדו שהעז את פניו נגד האלוקים.

ואגב, בשמחת תורה האחרון התקבצה כל המשפחה אצלו, והכל פיזזו וכרכרו בשמחה ובעוז, והכל נוכחו לדעת בטהרתה של משפחת אוואט ובצאצאים הכשרים שהותיר בעולם הזה.

בצער רב התקבלה הידיעה על פטירתה של הרבנית ש. רוט ע"ה, אשתו של הגה"צ רבי אליהו רוט זצ"ל, שהיה המשגיח דישיבת 'בית שמעיה'. במשך שנים רבות היה ביתם ברחוב גיבורי ישראל 18 כמוקד לתורה וליראה, ורבים מבני השכונה הגיעו לקבל עצה והדרכה מהגה"צ, שמלבד שיחותיו שהתבדרו בכל רחבי תבל, והפצת התורה האדירה שלו בשיעורים ובשיחות, ידע לאבחן ממה סובל האדם היושב מולו, גופנית ונפשית.

הרבנית ע"ה היתה לעזר לבעלה בכל פעילויותיו הרוחניות. הבנים, הרב נחמיה והרב בן-ציון (האח השלישי, הרב אהרן נפטר ממחלה) מספרים שהמשגיח של ישיבת סלבודקה, הגה"צ רבי משה טיקוצ'ינסקי זצ"ל הציע את השידוך בין השניים, וחברותיה של הבת 'הזהירו' אותה שלא תיקח את הבחור הזה, כי צפויים לה 'חיים קשים של חומרות'.

היא לא צייתה לכל הדברים, ונישאה לבחור-הת"ח, ושמו של שלום-הבית שלהם יצא למרחקים, והגר"א רוט סיפר לנו, ניבדל לחיים, כמה סיפורים אישיים כיצד הוא דואג לכבודה של רעייתו. זה לא אומר שבבית לא היו חומרות ואפילו מצברים לא הופעלו בשבת, רק נרות, וכו'.

רבי אליהו זצ"ל היה גם מרצה ידוע ב'ערכים', וככזה אירח בביתו בשבתות משפחות מתקרבות עם ילדיהן. 'כשהתגוררנו ברחוב ישמח משה, היתה לנו דירה של 2.5 חדרים, וכשהגיעו אורחים היו ההורים נותנים להם את חדר-השינה, והם-עצמם ישנו עם הילדים במיטותיהם. ואם ביקשנו לדעת עד כמה יש להתאמץ בהכנסת אורחים, שמענו דוגמא נפלאה.