לא ענדה מעולם תכשיטים, וזכתה לצאצאים תכשיטי-זהב

אשה גדולה היתה ברמת אלחנן, והשמחה והפשטות שניכרו תמיד על פניה הסתירו את גדולתה שהגיעה לשמי-רום • ענייני הגשמיות לא היו נושא בביתה של מרת פ. ורטהיימר ע"ה, רעייתו של מכובדנו האהוב רבי ישעיה שליט"א • הנפטרת ידעה להנחיל את השקפת-החיים האמיתית לא בדרשות ובהרצאות, גם לא בצלצולים ובפעמונים, אלא מתוך שמחה וחדוה, ו-9 ילדיה הרגישו תמיד שהם הילדים המאושרים בעולם • הנפטרת עמדה בעוז על מילוי רצונותיה ולא וויתרה על מאומה, עד כדי כך שהיתה מוכנה להקריב את נדונייתה כדי לקבור את אביה בבני ברק • עכשיו היא תנצל את עוז-הרוח שלה כדי להפיל תחינה לפני השי"ת לִשְׁלוֹם בעלה וכל צאצאיה • וגם הפעם 'לא תוותר' עד שייענו לה

לידע ולהודיע: לא את כל הדברים שמשמיעים בני משפחת ורטהיימר הנכבדה, על אימם מרת פסיה ע"ה, אפשר להעלות על הכתב, וזאת מסיבה פשוטה: חלק מהנהגותיה של האשה הגדולה הזו, לא מתאים לבני דורנו, שלא יידעו כיצד להכיל את הדברים וליישמם בחייהם. אז לשם מה לכותבם?

רק לשם המחשה, ננקוט בדוגמא, וממנה נבין את הכל. למרות שהיו במגירותיה תכשיטים שונים, רעייתו הצדקת של מכובדנו הדגול רבי ישעיה ורטהיימר שליט"א, מעולם לא ענדה אותם! מעולם! היא גם לא התאפרה מעודה!

וגם: הבית הקדוש, על כל מרכיביו, שהקימה יחד עם בעלה, נותר אותו בית כמו שקיבלוהו מהקבלן אדלר. הריצוף והריהוט לא השתנו כלל.

אבל השמחה, שמחת-האמת, שרתה כל העת בין כתלי הבית. 9 הילדים, 4 הבנים ו-5 הבנות, הרגישו את עצמם במשך כל השנים כהילדים המאושרים ביותר. פריטי הלוקסוס המצויים בבתים אחרים, לא דיברו מעולם על ליבם. הם לא היו זקוקים להם.

ללא מילים, ללא דיבורים ודרשות, ונאומים חוצבי-להבות, העניקה עקרת-הבית את ההשקפה הנכונה של החיים, את הפנימיות וטהרת-הלב הדרושים לעבודת השם. היא יישמה את 'תוכנית הבית היהודי' שנחצבה במרומים כל-כך בפועל, באופן מעשי וממשי, שהכתלים וקורות-הבית הדיפו בושם ריחני, שהשפיע ישירות על כולם.

והיו הנהגות אישיות שקיימה בקביעות, אבל מעולם לא הטילה אותם על הילדים. היא, למשל, נהגה שלא לאכול שום עוגה בחג הפסח, 'כי זה מזכיר חמץ', אבל במשך כל ימי הפסח היו עוגות בבית.

היא ידעה והבינה שאנחנו חיים בדור שאי אפשר לאסור על הצעירים את כל מה שהמבוגרים אוסרים על עצמם, והתנהגה עם ילדיה, נכדיה וניניה, בחוכמה ובתבונה.

התכונה המאפיינת ביותר של רעייתי ע"ה, אומר רבי ישעיה שליט"א, היתה שידעה לעמוד על רצונה, ולא נסוגה ממנו. כל דבר שלקחה על עצמה, בוצע באופן המיטבי, ללא שום סדק או חריץ. ושוב, בלי צלצולים ופעמונים.

זה התחיל כבר בהיותה ילדה קטנה, מספר אחיה שליט"א לבית שניידר. בגיל 11 קיבלה על עצמה לנקות את המקרר הבייתי. ההורים הלכו לישון, והיא החלה לעבוד. כשהשכימו בבוקר, עדיין היתה הילדה שקועה ראשה-ורובה בקרצוף המקרר.

אם הקדמנו ואמרנו שלא הסכימה לשנות שום דבר בבית, ומן-הסתם אין עוד בתים כאלה ברמת אלחנן שנותרו עם הריהוט של הקבלן, הרי שמאידך גיסא הקפידה עד מאוד על נושא הנקיון, וכל מי שנכנס לביתה, מצא קירות מצוחצחים עד תום, רצפה נקיה וממורקת, וכל החפצים מונחים במקומם.

גם בענין הנקיון, היא לא היתה צריכה לתת הרצאות על כך לילדיה. הם ראו עד כמה אכפת לה הדבר, ושמרו כל הזמן על הבית בנקיונו. למותר לציין ש'אשת לפידות' זו שמרה על כל כללי ופרטי הצניעות. בימי חולייה, כאשר הגיעה אליה פיזיוטרפיסטית, והחולה ראתה שהיא אינה לבושה בצניעות, לא הסכימה שתיגע בה. בשלב מסוים היתה צריכה לעבור ניתוח, וכשהגיעה אל המנתח, וראתה שהוא גלוי-ראש, שאלה אותו בתמימות 'היכן הכיפה שלך'... בעלה מציין בהקשר לכך, שהיא ראתה את עצמה במשך כל חייה כתלמידתו של הרב וולף, זצ"ל, שבסמינר שלו בבני ברק התחנכה בשעות נעוריה.

כיון שאמרנו שכל תפקיד שלקחה על עצמה, מילאה אותו עד תום, נציין שבמשך שנים שימשה כגננת במעון ברמת אלחנן, וגם שם עשתה דברים שלא היתה צריכה לעשות כלל, כמו איסוף הצעצועים, שמירת הנקיון המוחלט בכל שטח הגן, ועוד ועוד. היתה הראשונה לבוא לגן, והאחרונה לצאת, וההורים מספרים על גננת מסורה בצורה יוצאת מן הכלל.

בזמנה הפנוי שמה פעמיה לבית החולים 'מעיני הישועה' וסייעה בהאכלתם של זקנים וילדים מיוחדים, משימה הדורשת סבלנות יתירה. כששמעה על משפחה מרובת-ילדים שאם-הבית נתקלת בקשיים ואינה מסתדרת עם הילדים, הלכה מיוזמתה והיתה לצדה של האמא. וזאת בתקופה שהארגונים הגדולים המטפלים כיום בנושאים אלה, עדיין לא היו כלל בעולמנו.

במשך עשרות שנים היינו נפגשים עם ר' ישעיה שיחי' ההולך באחד ממשעולי הקריה ושקית בידו. ניסינו לברר מה מכילה השקית, אבל לא עלתה בידינו. בימי ה'שבעה' התברר שיותר מ-30 שנה בישלה מרת פסיה ע"ה אוכל לאחד מקרוביה, ור' ישעיה היה השליח להביא את המאכלים.

'אי אפשר לתאר את עבודת התפילה של אמא', מספרים הבנים, ומציינים שהסידור היה תמיד בידיה. הבעל שליט"א מוסיף שאת קריאת שמע על המיטה היתה אומרת לפעמים במשך מחצית השעה.

כאמור, למרות שהחמירה על עצמה והקפידה בדקדוקים רבים, השמחה בבית היתה ניכרת בכל פינה, והילדים גדלו על השמחה הזו. הם זוכרים בערגה את הזמן לפני שבת שבו השתתפו כולם באפיית הרוגעלאך, כשהבית התמלא בְּרֵיחוֹת שלא מעלמא הדין. לפני שבת היה לכל אחד מהילדים תפקיד מסוים בהכנת הבית לשבת, והדברים נעשו בשמחה גדולה.

גם המאכלים שבישלה בימות השבוע היו טעימים במיוחד, ואנחנו מציינים זאת כדי להדגיש שהחומרות האישיות לא באו כלל לידי ביטוי באווירה הכללית, ובוודאי שהיא לא הטילה את הדברים על הילדים. ומדובר כמובן בחוכמה מיוחדת, חוכמת נשים בנתה ביתה, של יצירת הווי ומציאות מרעננת, תוססת ועליזה, ובמקביל להשתית חיי צניעות ופשטות יוצאים מגדר הרגיל.

כי את האמת הזו הכל יודעים: החיים הפשוטים, וכשהחומריות אינם נושא בבית, ואינה עולה על סדר-היום, הם החיים המאושרים והשמחים ביותר. נקודה.

הבן הצעיר מספר שכאשר למד בישיבה לצעירים בבני ברק, מדי בוקר בבוקרו היתה מוכנת לו כוס-תה מהבילה שיוכל ללגום לפני היציאה לישיבה.

לא ייפלא אפוא שמשפחת ורטהיימר, נחשבה במשך כל השנים לאחת המשפחות הנכבדות, החשובות והמרוממות, ואפשר היה לראות זאת על פניו של כל אחד מבני הבית, ובראשם רבי ישעיה, האהוב על כולנו, אותו פוגשים תמיד אץ-רץ לבית המדרש, לתורה ולתפילה, עם החיוך השליו על פניו.

הבנים למדו בישיבות הטובות ביותר, והבנות בסמינרים המעולים ביותר, והמשפחה כולה התנהלה כרצון השי"ת. אין הגדרה אחרת שתיטיב לבטא את אופייה של המשפחה הנעלה.

כדי להבין את עוז-רוחה של הנפטרת הדגולה, ואת רצונה העיקש לשמור על כל קוצו של יו"ד, נספר שאביה זצ"ל, רבי יהודה צבי שניידר, נפטר בין האירוסין לחתונה שלהּ, וּבְלֵיל-כלולותיה היא מצאה את עצמה בתוך שנת-האבל.

למרות שהיה מותר להביא תזמורת לחתונה, אבל היא לא הסכימה לכך בשום אופן. החתונה התנהלה ללא כלי-זמר, אבל עם שמחה גדולה בלב. גדולי תורה ויראה השתתפו באירוע, ובראשם הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל, שהחתן ישעיה ורטהיימר היה מתלמידיו בישיבת מיר.

ועוד לפני שמחת חתונתה, הביעה הכלה את רצונה העז שאביה ייקבר בבני ברק. אמרו לה שזה עולה כסף רב, והענין הגיע עד למרן הסטייפלער זצ"ל. ברם, הכלה הודיעה שהיא מוכנה לתרום לשם כך את הכסף שהוכן לנדונייתה, העיקר שאביה ייקבר בבני ברק. וכך אכן היה. שוב ושוב רואים כאן את החלטותיה הנמרצות מתקיימות במלואן.

עברו-חלפו שנים רבות והתברר שכל מה שאדם עושה, אינו עושה אלא בשבילו. לאחר פטירתה, משראה בעלה רבי ישעיה שליט"א עד כמה היה אכפת לה בזמנו נושא הקבורה בבני ברק, החליט גם הוא, ייבדל לחיים טובים, לכרות את קברה בעיר התורה!

רעייתו של אהובנו רבי ישעיה, עלתה לשמי-מרום, אבל אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהבית הגדול, שהיה עטוף בטהרה ובקדושה, ימשיך להתקיים, והבעל שיחי' יהיה מאושר עד סוף ימיו. ומהיכן הבטחון הזה? - כיון שפשוט וברור שכשם שבימי-חיותה לא וויתרה מרת פסיה ע"ה על מאומה בכל מה שקשור לקיום רצונו של השם יתברך, היא תגיע לכסא הכבוד ותפיל תחינה לשלום בעלה וצאצאיה, וגם שם תדע להפעיל את עוז-רוחה, ולא תוותר עד שהשי"ת ישמע לתחינותיה, וישפיע שפע רב על המשפחה כולה שפע של חיים ושמחה לאורך ימים ושנים.

ואנחנו נשתדל להיתפס בקצות-דרכיה והנהגותיה של האשה הגדולה שהתגוררה בינותינו.