שני החקלאים והמבט הפנימי

מובא במדרש משל על שני בני אדם שהיו להם גנות צמודות. שניהם עבדו קשה מאוד, ושניהם הצמיחו פרות יפים.

החקלאי הראשון הביט בפרות שלו ואמר: 'איזה יפי, השנה אני הולך להרויח המון כסף בשוק. הפרות האלו הם ההוכחה שאני החקלאי הכי טוב באזור'. הוא אכל ושבע, אך בלבו נותרה תמיד דאגה - מה יקרה בשנה הבאה? האם יהיה גשם? הוא נשאר קשור אל האדמה והחמריות.

החקלאי השני, ברגע שראה את הפרי הראשון, התמלא בדמעות של התרגשות. הוא אמר: 'רבונו של עולם, תודה שנתת לי כוח לעבד, תודה שהאדמה הזו, שאתה בראת, הצמיחה פרי עבורי". הוא לקח את הפרי, עלה לירושלים בשירה וברקודים עם כל קרוביו. הוא חזר לביתו בלי הפרי הראשון, אבל עם לב מלא בבטחון ובשמחה. הוא ידע שמי שנתן לו את הפרי הראשון, יתן לו גם את השאר.

הנמשל לאלול: השדה הוא החיים שלנו, והפרות הם ההשגים שלנו (חזוק בלמוד התורה והמצוות, בתפלות, בבין אדם לחברו, בעבודה הפנימית ובחזרה בתשובה).

אנחנו יכולים להסתכל על ההשגים שלנו בעינים של החקלאי הראשון - מתוך גאוה וחרדה קיומית. או שאנחנו יכולים, במיחד באלול, לאמץ את המבט של החקלאי השני: להביא בכורים. לראות בכל הצלחה קטנה מתנה אלוקית, להודות עליה, ולדעת שמי שמנהל את העולם באהבה יוביל אותנו לשנה טובה, מתוקה ומברכת.

כשאנחנו קוראים את פרשת "כי תבוא" בתוך חדש אלול, הקדוש ברוך הוא אומר לכל אחת מאתנו: "כי תבוא אל הארץ" - כשתכנס אל המרחב הפנימי של הנפש שלך השנה, אל תבוא בידים ריקות. תביא אתך את הבכורים של הרצון הטוב שלך, והשאר כבר יתברך מעצמו.