דבר העורך

בתחלת פרשתנו התורה הקדושה מפרטת ומרחיבה במצות הבאת הבכורים. אחד הטעמים במצות בכורים, להכיר טובה להקדוש ברוך הוא על כל הטוב שגמלנו.

כתב הרמב"ן (סוף פרשת בא): וכונת כל המצוות, שנאמין באלקינו ונודה לו שהוא בראנו, והיא כונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו.

כתב רבי אליהו דסלר זצ"ל ("מכתב מאליהו" ח"א): עבודת ה' בנויה על יסוד הכרת הטוב, ועבודת הלב, עבודה שיש בה מן השלמות, תהיה רק בהרגשת ההודאה.

ואמרו חז"ל: כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא (מדרש הגדול שמות א, ח.).

באר רבנו נחום רבי זאב זיו זצ"ל מקלם: כל אדם מתנהג במעשיו כפי כוחות נפשו. אם כעסן הוא, יכעס בכל ענין שיביאהו לזה, ואם גאה יתגאה בכל מקום שהוא. אם טוב הוא יתנהג בטובה עם הכל, וכן רע הלבב, ברעתו. לא יוכל האדם לשאל או ללוות מרעהו איזה כח בכוחות הנפש שיחסר לו. כן כפיות טובה היא תכונה בכוחות הנפש, ואדם כפוי טובה לבני אדם, יכפר בטובתו של הקדוש ברוך הוא. וכשיודה האדם לה', הוא נהיה כנותן, והקדוש ברוך הוא כמקבל, ויזכה אז לדביקות בו יתברך, כאשר ידבק הנותן במקבל, שהיא אהבה גמורה. ויזכה להשיג אהבתו יתברך.

כתב הסטיפלר זצ"ל ("ברכת פרץ" פרשת בשלח) מניעת הכרת הטוב, היא מדה רעה ומרה מאד, ועקר הדרך לאהבת השם יתברך בארו ב'חובת הלבבות' על יסוד הכרת הטוב.

ובמשנת רבי אליעזר פרק ז': 'אין לך קשה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכפית טובה', לא נטרד אדם הראשון מגן עדן אלא על כפית הטוב, אף אבותינו במדבר לא כעס עליהן הקדוש ברוך הוא אלא על כפית הטובה, וכשהיו אבותינו בארץ לא היו רב חטאותיהן אלא כפיות טובה, מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה? מפני שהוא כעין כפירה בעקר. האדם הזה הוא כופר בטובתו של חברו למחר הוא כופר בטובתו של קונו, שכפיות טובה הקשה לכפירה בעקר, הזהרו שלא תכפו טובה, שכפוי טובה אינו יכול לקבל מלכות שמים.

פרשת כי תבוא נקראת תמיד בעצומם של ימי הרחמים והסליחות, בחדש אלול, רגע לפני ראש השנה.

במובן העמק והפנימי, הארץ היא הנפש שלנו, והפרות הם המעשים, הדבורים והמחשבות שלנו.

חדש אלול הוא הזמן שבו אנו נדרשים "להביא בכורים" - לקחת את ה'ראשית' של המחשבה שלנו, את הבכורים שלנו, את הכוחות הכי רעננים שלנו, ולהקדיש אותם להשתפרות, לתפלה, לקשר קרוב יותר עם עצמנו ועם בורא עולם.

כשאנחנו מביאים את הבכורים מתוך לבנו, אנחנו מצהירים: 'אני לא נותן לשגרה לנהל אותי. אני בוחר להתחדש'.

המסר לחיים הוא: בכל יום מחדש אנו מקבלים במתנה את פרי האדמה, את פרי העשיה והבריאות שלנו. המזמור של הבכורים מזכיר לנו לא לחכות לארועים משמעותיים כדי להגיד תודה. החכמה היא למצא את ה"תאנה הראשונה", דהינו את הדבר הקטן והטוב שקרה לנו היום - לעצר, להעריך אותו, להודות עליו, ולמלא את הלב בשמחה אמתית, על הטוב.