בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת כי תבוא

דבר העורך

בתחלת פרשתנו התורה הקדושה מפרטת ומרחיבה במצות הבאת הבכורים. אחד הטעמים במצות בכורים, להכיר טובה להקדוש ברוך הוא על כל הטוב שגמלנו.

כתב הרמב"ן (סוף פרשת בא): וכונת כל המצוות, שנאמין באלקינו ונודה לו שהוא בראנו, והיא כונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו.

כתב רבי אליהו דסלר זצ"ל ("מכתב מאליהו" ח"א): עבודת ה' בנויה על יסוד הכרת הטוב, ועבודת הלב, עבודה שיש בה מן השלמות, תהיה רק בהרגשת ההודאה.

ואמרו חז"ל: כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא (מדרש הגדול שמות א, ח.).

באר רבנו נחום רבי זאב זיו זצ"ל מקלם: כל אדם מתנהג במעשיו כפי כוחות נפשו. אם כעסן הוא, יכעס בכל ענין שיביאהו לזה, ואם גאה יתגאה בכל מקום שהוא. אם טוב הוא יתנהג בטובה עם הכל, וכן רע הלבב, ברעתו. לא יוכל האדם לשאל או ללוות מרעהו איזה כח בכוחות הנפש שיחסר לו. כן כפיות טובה היא תכונה בכוחות הנפש, ואדם כפוי טובה לבני אדם, יכפר בטובתו של הקדוש ברוך הוא. וכשיודה האדם לה', הוא נהיה כנותן, והקדוש ברוך הוא כמקבל, ויזכה אז לדביקות בו יתברך, כאשר ידבק הנותן במקבל, שהיא אהבה גמורה. ויזכה להשיג אהבתו יתברך.

כתב הסטיפלר זצ"ל ("ברכת פרץ" פרשת בשלח) מניעת הכרת הטוב, היא מדה רעה ומרה מאד, ועקר הדרך לאהבת השם יתברך בארו ב'חובת הלבבות' על יסוד הכרת הטוב.

ובמשנת רבי אליעזר פרק ז': 'אין לך קשה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכפית טובה', לא נטרד אדם הראשון מגן עדן אלא על כפית הטוב, אף אבותינו במדבר לא כעס עליהן הקדוש ברוך הוא אלא על כפית הטובה, וכשהיו אבותינו בארץ לא היו רב חטאותיהן אלא כפיות טובה, מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה? מפני שהוא כעין כפירה בעקר. האדם הזה הוא כופר בטובתו של חברו למחר הוא כופר בטובתו של קונו, שכפיות טובה הקשה לכפירה בעקר, הזהרו שלא תכפו טובה, שכפוי טובה אינו יכול לקבל מלכות שמים.

פרשת כי תבוא נקראת תמיד בעצומם של ימי הרחמים והסליחות, בחדש אלול, רגע לפני ראש השנה.

במובן העמק והפנימי, הארץ היא הנפש שלנו, והפרות הם המעשים, הדבורים והמחשבות שלנו.

חדש אלול הוא הזמן שבו אנו נדרשים "להביא בכורים" - לקחת את ה'ראשית' של המחשבה שלנו, את הבכורים שלנו, את הכוחות הכי רעננים שלנו, ולהקדיש אותם להשתפרות, לתפלה, לקשר קרוב יותר עם עצמנו ועם בורא עולם.

כשאנחנו מביאים את הבכורים מתוך לבנו, אנחנו מצהירים: 'אני לא נותן לשגרה לנהל אותי. אני בוחר להתחדש'.

המסר לחיים הוא: בכל יום מחדש אנו מקבלים במתנה את פרי האדמה, את פרי העשיה והבריאות שלנו. המזמור של הבכורים מזכיר לנו לא לחכות לארועים משמעותיים כדי להגיד תודה. החכמה היא למצא את ה"תאנה הראשונה", דהינו את הדבר הקטן והטוב שקרה לנו היום - לעצר, להעריך אותו, להודות עליו, ולמלא את הלב בשמחה אמתית, על הטוב.

כי תבוא - תוכן ענייני הפרשה

א. מצות הבאת פרות הבכורים לבית המקדש (כ"ו, א-י"א).

ב. מעשר עני, בעור ווידוי מעשרות (כ"ו, י"ב-ט"ו).

ג. את ה' האמרת היום - וה' האמירך היום.

ד. צווי ה' שביום הכניסה לארץ, יכתבו את כל התורה על אבנים גדולות, וכן יבנו שם מזבח ויקריבו שלמי שמחה (כ"ז, א-ח).

ה. סדר אמירת י"א ברכות ו-י"א קללות, בהר גרזים ובהר עיבל ביום שבני ישראל יעברו את הירדן (כ"ז, י"א-כ"ו).

ו. והיה אם שמוע תשמע בקול ה' - הברכות (כ"ח, א-יד).

ז. והיה אם לא תשמע בקול ה' - צ"ח קללות (כ"ח, ט"ו-ס"ט).

ח. חסדי ה' עם בני ישראל ביציאת מצרים ובמדבר, לפני כניסתם לעבר הירדן המערבי ומשם לארץ (כ"ט, א-ט).

"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך" (כ"ו, י"א) - מודה על מה שיש

על פי החסידות, שמחה אמתית איננה נובעת מכמות הרכוש שיש לאדם, אלא מהיכלת שלו לקשר את הרכוש הזה אל הקדוש ברוך הוא. כשאדם יודע שכל מה שיש לו הוא מתנה מדיקת שנשלחה אליו כדי למלא שליחות בעולם, השמחה שלו הופכת לנצחית ורוחנית. הוא אינו מדאג מ"מה שאין לו", אלא חוגג ומודה על "מה שיש לו".

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (כ"ח, י)

אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפלין? שנאמר (ישעיה ס"ב, ח): "נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו". "בימינו" זו "תורה", שנאמר (דברים ל"ג, ב): "מימינו אש דת למו". "ובזרוע עזו" אלו תפלין, שנאמר (תהלים כ"ט, י"א): "ה' עז לעמו יתן", והכונה לתפלין שהם עז לישראל, כפי שממשיך ומבאר: ומנין שהתפלין עז הם לישראל? דכתיב (דברים כ"ח, י): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". ותניא בבריתא: רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש. הרי שהתפלין עז הם לישראל, כי על ידם מתפחדים הגויים מפני בני ישראל (ברכות ו.).

מספר שבאחד הימים, בשנת תקנ"ט, נלקח רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא, למאסר הרוסי, לאחר הלשנה נתעבת.

כאשר נכנס המפקד לחדרו לקחתו למאסר, מצאו מעטר בתפלין, ולמראהו נאחז רעדה ופחד, באותה שעה עמד שם חסיד אחד ולמראה יראת המפקד, שאל את הרבי לפשר הדבר, ונענה: "הרי חז"ל דרשו את הפסוק 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' ואמרו אלו תפלין שבראש".

תמה החסיד ושאל: "והרי גם אני מניח תפלין, ולמה אין יראים ממני"? ענה הרבי: "הרי כתוב, אלו שבתפלין שבראש, ולא על - הראש"... ספור זה, ספר המהרי"ד מבעלזא לבנו רבי מרדכי מבילגורי, ביום שנכנס למצות, ובקש ממנו: "השתדל נא להיות מקשר אל ה' יתברך בכל רמ"ח אבריך ושס"ה גידיך".

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה..." (כ"ו, ב') - הכרת הטוב

פרשת כי תבוא נקראת תמיד לפני ראש השנה. בגמרא (מגלה ל"א:) מובא כי הדבר נתקן לישראל על ידי עזרא הסופר, כדי לרמז שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.

וחכמי התוספות מוסיפים כי נתנה שבת אחת להפסיק בין קריאה זו לראש השנה, כדי שלא לסמך ממש את הקללות ליום הדין. הרי שלענינים הנזכרים בפרשת השבוע ישנה שיכות לתקופה בה חלה הקריאה, ואם כך ננסה להפיק מהפרשה לקחים הנוגעים לכל אחד לקראת ימי הדין: הפרשה פותחת בנושא הבכורים, שעקר מצוה זו הוא הכרת הטוב וההודאה לבורא יתברך על הטובות שהוא מנחיל לנו בעולם הזה.

והנה במצוה זו יש שני חלקים: א. עצם הבאת הבכורים לבית המקדש. ב. 'מקרא בכורים'. דהינו, הפסוקים שצריך לומר מביא הבכורים כשמגיע לבית המקדש - 'ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו'...

ואומר רש"י: 'ואמרת אליו' דברים המכונים אותנו להבין את כל ענין מקרא הבכורים: 'ואמרת אליו' - שאינך כפוי טובה'.

כל הפסוקים הללו שאומרים בעת הבאת הבכורים נועדו למטרה אחת, להצהיר ולהודיע קבל עם ועולם: 'אני לא כפוי טובה'!

כיצד מכירים טובה? הבה ונתבונן בלשון הפסוקים, המחזירים את הקורא אל קורות העבר של כלל ישראל: 'ארמי אובד אבי, וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי עצום ורב'. ובהמשך מתארים נסי מצרים: 'ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה', ומזכירים את ביאת הארץ: 'ויבאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש'. ורק אחרי הקדמה זו, מתפנה היהודי לומר: 'הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה'. צריך להבין זאת! הלא היהודי עובד את האדמה, זוכה לראות את פרי עמלו, ונגש לקים בשמחה את מצות בכורים. הוא רוצה להודות לה' יתברך, אך הנסח שקבעה התורה מצריך אותו לספר היסטוריה שלמה שעברה על כלל ישראל: יעקב ולבן, הירידה למצרים, השעבוד, הגאלה, הכניסה לארץ - כיצד כל זה שיך לבכורים? מדוע על כל סלסלת בכורים צריך אדם לגולל את העבר כלו? ולא מדבר רק על יהודי אחד או שנים. הרי הגיעו לבית המקדש רבבות יהודים עם בכוריהם, וכל אחד ואחד חוזר שוב ושוב של על הנסח, בקול רם דוקא - 'וענית ואמרת" - 'בקול רם'. כלם שמעו את כל מביאי הבכורים בכל פעם מחדש. אבל עד שאנחנו תמהים על מה שקרה בבית המקדש, נתמה על מה שאנו עצמנו עושים מדי יום ויום. הבה נתבונן: אם נטלנו את ידינו ואכלנו שעור כביצה אנחנו מברכים ברכת המזון, בה אנו מודים על שהקדוש ברוך הוא בטובו זן ומפרנס את בריותיו. אבל כבר בברכה השניה אנו עוברים להודות על 'ארץ חמדה טובה ורחבה, ועל שהוצאתנו ה' אלקינו מארץ מצרים'. אבל גם זה לא מספיק, ואנחנו מודים גם על ברית המילה ומתן התורה, ואז 'על חקיך שהודעתנו', ואז באפן כללי 'על חיים חן וחסד שחוננתנו', ועכשו סוף-סוף מגיעים לענין שבשלו התישבנו מלכתחלה לברך - 'אכילת מזון שאתה זן'. כמה הקדמות עברנו עד שהזכרנו את פת הלחם שאכלנו?! ארץ ישראל, יציאת מצרים, מעמד הר סיני, ברית מילה. ואם יהודי אוכל ג' פעמים ביום, אז ג' פעמים ביום הוא חוזר על כל רשימת הטובות שהשם יתברך גמל אתנו.

מה הסוד הטמון בנקדה זו, החוזרת לא רק בהבאת הבכורים, אלא גם בברכת המזון? הסוד הטמון כאן הוא שעלינו לדעת כיצד מודים, ובעקר, על מה צריך להודות. כשאנו באים להכיר טובה, עלינו להחיות בקרבנו את תחושת ההודאה וההנאה מכל מה שזכינו לקבל, אך לא זו בלבד, אלא להשתמש בטובה הקרובה לנו באותה עת כדי לעורר בנו את תחושת הכרת הטוב על כל הדברים שקבלנו ממיטיבנו. זו סבה לכך שאנו מאריכים במקרא בכורים ובברכת המזון להזכיר את כל טובות השם יתברך עמנו מאז היותנו לעם ועד היום.

המשגיח רבי דן סגל שליט"א מבאר כי את גדל חיוב הכרת הטוב נתן ללמד מדין החזרת משכון. התורה אומרת (דברים כ"ד, י"ג): "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך'.

רש"י מביא מהספרי: 'וברכך' - שהלווה יברך את המלוה, ואם אינו מברך, מכל מקום 'ולך תהיה צדקה'. הרי זה פלא, לכאורה, כשמקימים את צווי ה' - קיום המצוה הוא העקר, ולא הברכה שיברך הלווה הנזקק. אך ב'ספרי' מבאר להפך - העקר שהוא יברך, וגם אם לא עשה כן, תהיה ללווה צדקה, מעין 'בדיעבד' שכזה. איך נתן להבין זאת? הבאור הוא, שכיון שכאן עוסקים באדם שהיטיב לחברו, כוח הברכה של מקבל ההטבה גדול ומשמעותי יותר מהשכר של עצם קיום המצוה! כי החיוב של הכרת הטוב הוא גדול כל כך, שהקדוש ברוך הוא נותן למקבל הטובה כוח ברכה עצום שבאמצעותו יוכל למלא את החיוב שלו, כי אחרת לא היתה יכלת להכיר טובה כמו שצריך.

כדי להטעים הענין, הביא המשגיח רבי דן שליט"א מעשה שהיה עם ה'חזון איש' זצ"ל שהלך פעם בבני ברק, כששבילי המושבה הצעירה עוד לא היו סלולים כלל. בעודו מתהלך בחולות, עבר לידו יהודי עם סוס ועגלה והציע לקחתו להיכן שצריך להגיע. ה'חזון איש' סרב, מאחר שלא רצה להטריח אחרים, אך בעל העגלה בקש והפציר ולבסוף נענה ה'חזון איש' לבקשתו. כשהגיעו ליעד, הודה לו ה'חזון איש' ושאל 'יש איזה משהו שאתה זקוק לו'? - 'לא', השיב היהודי, 'ברוך השם איני חסר דבר'. אמר לו ה'חזון איש': 'אם כן, יהי רצון שתזכה לאריכות ימים'! ואכן, אותו יהודי זכה לאריכות ימים מפלגת.

ממשיך רבי דן ואומר: נתבונן בספור הזה, הרי יודעים אנו כמה אהבת ישראל היתה למרן ה'חזון איש'. את כל כלו הפקיר למען כלל ישראל, ובודאי לא היו חסרות לו הזדמנויות לברך יהודים ולאחל להם כל טוב. מדוע דוקא כעת רצה לברך את אותו עגלון? משום שכעת הוא היטיב עמו, ומחמת זה היה לו כוח מיחד של ברכה - שמשעבד עבור הכרת הטוב!

אמר רבי משה אהרן שטרן זצ"ל (משגיח ישיבת קמניץ) על דברי הגמרא (ברכות ז:) כי הראשונה שהביעה הכרת הטוב היתה לאה אמנו, שאמרה 'הפעם אודה את ה' '. והדבר תמוה, הרי כל הספרים הקדושים מבארים כי אחד היסודות בעבודת ה' זה הכרת הטוב. אם כן איך יתכן שלאבות הקדושים לא היתה, כביכול, מדה זו, והראשונה שאמרה זאת היתה לאה? ספר רבי משה אהרן ששאלה זו הציקה לו, והוא הלך לשאל את סבו הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל. וענה תשובה מפלאה: 'ודאי שלאבות היתה מדת הכרת הטוב, אולם מה שלאה אמנו חדשה הוא שחיוב הכרת הטוב הוא להעמיד את הדברים מול העינים, כדי שבכל זמן ועת נוכל לראות את זה! טבע האדם הוא שהרגשות מתקררים, ולכן לאה עשתה מעשה שיחזיק את ההתעוררות וקראה לבנה 'יהודה', כך שיזכיר לה את הענין בכל פעם שתקרא את שמו'. רבי משה אהרן הביא תמוכין לענין זה, שצריך לעשות חזוקים להכרת הטוב: הרמב"ן (שמות ד, י) שואל: משה רבנו, איש האלוקים, הרועה הנאמן, היה כבד פה וכבד לשון. מדוע לא בקש מהקדוש ברוך הוא שירפא אותו? בפרט בעת בה דנו על נושא זה בדיוק - תהה משה רבנו כיצד יוכל להתבטא בפני פרעה, והשם יתברך אמר לו 'מי שם פה לאדם'. אם כך, שיבקש משה מבורא העולם שירפאהו, היד ה' תקצר?! ועוד למנהיג הנאמן של בניו אהוביו?! אומר הרמב"ן דבר נורא: משה רבנו לא רצה להרפא מהמום שלו, כדי שיוכל להרגיש ולזכר כל הזמן את החסד שעשה עמו הקדוש ברוך הוא כשגרם לפרעה הרשע לגדל אותו כילד קטן אצלו בבית. מבהיל הרעיון! מעין זה מספר המדרש (מעם לועז שמואל א' י"ז, ל"ה) אודות דוד המלך, שלאחר שהכה את הארי ואת הדב פשט את עורותיהם ועשה לו מהם בגד מיחד. מדוע? כדי שיוכל תמיד ללבש בגד זה, ולהחיות בקרבו את הזכרון על חסד ה' ונפלאותיו שעשה עמו. ['אוצרותיהם אמלא']

"יתן ה' את איביך הקמים עליך נגפים לפניך..." (כ"ח, ז) - ספור מדהים

מספר על ה"אור החיים" הקדוש שנסע פעם בספינה בלב הים, ולפתע עמד עליהם נחשול של ים ושבר את הספינה. הטלטל בין גלי הים, עד שהגיע לחוף שומם כשהוא תשוש, רעב ובגדיו קרועים. בצר לו התפלל אל הקדוש ברוך הוא שיעזר לו לבל ימות שם מרעב וצמא, והנה ראה מרחוק בית בודד ושמח מאוד, הוא קרא לבעל הבית, אך אין קול ואין עונה.

נסה לפתח את הדלת והנה היא אינה נעולה. הוא נכנס פנימה וראה שם שלחן ערוך במיטב המאכלים, רבנו חיים בן עטר זצ"ל היה כה רעב, עד כי חש כי זהו פקוח נפש, והחל לאכל פרות וירקות שהיו על השלחן כדי לשבר את רעבונו.

לאחר מכן חש עיפות וגלה בחדר הפנימי מטות רבות, הוא נכנס לאחת מהן ונרדם.

דירי הבית לא היו אלא גזלנים, אשר במשך היום יצאו "לעבודתם" ולעת ערב שבו לביתם, והנה כאשר נכנסו הגזלנים פנימה, מיד הרגישו בעקבותיו של הזר שבקר בביתם.

הם נגשו לחפשו בחרבות שלופות עד שמצאוהו ישן באחת המטות. הם העירוהו ושאלוהו לפשר מעשיו.

רבנו חיים בן עטר החל לספר להם על כל התלאות שעברו עליו, והתנצל שנכנס לכאן ואכל ללא רשות מחסר בררה. הגזלנים לא האמינו לו, חשבוהו למרגל ורצו להרגו.

החל רבנו חיים להתחנן לפניהם, והנה תוך כדי כך הגיע ראש הכנפיה ושאל פרטים על שארע.

"תנו לי לחקר אותו ביחידות", צוה על חברי כנפיתו, ומששהו לבדם שאלו: רבי חיים, האם הנך מכיר אותי? רבי חיים נדהם, ואמר שאין מכירו כלל. "אני פלוני בן פלוני, ובקטנותי שמעתי אותך, רבי חיים, דורש בעיר פלונית", התודע ראש הכנפיה.

"האמנם זה אתה"? התפלא רבנו חיים בן עטר, "הרי מזמן סברנו שאינך חי"!

רבנו חיים נזכר בצער באותו בחור אשר נטה מדרך הישר והדרדר במהירות עד שרצח את שני הוריו.

"ראה", פנה אליו ראש הכנפיה, "נראה לי כי נשלחת הנה משמים. דע לך, כי מצבי הדרדר מחמת יאוש, אני יודע כי מצפה לי ענש נורא בגיהנום, אך כאשר אבדתי אבדתי, והחלטתי להרשות לעצמי להמשיך להתדרדר באזור נדח זה. אבל היום, כשראיתי כיצד הזדמנת לכאן, אני מבקש ממך לבחר בין שתי אפשרויות: למצא לי תקון אמתי, או שאצוה על הגזלנים לעשות בך כטוב בעיניהם".

ה"אור החיים" חשב לרגע ואמר: "יש תקון לכל חוטא, תהא דרגתו אשר תהא, כמו שנאמר (שמואל ב' י"ד, י"ד): "לבלתי ידח ממנו נדח", אך דע לך, שהתקון שלך קשה מאוד, אך אם עז רצונך, תוכל לקבל אותו עליך".

הגזלן הסכים לכל תנאי, ורבנו חיים אמר שלגזלן יש עוד שבע שנים לחיות, ובהן יוכל לתקן בשלמות את שקלקל כל ימיו. ואמנם כך היה, רבנו חיים שחרר והובא למקום ישוב, וראש הכנפיה נטש את הגזלנים וחזר בתשובה שלמה.

התפוחים של ר' זלמן - להביא את הבכורים של הלב

בקהלה קטנה ברוסיה התגורר חסיד ירא שמים בשם ר' שלום. ר' שלום לא היה תלמיד חכם גדול, אלא יהודי פשוט שעמל לפרנסתו בטפוח מטע תפוחים קטן מאחורי ביתו. כל השנה היה הופך באדמה, מזבל, גוזם ומתפלל לעזרה משמים.

שנה אחת, לאחר חרף קשה ובצרת ממשכת, המטע כמעט ונבל. ר' שלום שפך את לבו בתפלה, והנה, בראשיתו של חדש אלול, קרה הנס: על אחד הענפים המרכזיים הנץ תפוח אחד יפהפה, גדול, אדם ומבריק. זה היה התפוח הראשון של העונה - ה"בכורים" של המטע שלו.

בני הבית של ר' שלום, שהיו רעבים לטעם של פרי מתוק, הביטו בתפוח בעינים כלות. אך ר' שלום אמר: "הפרי הראשון שיך לה'!". הוא לקח מטפחת משי נקיה, קטף את התפוח בעדינות, עטף אותו, ונסע לעיר הגדולה אל הרבי שלו.

כשהגיע, שרר בבית המדרש מתח של חדש אלול. החסידים ישבו מדאגים ורציניים, שקועים בחשבון נפש לקראת יום הדין. ר' שלום נכנס לחדרו של הרבי, הניח את התפוח האדם על השלחן ואמר בהתרגשות: "רבי! זה הפרי הראשון שלי. הבאתי אותו כדי שהרבי יברך עליו, ושהשמחה של הראשית הזו תעלה למעלה"...

הציץ הרבי בתפוח, ואז הביט בפניו הקורנות של ר' שלום. פניו של הרבי, שהיו רציניות ומתוחות בגלל ימי אלול, אורו לפתע באור פלאי. הוא קרא לחסידיו ואמר להם: "ראו נא את ר' שלום שלנו. כלנו עסוקים באלול בפחד ובחרדה מפני הדין, ואלו ר' שלום מביא אתו את השמחה של הבכורים. דעו לכם, שהודיה פשוטה ותמימה על הפרי הראשון, מתוך לב שמח, מסגלת לקרע גזרות קשות בשמים יותר מכל התעניות שלנו! התפוח הזה מתוק, ויחד אתו תהיה לנו שנה טובה מתוקה".

שני החקלאים והמבט הפנימי

מובא במדרש משל על שני בני אדם שהיו להם גנות צמודות. שניהם עבדו קשה מאוד, ושניהם הצמיחו פרות יפים.

החקלאי הראשון הביט בפרות שלו ואמר: 'איזה יפי, השנה אני הולך להרויח המון כסף בשוק. הפרות האלו הם ההוכחה שאני החקלאי הכי טוב באזור'. הוא אכל ושבע, אך בלבו נותרה תמיד דאגה - מה יקרה בשנה הבאה? האם יהיה גשם? הוא נשאר קשור אל האדמה והחמריות.

החקלאי השני, ברגע שראה את הפרי הראשון, התמלא בדמעות של התרגשות. הוא אמר: 'רבונו של עולם, תודה שנתת לי כוח לעבד, תודה שהאדמה הזו, שאתה בראת, הצמיחה פרי עבורי". הוא לקח את הפרי, עלה לירושלים בשירה וברקודים עם כל קרוביו. הוא חזר לביתו בלי הפרי הראשון, אבל עם לב מלא בבטחון ובשמחה. הוא ידע שמי שנתן לו את הפרי הראשון, יתן לו גם את השאר.

הנמשל לאלול: השדה הוא החיים שלנו, והפרות הם ההשגים שלנו (חזוק בלמוד התורה והמצוות, בתפלות, בבין אדם לחברו, בעבודה הפנימית ובחזרה בתשובה).

אנחנו יכולים להסתכל על ההשגים שלנו בעינים של החקלאי הראשון - מתוך גאוה וחרדה קיומית. או שאנחנו יכולים, במיחד באלול, לאמץ את המבט של החקלאי השני: להביא בכורים. לראות בכל הצלחה קטנה מתנה אלוקית, להודות עליה, ולדעת שמי שמנהל את העולם באהבה יוביל אותנו לשנה טובה, מתוקה ומברכת.

כשאנחנו קוראים את פרשת "כי תבוא" בתוך חדש אלול, הקדוש ברוך הוא אומר לכל אחת מאתנו: "כי תבוא אל הארץ" - כשתכנס אל המרחב הפנימי של הנפש שלך השנה, אל תבוא בידים ריקות. תביא אתך את הבכורים של הרצון הטוב שלך, והשאר כבר יתברך מעצמו.

"ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת..." (כ"ו, י"ט) - ספור לחיים

אומר הרמב"ן: "ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה". שיהללוך כל עמי הארץ בהיות ה' קרוב בכל קראך אליו, ולשם, שיצא לך שם בגוים בהדרו אשר שם עליך כי אתה נעלה על כלם. ולתפארת כי תתפאר עליהם לעשות בהם כל אשר תחפץ תגזר אומר ויקם לך כענין פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי (שופטים ז, ב), ולהיותך עם קדוש, לדבקה בו בסוף. ועל דרך האמת לתהלה כי אלקי ישראל הוא תהלתך ושמו הגדול הוא אלקיך ובזה תפארתך. עד כאן לשונו.

אומר בעל הטורים, "לתהלה ולשם ולתפארת": כלומר מה שישראל משבחים ומהללים לשם, הוא להם לתפארת. והיינו דאמרינן עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק. שאותה עטרה שמעטרים לקדוש ברוך הוא בתפלתם מחזירה להם. עד כאן לשונו.

להלן מעשה מתוך 'שלום לעם' שיתן לנו מבט על החיים שלנו כיהודים: הנהר הוולגה התפרש מקצה לקצה והצאר שישב ברגע על שפת הוולגה צפה במתרחש בשלוה. ילדים התרוצצו על שפת הנהר ושחקו בכדור, הנשים כבסו את הבגדים במי הנחל והגברים התארגנו לפרש את הרשתות כדי לצאת לדיג. לכאורה, עוד יום שגרתי ברחבי העיר.

בסירה מול עיניו חלף דיג שהחזיק בסירתו דג פורל גדול במיחד. חבתו העזה של הצאר לדגים, גרמה לו לקום ממקומו בהפתעה ולהביט לעבר גדלו העצום של הדג שהחזיק הדיג בסירתו. הדיג שידע על אהבתו הגדולה של הצאר לדגים וראה את מבטו הנעוץ בדג שבסירתו, התקרב לשפת הנהר, ירד מסירתו בהכנעה כשהדג בידיו ופנה לעבר הצאר: "בבקשה אדוני המלך, אשמח להעניק לך את הדג הגדול הזה במתנה"!

חיוך מרצה עלה על פניו של הצאר והוא צוה את משרתיו: "תנו לדיג הזה אלף רובל במתנה"! הדיג קד בהכנעה ופנה לעבר סירתו, כשהלך הדיג אמרה הצארית: "עשית מעשה מטפש עכשו"! "מדוע את אומרת זאת"? הפתע הצאר. השיבה הצארית: "נתת לו במתנה סכום כסף גבוה מאוד עבור הדג הזה! עכשו יתפרסם בכל העיר שכל מי שיביא לך דג פורל גדול, יקבל אלף רובל. כל דיג אחר שיקבל פחות ממנו, יכעס ויתמרמר"! "את צודקת"! הנהן הצאר בראשו בהסכמה: "אבל כעת איני יכול לעשות דבר. איך אני אראה בתור מלך שנותן מתנה ולוקח אותה בחזרה"?... "יש לי רעיון"! אמרה הצארית: "תזמין את הדיג אליך בחזרה ותשאל אותו האם הדג הוא זכר או נקבה, אם הוא יאמר שזה זכר - תגיד שאתה מענין בנקבה ושיחזיר את הכסף. אם יגיד שזאת נקבה, תאמר את ההפך וכך תוכל להחזיר אליך את הכסף"!

"אעשה כך"! הסכים הצאר ובקש ממשרתיו להזמין אליו את הדיג שפגש בבקר. כשהתיצב הדיג לפני הצאר, הוא נשאל: "אמר לי, האם הדג שהבאת היה זכר או נקבה"? הדיג החכם הבין את המלכוד שהכין לו הצאר והשיב: "סליחה אדוני הצאר, אבל דג הוא לא זכר ולא נקבה"!

הצאר חיך לשמע תשובתו המחכמת של הדיג וצוה להעניק לו חמש מאות רובל נוספים. אבל הצארית חרקה שנים בכעס לשמע התשובה וראשה רחש מזמות כיצד לפתר את התסבכת. הדיג הכניס את הרובלים לתיקו, כשלפתע נפל לו רובל אחד על הארץ. הוא הרים את המטבע, הכניס אותו לתיק והמשיך לדרכו. "תראה איזה קמצן הדיג הזה"! כעסה הצארית: "יש לו תרמיל מלא בכסף והוא חושש להשאיר על הארץ אפלו רובל אחד. זה רק בגלל שהוא חושש שאיזה עני ימצא את הרובל ויתפלל לאריכות חיי המלך שאבד אותו"!

"שוב את צודקת"! אמר הצאר והפעם הכעס עלה על פניו. הוא צוה למשרתים לקרא שוב לדיג והטיח בו בכעס: "הפכתי אותך לאדם עשיר ואתה לא מסגל להשאיר רובל אחד על הארץ בשביל אנשים אחרים? עליך לעזב את העיר וללכת להרי אוראל"! הדיג כרע על ברכיו בתחנונים: "שמע קדם את דברי, אדוני הצאר! מתפלל אני בכל יום שיהיו לך חיים ארכים ובריאים! לא הרמתי את המטבע בגלל הערך שלו, אלא בגלל שפחדתי שמישהו ידרך על פניך שמופיעות על המטבע"!

חיוך עלה על פניו של הצאר והוא הביט בתשובה לעברה של הצארית: "איך נדע שזה נפל על הצד השני אולי בכלל המטבע נפל על פניו של הצאר"?...

הצאר הנהן בראשו מרצה מקרב ההוכחות שהתרחש לנגד עיניו. "מה יש לך לענות על דברי הצארית"?...

"פשוט מאד" השיב הדיג: "אשפך את התרמיל שלי בפני הצאר ואחפש את המטבע ואציג אותו בפניכם, אם הצד של פני המלך יהיה מלכלך בעפר. סימן ששקרתי ועלי לעזב את העיר. אבל אם הצד השני יהיה מלכלך, זהו הסימן שאמת דברתי"!

"עשה זאת"! הורה הצאר בניע ראש. הדיג שפך את התרמיל על השלחן והחל לעבר על המטבעות בדקדקנות. עיניה של הצארית ירו ברקים ורק הצאר הביט במחזה משעשע.

הדיג הוציא באטיות כל מטבע ומטבע והניח אותם בצורה מסדרת על השלחן, לאחר חפוש על כל המטבעות הוא לא הצליח למצא את המטבע המלכלכת בעפר.

"ראה אדוני הצאר"! אמר הדיג בתחנה: "את כל המטבעות סדרתי כשפניך למעלה, זהו הסימן שאכן הדבר היחיד שרציתי לעשות זה רק בגלל ששמרתי על כבודך"!

הצאר הביט לעבר הצארית ששמרה על שתיקה, אבל עיניה ירו 'ברקים' בחמת זעם. "אני מוכן לפטר אותך מענש ולהשאיר אצלך את הרובלים", אמר הצאר: "אבל זכר! את הרובלים לא קבלת כמתנה על הדג שהבאתי לי, אלא רק בגלל חכמתך שהצילה אותך ברגע האחרון"!...

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]