"ולקחת מראשית כל פרי האדמה..." (כ"ו, ב') - הכרת הטוב

פרשת כי תבוא נקראת תמיד לפני ראש השנה. בגמרא (מגלה ל"א:) מובא כי הדבר נתקן לישראל על ידי עזרא הסופר, כדי לרמז שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.

וחכמי התוספות מוסיפים כי נתנה שבת אחת להפסיק בין קריאה זו לראש השנה, כדי שלא לסמך ממש את הקללות ליום הדין. הרי שלענינים הנזכרים בפרשת השבוע ישנה שיכות לתקופה בה חלה הקריאה, ואם כך ננסה להפיק מהפרשה לקחים הנוגעים לכל אחד לקראת ימי הדין: הפרשה פותחת בנושא הבכורים, שעקר מצוה זו הוא הכרת הטוב וההודאה לבורא יתברך על הטובות שהוא מנחיל לנו בעולם הזה.

והנה במצוה זו יש שני חלקים: א. עצם הבאת הבכורים לבית המקדש. ב. 'מקרא בכורים'. דהינו, הפסוקים שצריך לומר מביא הבכורים כשמגיע לבית המקדש - 'ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו'...

ואומר רש"י: 'ואמרת אליו' דברים המכונים אותנו להבין את כל ענין מקרא הבכורים: 'ואמרת אליו' - שאינך כפוי טובה'.

כל הפסוקים הללו שאומרים בעת הבאת הבכורים נועדו למטרה אחת, להצהיר ולהודיע קבל עם ועולם: 'אני לא כפוי טובה'!

כיצד מכירים טובה? הבה ונתבונן בלשון הפסוקים, המחזירים את הקורא אל קורות העבר של כלל ישראל: 'ארמי אובד אבי, וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי עצום ורב'. ובהמשך מתארים נסי מצרים: 'ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה', ומזכירים את ביאת הארץ: 'ויבאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש'. ורק אחרי הקדמה זו, מתפנה היהודי לומר: 'הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה'. צריך להבין זאת! הלא היהודי עובד את האדמה, זוכה לראות את פרי עמלו, ונגש לקים בשמחה את מצות בכורים. הוא רוצה להודות לה' יתברך, אך הנסח שקבעה התורה מצריך אותו לספר היסטוריה שלמה שעברה על כלל ישראל: יעקב ולבן, הירידה למצרים, השעבוד, הגאלה, הכניסה לארץ - כיצד כל זה שיך לבכורים? מדוע על כל סלסלת בכורים צריך אדם לגולל את העבר כלו? ולא מדבר רק על יהודי אחד או שנים. הרי הגיעו לבית המקדש רבבות יהודים עם בכוריהם, וכל אחד ואחד חוזר שוב ושוב של על הנסח, בקול רם דוקא - 'וענית ואמרת" - 'בקול רם'. כלם שמעו את כל מביאי הבכורים בכל פעם מחדש. אבל עד שאנחנו תמהים על מה שקרה בבית המקדש, נתמה על מה שאנו עצמנו עושים מדי יום ויום. הבה נתבונן: אם נטלנו את ידינו ואכלנו שעור כביצה אנחנו מברכים ברכת המזון, בה אנו מודים על שהקדוש ברוך הוא בטובו זן ומפרנס את בריותיו. אבל כבר בברכה השניה אנו עוברים להודות על 'ארץ חמדה טובה ורחבה, ועל שהוצאתנו ה' אלקינו מארץ מצרים'. אבל גם זה לא מספיק, ואנחנו מודים גם על ברית המילה ומתן התורה, ואז 'על חקיך שהודעתנו', ואז באפן כללי 'על חיים חן וחסד שחוננתנו', ועכשו סוף-סוף מגיעים לענין שבשלו התישבנו מלכתחלה לברך - 'אכילת מזון שאתה זן'. כמה הקדמות עברנו עד שהזכרנו את פת הלחם שאכלנו?! ארץ ישראל, יציאת מצרים, מעמד הר סיני, ברית מילה. ואם יהודי אוכל ג' פעמים ביום, אז ג' פעמים ביום הוא חוזר על כל רשימת הטובות שהשם יתברך גמל אתנו.

מה הסוד הטמון בנקדה זו, החוזרת לא רק בהבאת הבכורים, אלא גם בברכת המזון? הסוד הטמון כאן הוא שעלינו לדעת כיצד מודים, ובעקר, על מה צריך להודות. כשאנו באים להכיר טובה, עלינו להחיות בקרבנו את תחושת ההודאה וההנאה מכל מה שזכינו לקבל, אך לא זו בלבד, אלא להשתמש בטובה הקרובה לנו באותה עת כדי לעורר בנו את תחושת הכרת הטוב על כל הדברים שקבלנו ממיטיבנו. זו סבה לכך שאנו מאריכים במקרא בכורים ובברכת המזון להזכיר את כל טובות השם יתברך עמנו מאז היותנו לעם ועד היום.

המשגיח רבי דן סגל שליט"א מבאר כי את גדל חיוב הכרת הטוב נתן ללמד מדין החזרת משכון. התורה אומרת (דברים כ"ד, י"ג): "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך'.

רש"י מביא מהספרי: 'וברכך' - שהלווה יברך את המלוה, ואם אינו מברך, מכל מקום 'ולך תהיה צדקה'. הרי זה פלא, לכאורה, כשמקימים את צווי ה' - קיום המצוה הוא העקר, ולא הברכה שיברך הלווה הנזקק. אך ב'ספרי' מבאר להפך - העקר שהוא יברך, וגם אם לא עשה כן, תהיה ללווה צדקה, מעין 'בדיעבד' שכזה. איך נתן להבין זאת? הבאור הוא, שכיון שכאן עוסקים באדם שהיטיב לחברו, כוח הברכה של מקבל ההטבה גדול ומשמעותי יותר מהשכר של עצם קיום המצוה! כי החיוב של הכרת הטוב הוא גדול כל כך, שהקדוש ברוך הוא נותן למקבל הטובה כוח ברכה עצום שבאמצעותו יוכל למלא את החיוב שלו, כי אחרת לא היתה יכלת להכיר טובה כמו שצריך.

כדי להטעים הענין, הביא המשגיח רבי דן שליט"א מעשה שהיה עם ה'חזון איש' זצ"ל שהלך פעם בבני ברק, כששבילי המושבה הצעירה עוד לא היו סלולים כלל. בעודו מתהלך בחולות, עבר לידו יהודי עם סוס ועגלה והציע לקחתו להיכן שצריך להגיע. ה'חזון איש' סרב, מאחר שלא רצה להטריח אחרים, אך בעל העגלה בקש והפציר ולבסוף נענה ה'חזון איש' לבקשתו. כשהגיעו ליעד, הודה לו ה'חזון איש' ושאל 'יש איזה משהו שאתה זקוק לו'? - 'לא', השיב היהודי, 'ברוך השם איני חסר דבר'. אמר לו ה'חזון איש': 'אם כן, יהי רצון שתזכה לאריכות ימים'! ואכן, אותו יהודי זכה לאריכות ימים מפלגת.

ממשיך רבי דן ואומר: נתבונן בספור הזה, הרי יודעים אנו כמה אהבת ישראל היתה למרן ה'חזון איש'. את כל כלו הפקיר למען כלל ישראל, ובודאי לא היו חסרות לו הזדמנויות לברך יהודים ולאחל להם כל טוב. מדוע דוקא כעת רצה לברך את אותו עגלון? משום שכעת הוא היטיב עמו, ומחמת זה היה לו כוח מיחד של ברכה - שמשעבד עבור הכרת הטוב!

אמר רבי משה אהרן שטרן זצ"ל (משגיח ישיבת קמניץ) על דברי הגמרא (ברכות ז:) כי הראשונה שהביעה הכרת הטוב היתה לאה אמנו, שאמרה 'הפעם אודה את ה' '. והדבר תמוה, הרי כל הספרים הקדושים מבארים כי אחד היסודות בעבודת ה' זה הכרת הטוב. אם כן איך יתכן שלאבות הקדושים לא היתה, כביכול, מדה זו, והראשונה שאמרה זאת היתה לאה? ספר רבי משה אהרן ששאלה זו הציקה לו, והוא הלך לשאל את סבו הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל. וענה תשובה מפלאה: 'ודאי שלאבות היתה מדת הכרת הטוב, אולם מה שלאה אמנו חדשה הוא שחיוב הכרת הטוב הוא להעמיד את הדברים מול העינים, כדי שבכל זמן ועת נוכל לראות את זה! טבע האדם הוא שהרגשות מתקררים, ולכן לאה עשתה מעשה שיחזיק את ההתעוררות וקראה לבנה 'יהודה', כך שיזכיר לה את הענין בכל פעם שתקרא את שמו'. רבי משה אהרן הביא תמוכין לענין זה, שצריך לעשות חזוקים להכרת הטוב: הרמב"ן (שמות ד, י) שואל: משה רבנו, איש האלוקים, הרועה הנאמן, היה כבד פה וכבד לשון. מדוע לא בקש מהקדוש ברוך הוא שירפא אותו? בפרט בעת בה דנו על נושא זה בדיוק - תהה משה רבנו כיצד יוכל להתבטא בפני פרעה, והשם יתברך אמר לו 'מי שם פה לאדם'. אם כך, שיבקש משה מבורא העולם שירפאהו, היד ה' תקצר?! ועוד למנהיג הנאמן של בניו אהוביו?! אומר הרמב"ן דבר נורא: משה רבנו לא רצה להרפא מהמום שלו, כדי שיוכל להרגיש ולזכר כל הזמן את החסד שעשה עמו הקדוש ברוך הוא כשגרם לפרעה הרשע לגדל אותו כילד קטן אצלו בבית. מבהיל הרעיון! מעין זה מספר המדרש (מעם לועז שמואל א' י"ז, ל"ה) אודות דוד המלך, שלאחר שהכה את הארי ואת הדב פשט את עורותיהם ועשה לו מהם בגד מיחד. מדוע? כדי שיוכל תמיד ללבש בגד זה, ולהחיות בקרבו את הזכרון על חסד ה' ונפלאותיו שעשה עמו. ['אוצרותיהם אמלא']