דבר העורך

פרשת בלק מסתימת במעשה קנאותו של פנחס. מדוע הבטחת שכרו נכתבה רק בפרשה שלאחר מכן, שקוראים בשבת הבאה בפרשת פינחס? שנאמר (כ"ה, י"א): השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי... הנני נתן לו את בריתי שלם".

בסוף פרשת בלק, אנחנו רואים אדם (פינחס) שקם והורג. במבט ראשון, זה נראה כמו מעשה של אלימות או קנאות קיצונית. לו היה מקבל את השכר מיד, היינו עלולים לחשב שהתורה מעודדת שליפת חרב מהירה בכל מצב. בפרשת פינחס, התורה עוצרת, כביכול נותנת לרוחות להרגע, ורק אז מעידה עליו: "בקנאו את קנאתי".

התורה רצתה ללמדנו כלל גדול, כשאדם עושה מעשה קנאות ומקנא את קנאת ה' בתוך בני ישראל, אין למהר ולתת את שכרו. יש לבדק תחלה מה הן סבת קנאותו... מה הם המניעים שעומדים מאחורי מעשה, לאלו מטרות הם נועדו...

שבוע שלם יש לשבת על מדוכה זו, ורק אחר כך אפשר להכריז, שהיתה זו קנאה לשם שמים ומגיע עליה שכר ברית שלום... על ידי העברת השכר לפרשה חדשה, התורה הופכת את פינחס מקנאי לאיש של חסד ושלום, ומבהירה שזהו יעודו האמתי. המדרש מספר שברגע שפינחס הרג את זמרי - נשיא שבט שמעון, בני ישראל החלו ללגלג עליו. הם אמרו: "ראיתם את בן פוטי זה? שסבו (יתרו) פטם עגלים לעבודה זרה, והוא מעז להרג נשיא שבט מישראל"?! היה כאן נסיון לעשות לפינחס "דה- לגיטימציה" ולהציג אותו כאדם שבשרש שלו הוא אלים.

לכן התורה בפרשת פינחס פותחת ביחוס שלו: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". התורה מחברת אותו לאהרן הכהן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום", כדי לומר: המעשה שלו נבע משרש של שלום, ולא חלילה משרש של אכזריות. ועל כך אומר המדרש (במדבר רבה): "גדול השלום, שנתן לפינחס, שלא נתקימה הכהנה שלו אלא בשביל השלום". נושא הקנאות הוא אחד המרכבים ביותר בנפש האדם, כי הגבול בין "קנאות לדבר ה'" (מתוך דבקות ומחשבה טהורה) לבין "קנאות אישית" (אגו, כעס או צרך בשליטה) הוא דק כחוט השערה. דהינו, "כבוד שמים" למול "כבודי האישי".

קנאות אישית - אדם בבית כנסת או בקהלה רואה מישהו שעובר על הלכה או מנהג. הוא צועק עליו ומביש אותו ברבים. אם נשאל את הקנאי: "למה צעקת"?... הוא יגיד שזה בשל כבוד התורה, אבל בתוכו הוא מרגיש ספוק מכך שהוא "הראה לו מה זה" או שהוא הוכיח שהוא "צדיק יותר". כאן הקנאות היא כלי להאדרת האגו. קנאות אישית, מזכירה אש ששורפת הכל.

ויש קנאות לדבר ה': אדם שרואה עול נוראי שנעשה בשם הדת (למשל חלול השם). הוא פועל לא מתוך רצון להשפיל את האחר, אלא מתוך כאב פיזי ממש על בזוי או חלול כבוד ה'. קנאות זו באה לעצר מגפה, לא ליצר אחת חדשה. היא ממקדת, מדיקת, ונעשית רק כשכלו כל הקצין. ברגע שהמטרה השגה, הקנאי חוזר להיות איש של שלום.

רבי מרדכי דרוק, כשרצה להסביר מהו קנאות אמתית היה אומר בצחות: שאצל פנחס (ברש"י סוף פרשת בלק) כתוב: "ראה מעשה... ומיד ויקח רמח בידו", כיום לדאבוננו רואים הרבה פעמים שקדם "לוקחים רמח ורק אחר כך מחפשים את המעשה״...

הרבי מקוצק אמר פעם: "קנאי הוא מי שבוער בו הרצון לתקן את עצמו, אבל בטעות הוא מנסה לתקן את האחרים".

וישמע החכם ויוסף לקח.