בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת בלק

דבר העורך

פרשת בלק מסתימת במעשה קנאותו של פנחס. מדוע הבטחת שכרו נכתבה רק בפרשה שלאחר מכן, שקוראים בשבת הבאה בפרשת פינחס? שנאמר (כ"ה, י"א): השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי... הנני נתן לו את בריתי שלם".

בסוף פרשת בלק, אנחנו רואים אדם (פינחס) שקם והורג. במבט ראשון, זה נראה כמו מעשה של אלימות או קנאות קיצונית. לו היה מקבל את השכר מיד, היינו עלולים לחשב שהתורה מעודדת שליפת חרב מהירה בכל מצב. בפרשת פינחס, התורה עוצרת, כביכול נותנת לרוחות להרגע, ורק אז מעידה עליו: "בקנאו את קנאתי".

התורה רצתה ללמדנו כלל גדול, כשאדם עושה מעשה קנאות ומקנא את קנאת ה' בתוך בני ישראל, אין למהר ולתת את שכרו. יש לבדק תחלה מה הן סבת קנאותו... מה הם המניעים שעומדים מאחורי מעשה, לאלו מטרות הם נועדו...

שבוע שלם יש לשבת על מדוכה זו, ורק אחר כך אפשר להכריז, שהיתה זו קנאה לשם שמים ומגיע עליה שכר ברית שלום... על ידי העברת השכר לפרשה חדשה, התורה הופכת את פינחס מקנאי לאיש של חסד ושלום, ומבהירה שזהו יעודו האמתי. המדרש מספר שברגע שפינחס הרג את זמרי - נשיא שבט שמעון, בני ישראל החלו ללגלג עליו. הם אמרו: "ראיתם את בן פוטי זה? שסבו (יתרו) פטם עגלים לעבודה זרה, והוא מעז להרג נשיא שבט מישראל"?! היה כאן נסיון לעשות לפינחס "דה- לגיטימציה" ולהציג אותו כאדם שבשרש שלו הוא אלים.

לכן התורה בפרשת פינחס פותחת ביחוס שלו: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". התורה מחברת אותו לאהרן הכהן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום", כדי לומר: המעשה שלו נבע משרש של שלום, ולא חלילה משרש של אכזריות. ועל כך אומר המדרש (במדבר רבה): "גדול השלום, שנתן לפינחס, שלא נתקימה הכהנה שלו אלא בשביל השלום". נושא הקנאות הוא אחד המרכבים ביותר בנפש האדם, כי הגבול בין "קנאות לדבר ה'" (מתוך דבקות ומחשבה טהורה) לבין "קנאות אישית" (אגו, כעס או צרך בשליטה) הוא דק כחוט השערה. דהינו, "כבוד שמים" למול "כבודי האישי".

קנאות אישית - אדם בבית כנסת או בקהלה רואה מישהו שעובר על הלכה או מנהג. הוא צועק עליו ומביש אותו ברבים. אם נשאל את הקנאי: "למה צעקת"?... הוא יגיד שזה בשל כבוד התורה, אבל בתוכו הוא מרגיש ספוק מכך שהוא "הראה לו מה זה" או שהוא הוכיח שהוא "צדיק יותר". כאן הקנאות היא כלי להאדרת האגו. קנאות אישית, מזכירה אש ששורפת הכל.

ויש קנאות לדבר ה': אדם שרואה עול נוראי שנעשה בשם הדת (למשל חלול השם). הוא פועל לא מתוך רצון להשפיל את האחר, אלא מתוך כאב פיזי ממש על בזוי או חלול כבוד ה'. קנאות זו באה לעצר מגפה, לא ליצר אחת חדשה. היא ממקדת, מדיקת, ונעשית רק כשכלו כל הקצין. ברגע שהמטרה השגה, הקנאי חוזר להיות איש של שלום.

רבי מרדכי דרוק, כשרצה להסביר מהו קנאות אמתית היה אומר בצחות: שאצל פנחס (ברש"י סוף פרשת בלק) כתוב: "ראה מעשה... ומיד ויקח רמח בידו", כיום לדאבוננו רואים הרבה פעמים שקדם "לוקחים רמח ורק אחר כך מחפשים את המעשה״...

הרבי מקוצק אמר פעם: "קנאי הוא מי שבוער בו הרצון לתקן את עצמו, אבל בטעות הוא מנסה לתקן את האחרים".

וישמע החכם ויוסף לקח.

בלק - תוכן ענייני הפרשה

א. בלק מלך מואב מפחד מעם ישראל, שנצחו את סיחון ועוג ושוכנים כעת סמוך לגבולו, וקורא לבלעם בן בעור לקללם.

ב. בלעם מבקש רשות מהשם ללכת והקדוש ברוך הוא אומר לו, שלא יקללם ושלא יברכם, וכשקראו שליחי בלק לבלעם שנית, הרשה ה' לבלעם ללכת למואב ולדבר אך ורק כפי דברי ה' (כ"ב, ח-כ).

ג. האתון שעליה בלעם רוכב, רואה מלאך ומשנה מהדרך. בלעם מכה בה והאתון מוכיחה אותו, דו-שיח בין האתון לבלעם. לאחר מכן 'נפקחו' עיני בלעם וגם הוא ראה את המלאך, שהתרה בו שנית, להגיד לבלק אך ורק את שהשם יאמר.

ד. מפגש בלק עם בלעם (כ"ב, ל"ו-מ"א).

ה. בלעם מצוה ב-3 מקומות על בנית 7 מזבחות ועל הקרבת - 14 קרבנות לה' (סך הכל 42 קרבנות) ומנסה לקלל את ישראל בכל אחד מהמקומות. והקדוש ברוך הוא הופך את הקללה לברכה. בלק כועס על ברכותיו של בלעם, ואז בלעם מתנבא על גדלת ישראל לעתיד לבוא, ושישראל יכבשו (לעתיד) את כל העולם ויבוא משיח (כ"ג, א-ל: כ"ד, א-כ"ה).

ו. במקום לקלל, מציע בלעם לבלק, להחטיא את עם ישראל להצמד ל'בעל פעור', ומצליח להחטיא את עם ישראל בעבודה זרה ובגלוי עריות (כ"ה, א-ד).

ז. כתוצאה מכך, פורצת מגפה בעם, בה מתים עשרים וארבעה אלף איש. פינחס בן אלעזר הכהן, הורג (תוך כדי שרשרת נסים), את נשיא שבט שמעון יחד עם בתו של בלק מלך מואב (כזבי בת צור), והמגפה נעצרה (כ"ה, ה-ט).

"כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר" (כ"ב, ו) - ברכת בלעם כברכת חמור

קללת בלעם היתה חלה רק על ידי שהיה נותן ברכה לצד שכנגדו - מדוע הצרך להזכיר כוחו לתן ברכה? מבאר ה'תפארת יהונתן': משום שהיתה חלה קללת בלעם רק כשנתן ברכה לחברו, וכמו שעשה אצל סיחון כשנלחם עם מואב, שנתן קללה למואב וברכה לסיחון.

וה'אור החיים' כתב: באמת לא היה כוח לבלעם לברך, וברכתו היתה כברכת החמור, אלא רשע זה היה מערים, שכשהיה רואה באצטגנינות שפלוני יעלה לגדלה, היה עושה עצמו כמברכו, וכשבא הדבר ונתברך - היה חושב שברכתו של בלעם גרמה זאת, וכמו כן עשה לבלק, שראה בכוכבים שעתיד למלך במואב, ועל כן קדם וברכו (כפי שמובא במדרש תנחומא בפרשה פ"ד) כדי שיחשב בלק שהוא הסובב זאת.

אמנם ה'ספורנו' כתב שידע בלק שאין כוח הברכה לבלעם, ורק אמר לו כן כדי לכבדו ולהחניפו, שלא חושב אותו למזיק בלבד.

"ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר" (כ"ב, ו) - שנאת אמות העולם לעם ישראל

מדוע בלק בקש מבלעם שיקלל את ישראל, ולא העדיף שיברך את מואב, הרי לבלעם היה כח גם לברך, כפי שאמר בלק: "את אשר תברך מברך"?

באר ה'חפץ חיים', שבלק שנא את עם ישראל ומטרתו היתה להשמידם, בנוסף לרצונו להציל את מואב מפני בני ישראל. ולכן כשעמדו בפניו שתי אפשרויות: או לברך את מואב או לקלל את ישראל, העדיף לקלל את ישראל, שכן בדרך הקללה הרויח ענין נוסף, שראה בו כמטרה בפני עצמה.

זו דרכם של הגויים, שרוצים ומעדיפים לכלות את שעומד נגדם כמטרה בפני עצמה ולא רק כדי להציל את עצמם.

בהיסטוריה הארכה של עם ישראל רואים אנו יסוד זה בחוש במשך שנים רבות, עקבות מדם. אין מטרתם במלחמה רק כדי להציל את עצמם מיד האויב, אלא בעקר לגרם מפלה לעם ישראל, מתוך שנאה גלויה.

דומה שבחדשים האחרונים, יסוד זה כה מוחשי וברור לעין כל, ולצערנו לא מחזית אחת וגם לא משתים.

כנגד כל הקמים נגדנו לכלותינו עלינו לאחד כוחות, להיות מאחדים ומלכדים.

"וישלח מלאכים אל בלעם בן בער פתורה... (כ"ב, ה') - "גדלותו" של בלעם הרשע

וברש"י: ואם תאמר, מפני מה השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהא פתחון פה לאמות לומר: אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב. העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות.

מה באור תשובת הקדוש ברוך הוא, והרי בלעם היה רשע ולכן לא היה לו כח להחזיר אותם למוטב, ועדין טענתם במקומה עומדת, שאלו היה להם נביא צדיק וקדוש כמו משה רבנו, היה מחזיר אותם למוטב?

באר הרב שטרנבוך שליט"א, שבאמת אמות העולם לא חפשו מנהיג "צדיק" כמו משה רבנו, שידרש לפניהם דברי מוסר וכבושין ויחזירם למוטב, שהרי הם לא מענינים לכבש מדותיהם ולהשתנות לטובה. הסבה היחידה שרצו נביא כמו משה, היא רק כדי שיהיה להם מנהיג "חכם" ו"נביא", שיזכו לטעם מההשגות הגבוהות הללו. ולכן העמיד להם הקדוש ברוך הוא נביא בהתאם למשגים שלהם.

בלעם עמד ב"קריטריונים" אלו, שהיה "חכם" ובעל השגות. הוא גם הגיע למדרגת נביאות משה רבנו, כפי שאמרו חז"ל (במדבר רבה נשא י"ד, כ): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באמות העולם קם וזה בלעם". עם זאת הוא היה רשע ושפל מאוד בהנהגותיו ובמדותיו.

רק עם ישראל שהיו מוכנים לעבד על מדותיהם, ולקבל את דבר ה' ותוכחה מנביא, זכו במנהיג כמשה שהדריך לדרך ישרה.

"ויבא אלקים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה" (כב, כ) מדוע הסכים הקדוש ברוך הוא בפעם השניה שילך אתם.

לאחר שאמר לו: 'לא תלך עמהם לא תאר את העם' (כ"ב, כ"ב), מדוע בפעם השניה (בפסוק זה) הסכים שילך אתם?

מדרש אגדה: "אחר שאמר לו הקדוש ברוך הוא פעם אחת 'לא תלך עמהם', שבקש שלא יהא חלקו עמהם, הוא חפץ ללכת נתן לו רשות, שנאמר 'אם ללצים הוא יליץ' (משלי ג, ל"ד). ועוד שלא יתגאה בעצמו לומר: אם יתן לי רשות ללכת אעשה כל רצוני, ולא הייתי מניח אלא בעבורו, והראה לו הקדוש ברוך הוא שכל מה שמנעו לא עשה אלא לבשתו ולהודיעו שאף על פי שילך ברשותו של הקדוש ברוך הוא הוא עומד, ולא יכול לעשות שום דבר בלא רשותו".

חזקוני: זה לא שנוי, שהרי בלק שלח שרים נוספים ונכבדים מהראשונים. הסבר נוסף, אם הם כל כך שוטים, שבאו בפעם השניה לקרא לך, לאחר שאמרתי לך 'לא תלך עמהם', אזי 'קום לך אתם', שיראו שלא יועיל להם.

רבי חיים פלטיאל: "כלומר אם לא כמו שתלך עד ארצם, רק לקרא לך, לשון קריאה שתלך עמהם, הליכת עראי, אז 'קום לך אתם'. אפס אם רוצים שתגמר הליכתך עד שם 'הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה', לא תלך בלא רשותי, ולהכי 'ויחר אף ה' כי הולך הוא', שלא היה לו לילך לשם בלא רשותו ולהכי הכא כתיב 'אותו תעשה' ובתר הכי אומר לו 'אותו תדבר'".

דעת זקנים מבעלי התוספות: "פרוש, אם אתה סבור להשתכר בהליכתך 'קום לך אתם', ואל תאמר שהפסדתי שכרך. ואך ידוע תדע כי 'את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר', על כרחך".

רבנו בחיי: 'לא תלך עמהם' כדי לקלל, אך 'אם לקרא לך באו האנשים', לקריאה בלבד אזי תלך עמהם, 'קום לך אתם' על מנת שלא לקלל. 'ואך את הדבר אשר אדבר אליך', גם אם יגיד לך לברך אותם.

ספורנו: הקדוש ברוך הוא אמר לו שאם רק הם באו להתיעץ אתו, אזי שיזהיר אותם, שלא יחטאו.

צרות העין של בלק ובלעם

לארך כל הפרשה, מתוך שנאתו לאמות העולם ומנהיגיהם, מדגיש רבנו ה'אור החיים' הקדוש ומחפש את מדת 'צרות העין' אצל בלק ובלעם, ובאחד מהמקומות כותב רבנו ה'אור החיים' הקדוש במפרש שכל מקום שאפשר לדרש לגנאי גם דברים פשוטים, עלינו לעשות זאת. ולהלן מספר דגמאות:

א. בלעם אמר לשרים ששלח אליו בלק 'לינו פה הלילה'. ומפרש רבנו, שנתכון לומר להם שלא ילונו בביתו, אלא רק לילה אחת. ב. כששלח בלק סעודה לבלעם, הדגיש לו שזה גם לבלעם וגם לשרים שלו, ומפרש רבנו הקדוש, שבלק שלח סעודה מצמצמת שתספיק בדיוק לבלעם ולשרים שלו, ולא לשאר האנשים. ומכיון שידע שגם בלעם 'צר עין' ויקח לעצמו את כל הסעודה, היה צריך לפרש לו שזה גם לשרים שלו.

ג. התורה מספרת שבלעם שלח את השרים ששלח אליו בלק, כדי שיבואו שרים נכבדים יותר, ומתי הוא שלח אותם? על הבקר. ומבאר רבנו הקדוש, שהתורה מדגישה נקדה זאת, להשמיענו צרות העין שלו, שלא יצטרך לתת להם ארוחת בקר. וגם מטעמי כבוד וגאוה, שימהר בלק לשלח אליו שרים נכבדים. ['אור החיים' בלק פרק כ"ב פסוקים ח' י"ג' מ']

"כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" (כ"ג, כ"ג) - הנסתרות לה' - ספור

בלק שוכר את המכשף בלעם לקלל את ישראל, אך הכל מתהפך ובלעם מברך את ישראל בברכות יקרות. בלק זועם על בלעם ומבקש הסבר לדבר, ומיד עונה לו בלעם הקוסם ואומר: 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל' - בעם ישראל לא שולטים נחשים (מזיקים) ולא קסם (לא עין רע ולא נזקים שאחרים גרמו). ומדוע? ממשיך הפסוק: 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל' - כיון שבכל דבר הם מאמינים שהכל מאת מהבורא יתברך, אין שום כוח חיצוני שיכול לפגע בהם. אף אחד אינו יכול לעשות לך עין הרע: לא השכנה ולא הגיסה, גם אלו הזוממים להזיק לך ולחבל בהתקדמותך בעבודה - אין בכוחם לעשות מאומה, כי בורא עולם עושה הכל לבדו, והשאר - הם רק שליחיו עושי רצונו, שאין בכוחם לעשות או לומר מאומה, אם לא גזר הבורא שיאמרו ויעשו לטובתו של האדם. לכן אומר לו בלעם שישראל שמורים בהשגחת ה' 24 שעות ביממה ואין יכלת לאדם או למכשף להזיקם. מסביר על כך הבעל שם טוב הקדוש את הפסוק (תהלים צ"ב, י) 'כי הנה איביך ה', כי הנה איביך יאבדו' - שבשעה שמתרגשות על האדם צרות ובעיות: אויבים וחובות, טרדות ובלבול הדעת, והוא מאמין באמונה שלמה שכלם הם שליחים ו'מקלות' שהבורא שלח לטובתו, כלומר: 'כי הנה אויביך - ה'', זה רצון ה' בעצמו ש'מתלבש' על מארעות שונים ומשנים, אזי זוכה האדם להמשך: 'כי הנה איביך יאבדו' - כשהשם יתברך רואה שאתה מאמין שזה רק הוא לבדו, מיד מסיר ומבטל את הבעיות והצרות מעליך, בזכות האמונה!

את המעשה הבא ספר רב העיר כרמיאל, רבי אברהם מרגלית שליט"א: 'כלם מכירים את העיר נתניה, ורבים מכירים את הרחוב בירושלים ששמו 'שטראוס', הנקראים על שמו של הנדיב ובעל החסד הגדול - נתן שטראוס.

'נתניה' - על שם שמו הפרטי - נתן, וגם שעל שם נתינתו וצדקתו, ורחוב 'שטראוס' - על שם משפחתו.

נתן שטראוס היה יהודי אמריקאי עשיר, בעל מפעל גדול לפסטור. פעם אחת הגיע לארץ לבקור בישוב הישן ונחרד לראות את העני והדלות בהם חיו יהודי המקום, ומיד החל לסיע ליהודי המקום מכספו האישי. הוא בנה בתי תמחוי, מרפאות ומוסדות סיוע. פעם בכמה שנים הגיע לארץ ישראל כדי לראות כיצד מתנהלים המוסדות והמקומות שבנה לטובת הצבור.

פעם אחת, באחד מבקוריו בארץ, בקר באחד מבתי התמחוי שלו. בעודו עובר מדלת לדלת ומדבר עם הלקוחות והמטפלים, החליק נתן שטראוס, נפל ושבר את רגלו. כלם נחלצו לעזרתו והוא פנה לטפול בבית חולים.

רבים מהנוכחים חשבו בלבם: 'זו תורה וזו שכרה'?!... דוקא האיש שהזיל כסף רב מכיסו בכדי לסיע ללומדי התורה, בני הישוב הישן, ובנה בית תמחוי ועזרה כה רבים, דוקא בבית התמחוי שהקים - שם נשברה רגלו... מילא, אם היתה נשברת רגלו במהלך טפוס על הרי האלפים, ניחא... אך כיצד יתכן שהדבר ארע דוקא במקום בו עשה מצוה כל כך גדולה'?! אלא ש'הנסתרות לה' אלקינו, והנגלת לנו ולבנינו עד עולם'.

לפני שנמשיך בספור המעשה, אני נזכר במקרה של רבנו הרמב"ן: לרמב"ן היה חבר שנטה למות בגיל צעיר. הכל התקשו להבין מדוע יהודי צדיק וירא שמים כמוהו עומד להפרד מהעולם ולהותיר אלמנה ויתומים רכים, לא עלינו.

הרמב"ן נגש אל מטתו והביא לו פתק קטן: 'אני מבקש ממך, כי בעת שתעלה לפני כסא הכבוד של בורא עולם, תשאל את השאלות הללו שכתבתי, בעניני אמונה והשקפה, עליהן איני מוצא תשובות, ואם נהיה ראויים - תחזר ותספר לי מה אמרו על כך בשמים'. לאחר כמה ימים נפטר אותו יהודי. עבר שבוע ועוד שבוע, אך הנפטר לא בא בחלום. לאחר חדש, התגלה הנפטר אל הרמב"ן בחלום הלילה. שאלו הרמב"ן: 'אמר נא לי, מה ענו לך בשמים על הקשיות והספקות אשר לא מצאתי להם תשובה כאן בעולם'?... חיך היהודי בחלום והשיב: 'רבנו היקר, עשיתי כמצותך, אך כאשר הגעתי להיכל מיחד בשמים ורציתי לשאל את השאלות שהותרת לי - הן התמוססו כלא היו. לא היה מה לשאל, מפני ששם הכל ברור ומובן - מדוע קרה כך, ולמה ההוא נזוק, והשני הצטער, השלישי הרויח והרביעי נפטר. עד כדי כך שהתבישתי לשאל את השאלות'...

כאן, בעולם הזה, יש לנו שאלות. מדוע אני, שמקפיד על קיום התורה והמצוות וקובע עתים לתורה - לא הולך לי בחיים, ואלו חברי שבקשי מתאמץ על קיום המצוות, זכה לילדים טובים והכל בחייו משגשג. כאן אין אנו מבינים את הנראה לעינינו, אך בשמים הכל יהא ברור כל כך, עד שנחוש בושה לשאל את השאלות הללו...

ונמשיך עם הספור, נתן שטראוס היה אמור לטוס למחרת לאנגליה, משם הזמן בהזמנת כבוד להפליג בהפלגת הבכורה של אנית הפאר החדשה - 'טיטאניק', האניה שמתכנניה הבטיחו כי אינה יכולה לטבע לעולם. אך 'רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום'.

כידוע לכל - בהפלגת הבכורה של ה'טיטאניק', התנגשה האניה בקרחון ענק, נפגעה וטבעה במקום. 1,500 איש שהיו עליה בהפלגת הבכורה מצאו את מותם באותו אסון נורא, ביניהם אחיו של נתן שטראוס, איזידור. כששמע זאת נתן שטראוס הוא הודה והלל את ה' ללא הרף. הוא אמור היה לטבע במצולות עם כל כספו ורכושו, אך זכות התמיכה בתורה וזכות החסד עם הנזקקים עמדה לו, רגלו נשברה ובזכות זה נצל הוא ממיתה משנה.

לא תמיד מבינים אנו מדוע הדברים מתרחשים באפן מסים, מדוע יש התמודדות בבית ולמה אחד הילדים מסב צער כה רב, מדוע מתקשרים מהבנק כל שבוע שצריך לסדר את החוב ומדוע ישנם דברים שלא הולכים כפי היינו רוצים. אך משמים הכל מתכנן והולך כראוי, ואם אדם בוטח בבורא עולם וסומך עליו שהוא עושה את הדבר הטוב ביותר בעבורו, ולבו שקט ורגוע - זוכה הוא שהשם יתברך מושיע אותו מהכל, כי גדול כוח הבטחון להוציאו מכל צרה וצוקה, שנאמר: 'והבוטח בהשם - חסד יסובבנו' (תהלים ל"ב, י).

אנו אומרים בכל יום בברכת המזון 'הוא היטיב, הוא מיטיב, הוא ייטיב לנו' - מה שהוא עשה לנו עד היום, היה הכי טוב (גם הקשי והסבל), מה שקורה אתי כעת: השדוך התקוע, הבעיה עם הילד שלא נפתרת - 'הוא מיטיב' - כל רגע זה טוב בלתי פוסק של ה' יתברך. ומה יהא בעתיד? איך נסתדר? מאיפה נשלם ואיך נחיה? - 'הוא ייטיב לנו', הכל בידיו הטובות של ה', ולטובתנו!

ימי בין המצרים

המארעות שארעו בי"ז בתמוז ובתשעה באב - מובא בגמרא (תענית כ"ו.): חמשה דברים ארעו לאבותינו בי"ז בתמוז:

א. בשנת ב' תמ"ט נשתברו הלוחות הראשונים. ב. בבית ראשון בטל התמיד. ג. בבית שני בשנת ג' תתכ"ט הבקעה חומת העיר. ד. אפוסטומוס הרשע (משרי יון) שרף ספר תורה בבית שני.

ה. העמד צלם בהיכל.

בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

זהירות מסכנה בימי בין המצרים

כמבאר בשלחן ערוך תקנ"א ובאיכה רבה, במשך שלשה שבועות אלו, שולט בשעות הצהרים "קטב מרירי" ["מקטב ישוד צהרים" (תהלים צ"א) צהרים - אותיות מצרים]. בין השעות הרביעית והתשיעית של היום בין השעות 10:20-16:15 (משנה ברורה תקנ"א, ק"ב). על כן יש להזהר ממספר דברים:

א. אין לכעס על הבנים והתלמידים ובודאי שלא להכותם בשעות אלו (קצור שלחן ערוך קכ"ב, ב).

ב. לא ללכת יחידי במקומות שוממים מחוץ לעיר אלא לצרך מצוה (ערוך השלחן שם ו'חזון איש' דינים והנהגות כ, ה).

ג. אין ללכת בין חמה לצל (הינו על קו בו מסתים צל ומתחיל אור השמש, לארכו).

ד. להמנע מפעלות כירורגיות, כולל עקירת שן, נתוחים, בדיקות חודרניות וחסונים לתינוקות וכדומה בשעות אלו. פרט לצרך דחוף או בדיקת סכר וכדומה.

ה. אף שטיולים מתרים עד ראש חדש מנחם אב יש להמנע ממסלולים ל"מיטיבי לכת" או פעלות שיש בהם סכון ("סנפלינג", "אומגה", צלילות לעמק הים, טיולי שטח מסכנים).

ו. אין אסור לרחץ בים או בבריכה על כל פנים עד ראש חדש אב (לבני אשכנז) או עד "שבוע שחל בו" (לבני ספרד).

ובודאי לצרכי בריאות מתר לרחץ (הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל בתורת המועדים ס"ג, ב) שכן נהג ה'חזון איש' לרחץ בים עד ראש חדש אב.

התפשט מנהג, שמי שלא רחץ בים לפחות פעם אחת קדם י"ז בתמוז לא יתחיל בימי בין המצרים. לדעת מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א - אין לזה כל מקור בהלכה.

חסד ביום צום - י"ז תמוז - ספור

בזמן מלחמת העולם הראשונה נשמט שמו של רבי יהושע שהרבאני זצ"ל מירושלים מרשימת החכמים שקבלו שחרור מהצבא הטורקי. שרות בצבא בעת המלחמה כמוהו כמות בטוח. גם עוון ההשתמטות, עלול לעלות במחיר החיים. ואכן, החלו שוטרים לחפש אחרי רבי יהושע. למרבה החסד, יום לפני שחפשוהו, הכנס לבית החולים "שערי צדק" לנתוח כיס המרה. כשנודע למשטרה שהאדם המבקש על ידם נמצא בבית החולים, פנו לשם מיד ודרשו בתקף מדוקטור משה וואלך להסגירו לידם. באותו יום עדין לא נתח הרב שהראבני, ומשום כך הסתובב בבגדיו הרגילים בפרוזדור בית החולים. דוקטור וואלך שהבין מיד את חמרת הסכנה, פנה לאחד מעוזריו בשפה הגרמנית שלא היתה מובנת לטורקים, והורה לאשפז מיד את החכם ולהלבישו בבגדי חולה. בינתים עכב דוקטור וואלך את השוטרים והתוכח עמם, באמרו כי החכם עבר רק אתמול נתוח קשה בכליותיו, ואסור לטלטלו. כשדרשו השוטרים הטורקים לראותו כדי לודא שאמנם נתח, עשה עצמו דוקטור וואלך כנפגע מחסר אמונם. פנה אליהם בקול תקיף: "אם יראה החולה במצב זה שוטרים, הוא עלול למות מפחד, כך תגרמו את מותו של חיל נוסף. בואו שוב שבועים מהיום, וקחוהו עמכם".

נענו השוטרים להצעתו והסתלקו. כשהגיעו שוב לאחר שבועים, ספר להם דוקטור וואלך בצער על החולה שנעלם באישון לילה, בטרם הוצאו התפירות מבטנו.

כשהחלים רבי יהושע, בקשה ממנו הנהלת בית החולים לעזב את בית החולים שהיה עמוס. ידע החכם כי אם יעזב את בית החולים, הוא עלול להתפס. שלח את אשתו לגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל להתחנן לפניו שישפיע על דוקטור וואלך שישאירנו בבית החולים עד יעבר זעם.

אותו יום היה י"ז בתמוז. השמש להטה בכל עזה והרב היה שרוי בתענית. נכנסה אשת החכם אליו וספרה לו את בקשת בעלה. מיד יצא הרב עם האשה לכוון בית החולים. כשהגיעו לשער יפו, צוה עליה לעלות על אחת העגלות ולנסע לבית החולים, ואלו הוא העדיף ללכת ברגליו כדי לקים את המצוה בגופו. לאחר הליכה של כארבעים וחמש דקות, הגיע רבי יוסף חיים לשערי בית החולים, שם מצא את האשה ממתינה לו.

הוא ניגש לשוער ובקשו לקרא לדוקטור וואלך. תמה השוער בלבו: הרי מעולם לא הטריח הרב אפלו ילד קטן, ומה נשתנה היום שהוא מטריח את הרופא לבוא אליו לשער, במקום להכנס למשרד הסמוך? אולם חזקה עליו בקשת הרב. קם ומסר את הבקשה. כששמע דוקטור וואלך שהרב ממתין לו ליד השער ומסרב להכנס, נדהם והזדרז לקראתו כשתמיהה בפיו: למה אין רבנו נכנס? הזדקף רבי יוסף חיים ופנה לדוקטור וואלך: "לא אעבר את מפתן בית החולים, עד שתבטחנו שתשאיר כאן את החכם שרבאני עד שתחלף הסכנה". "ואם תמשך המלחמה עוד שנים"? שאל הדוקטור. גם אז, השיב הרב. ד"ר וואלך היה נבוך מאוד. מצד אחד לא רצה לסרב לרבו הנערץ, אך מצד שני, ידע שהדבר עלול להמשך ימים רבים. הרהר כמה דקות ושאל את הרב: "האם רבנו יודע שאני מסכן את חיי ואת כל בית החולים, כשאני מסתיר משתמטים מהצבא". "עלי קללתך בני", ענה רבי יוסף חיים, "מבטיח אני לך שלא יאנה לך כל רע, אם תציל את חייו". כששמע דוקטור וואלך, נכנע והבטיח... וכך היה.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]