צדיק רואה למרחקים – האור החיים הקדוש והמלך בן מזלו

מעשה ב"אור החיים" הקדוש רבינו חיים בן עטר זיע"א. ששנה אחת בחודש טבת חלם חלום, ובחלומו הוא רואה כי גזירה חמורה נגזרה על ישראל הדרים באחת ממדינת הים. בכה רבינו, התפלל וצם ימים רבים לביטול הגזירה החמורה, באותה מדינה התגורר מלך אדיר שהיה בקי בחכמת המזלות. יום אחד עלתה במחשבתו לבדוק אם יש מי שנולד באותה שעה ובאותו מזל כמוהו. ולאחר שבדק באצטגנינות גילה כי ישנו אדם כזה ושמו רבי חיים בן משה ממשפחת בן עטר, הדר בעיר פאס שבמרוקו.

אותו מלך השתומם על כך שבן גילו ומזלו הוא דווקא יהודי, והחליט לנסוע לפאס על מנת להכיר את בן מזלו.

קרא לכל שריו והודיע להם, כי על מנת להשתלם במדעי המלוכה, החליט לצאת למסע בן חודשיים בממלכות השכנות, בינתיים משנהו ימלא את מקומו. וכן עשה, החליף את בגדי מלכותו לבגדים פשוטים, לקח עימו עבד אחד, מרכבה רתומה לשני סוסים ויצא לדרכו. לאחר מסע בן כמה ימים הגיע לעיר פאס, ולאחר חיפוש מצא את ביתו של רבינו. רבינו שהה באותה עת מחוץ לבית, ולשאלת המלך השיבה הרבנית כי ישוב לאחר חצות היום.

בבית רבינו

בינתיים, המתין המלך בביתו של רבינו כשהוא מתבונן סביבו בתימהון האם בן מזלו חי בעוני שכזה?! כשהגיע חצות היום נכנס אל הבית אדם עני הלבוש בבגדים דלים, ובראותו את אורחו השתחווה אפיים באומרו "אדוני המלך, ברוך הבא".

"מדוע תקראני מלך?" שאל האורח בפליאה. השיבו רבינו: "תדע, כי לכל אדם מתלווה מלאך לשומרו, ולפי מדרגתו של אותו אדם שר של מעלה מתלווה אליו לשומרו, ולפי המלאך הבא לשומרך הבנתי כי מלך אתה. ועתה ספר לי, מדוע טרחת לבוא אלי מארצך?" והמלך השיבו, כי ראה באצטגנינות שבן גילו ומזלו הוא, והסתקרן להכירו.

"אך פלא בעיני" – המשיך המלך, "מדוע חי אתה בעוני מחפיר שכזה?", רבינו השיבו בפשטות: "גדול אני מהמלך...", צחק המלך כשהוא מחווה על העוני והדלות בו שרוי רבינו, ובינתיים הוציא רבינו מראה ואמר למלך הבה, נתבונן בתוכה. הביט המלך במראה והנה מפת העולם לנגד עיניו, ורבינו שואלו אם יוכל למצוא במפה את ארץ מלכותו. אם אתבונן דקה אמצאנה השיב המלך, אך רבינו הורה לו להסב את פניו אל הקיר ואחר כך להתבונן במראה שוב. והנה כאשר הסב את פניו מהקיר ראה במראה רק מדינת מלכותו. עתה יסב כבוד המלך את פניו שנית ואראהו את עיר המלוכה בפרוטרוט ביקשהו הרב. המלך עשה כדבר רבינו ואז נגלה לנגד עיניו ארמונו המפואר.

המחזה במראה

התבונן המלך ביתר עיון, והנה מחזה מבעית לנגד עיניו, המשנה למלך יושב בחברת גדולי המלוכה, ופורט באוזניהם תכנית כיצד עם שובו של המלך ירעילו את המלך ולאחר שהמלך ימות ימונה המשנה למלך במקומו, כשהמשנה למלך מבטיח יקר וגדולה לכל המצטרפים לחיסלו של המלך. המלך נבעת והתבונן ברבינו אחוז פלצות, האמנם כך מתרחש כעת בארמוני? האוכל לעשות דבר מה? רבינו הורה למלך לאחוז את הרובה שעל שכמו, לכוון אל ראשו של המשנה למלך הנראה במראה ולירות בו.

המלך עשה כדברי רבינו, ומשנהו נפל ארצה כשגדולי המלוכה מתבוננים בתימהון הכיצד אירע הדבר. מבוהלים וחרדים שלחו בבהילות את אחד המשרתים לקרוא לכומר הארמון, ולהיוועץ עמו. ראה זאת הכומר ובמוחו נרקמה תוכנית שטנית עתה נטמין את גופת המשנה באחד ממרתפי הארמון, וכשהמלך ישוב נציג לפניו שני עדים שיספרו לו כי ראו את משנהו נכנס לרחוב היהודים ומאז לא שב, ולפתע שבה המראה למלאכתה הקבועה, שנראים בה המלך ורבינו העומדים בחדר, ורק חור הירי שבוצע דרכה מעיד על המחזה המופלא.

המלך רשם את השעה המדויקת, והבטיח לרבינו כי אם אכן קרו הדברים במציאות, אזי בשובו אל ארצו יקיים משפט צדק ונסע לביתו.

העלילה והמשפט

בשובו לארצו, נוכח לדעת שכאשר ראה כן היה, המשנה למלך נעדר, ובמהרה התייצבה בפניו משלחת של שרים ונכבדי המלוכה ובראשם הכומר כשבפי הכל סיפור אחד. המשנה למלך נכנס לרחוב היהודים ומאז לא שב, ולכן יש לגרש את כל יהודי הממלכה. והמלך הסכים.

היות במדינה מתוקנת יש לערוך משפט מסודר, לזמן חבר שופטים, קטגור וסנגור ואם ישתכנעו השופטים כי היהודים הם ששלחו יד במשנה למלך, יגורשו מארצי. שליח נשלח בבהילות אל בית רבינו לזמנו כסנגור ליהודי הממלכה. ובינתיים קרא המלך בסתר לאחד מהנוכחים בעצת המשנה לברר אצלו את מה שאירע. תחילה דבק בעלילה שרקם הכומר, אבל המלך לא הניחו ובאיומים קשים הוציא מפיו את האמת לאמיתה, וזו תאמה להפליא את המחזה שראה בבית רבינו.

רבינו הגיע לארמון המלוכה בכבוד רב, המלך זימן את חבר השופטים, וקבע את הדיון הראשון למחרת בצהרי היום, כאשר לפני כן תיערך סעודה גדולה כדי שחבר השופטים יוכל לעשות את מלאכתם בצלילות הדעת. בעיצומה של הסעודה פנה רבינו אל המלך: "חושבני כי ראוי שהמלך יצוה להביא ממרתפיו יין מלכות משובח שבכוחו לפתוח את הלב". "אמנם כך" הסכים המלך, "אך במרתפי הארמון ישנם עשרות סוגי יין שכל אחד משובח מרעהו. זה מתוק יותר ובחבית הסמוכה יין עדין. יין לבן לצד יין אדום בטעמים וניחוחות שונים. הבה נרד כולנו למרתפי הארמון וכל אחד מהנוכחים יבחר לעצמו את היין הטוב ביותר שימצא לנכון".

במרתפי הארמון

רבינו המלך והשרים וגדוד משרתים וירדו כולם אל מרתפי הארמון. ברם, לפתע צץ הכומר בראש הקבוצה והחל מחווה כי למיטב ידיעתו שהחביות הנמצאות בצד של המרתף הם הטובות ביותר. ברם, רבינו הורה כי לדעתו יש ללכת דווקא לצד ימין ואף המלך הסכים עמו.

צעדה הקבוצה לצד ימין והנה במקום שוררת צחנה קשה, "מהו הריח החריף הזה?" שאל המלך בפליאה, ואילו הכומר משיב "כנראה שיש לאוורר את המקום מכל הטחב..."

אבל רבינו ידע היטב מה מקור הריח, פנה כה וכה עד שמצא פיסת קרקע ריקה בין החביות, "כאן" הצביע רבינו, והמלך ציווה לחפור במהרה. בתוך דקות ספורות נמצאה שם גופתו של המשנה למלך כשמדי המלכות עליו. "ומה זה?" שאל המלך בחרון אף, והכומר שוב התייצב להסביר: "כנראה שהיהודים שהרגו אותו בחדרו בחרו לקוברו דווקא כאן".

אך המלך סירב לקבל את ההסברים. "כיצד נכנסו הנה היהודים?!" קרא בזעף, "חוששני", הצביע על כמה מהשרים שישבו בסוד עצת הקשר של המשנה למלך "כי אתם הרגתם את חברכם מרוב קנאה, והחלטתם להעליל על היהודים".

אותם שרים ניסו להכחיש ולנסות לשכנע את המלך כי לא הם שחוללו זאת, אך פניו עטו ארשת קשוחה והודיע, כי יוציא להורג את כל חבר השרים אם לא יודו מי עשה זאת. בלית ברירה נאלצו לגלות את האמת לאמיתה, כי המשנה למלך צנח מת לפתע מיריה שהגיע ממרחקים באופן בלתי מוסבר, וכי הכומר הוא שהחליט להפוך את הפרשייה המוזרה לעלילה על היהודים. מיד ציוה המלך להרוג את הכומר ולתלות את גוייתו על עמוד בחצר המלך, למען ישמעו ויראו, ולרבינו הודה המלך ואמר "אכן גדול אתה ממני". (אור החיים)