הכפה שהצילה - ספור מרגש

שאלה מזעזעת הגיעה לשלחנם של רבותינו חכמי ההלכה, בעקבות מעשה מרטיט שארע בשואה הנוראה.

ביום מן הימים, הנאצים ימח שמם וזכרם, רכזו קבוצות ילדים יהודים לשם מיון: מי לעבודה בבתי חרשת ומי למות. המיון נעשה על ידי רופא, שבאישון לילה נכנס לחדר שבו ישנו הילדים הקדושים את שנתם, ובדק אותם במראה עיניו בעודם ישנים. על מנת שידעו הארורים למחרת מי לחיים ומי למות, הסיר הרופא את הכפות מראשי הילדים שנשלחו למשרפות, וכך השכם בבקר נשלחו הילדים בלי הכפות 'אל הקץ' - לכבשנים.

ויהי בחצות הלילה, ראובן, אחד מהילדים ששהו בחדר, קם ורצה לצאת לנוחיות ולברך "אשר יצר". לפתע הבחין כי ראשו מגלה, והחל בחפושים אחר כפתו... (כמובן שלא ידעו הילדים מאומה ממזמת הזדון של הרשעים). משלא מצאה, החליט שמאחר וחברו שמעון, עטוף ממילא בשמיכה מעל ראשו, אם כן יוכל לטל את כפתו למספר רגעים (שהרי בין כך ראשו היה מכסה), ומיד כשישוב יחזירנה לו. וכך עשה.

נטל ראובן את כפת שמעון, יצא לבית הכסא, אלא שבשובו נרדם מתוך תשישות כח, כשעל ראשו מנחת הכפה של חברו! והנה בקר, באו הארורים ושלחו את כל מגולי הראש לרציחה, וביניהם אף את שמעון.

למחרת נודע לראובן את פרטי התכנית של הנאצים. הוא הכה בבהלה ונפשו דאבה עליו כשגלה כי כפתו הוסרה על ידי הרופא הנאצי, ובזה שנטל את כפת חברו, בעצם הוא נשאר בחיים, אך התיסר ארכות ולבו נקפו כל הימים שבגרמתו הומת שמעון חברו הטוב.

כשזכה ראובן להמלט משני האריות ועלה ארצה, נגש אל אחד מחכמי ישראל ונפשו בשאלתו: האם נחשב אני כגורם מות ליהודי? וכן שאל, האם זקוק לכפרה מחמת מעשיו?

שאלה זו התגלגלה אל הגאון רבי יצחק זילברשטין שליט"א ["והערב נא" עמ' 307], והשיב כי לכאורה לא חטא ראובן במאומה, שהרי לא נתכון להרע חלילה לשמעון, ומה עשה?! ובפרט שנרדם מתוך עיפות רבה ודעתו לא היתה צלולה עליו. אלא שמצינו ב'נודע ביהודה' (חלק א' ארח חיים סימן ל"ד) שכתב כי השולח שליח לסחר בשוק, והשליח נהרג בדרך - צריך המשלח כפרה, כיון שעל ידי שליחותו נהרג השליח. ואף על פי שלא נתכון להרע לשליח, בכל זאת מאחר שעל ידו נהרג השליח צריך המשלח כפרה! ולכאורה, הוא הדין בנוגע לשאלתנו, שצריך ראובן כפרה.

אך מאידך גיסא, יש לחלק, שלגבי נדון דדן הרי ראובן הסיר את הכפה מראש שמעון כדת וכדין, וקים בזה מצוה שנאמרה ב'שלחן ערוך' (ארח חיים סימן ב', ו'): "ולא ילך ד' אמות בגלוי ראש" (וראש חברו היה הלא מכסה).

ודומה הדבר למבאר במשנה ברורה (סימן א' סק"ב) אדם רוצה לטל את ידיו מיד בקומו משנתו, אך אין לפניו אלא את הנטלה והמים של חברו - אם ברור שיתן תכף מי נטילה אחרים תמורת המים שנוטל מחברו - מתר לו לטל את ידיו. ואין נדוננו דומה לשליח הנשלח ללכת בדרכים, שהם בחזקת סכנה.

ולפיכך, הסיק הרב, כי בנדון דידן, שכלל וכלל לא היה צריך ראובן להעלות על דעתו שעקב הסרת הכפה ימות שמעון, ועשה מצוה בפעלתו, מסתבר שאינו צריך כפרה.