בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת במדבר

דבר העורך

השבת נתחיל את החמש הרביעי - חמש במדבר, הנקרא בפי חכמנו (במשנה מנחות מ"ה: וכן במסכת סוטה ל"ו) - "חמש הפקודים", והטעם, כי בחמש זה כתובים שני המנינים שהתפקדו בני ישראל, אחד בפרשתנו, והשני התפקדו ארבעים שנה אחר כך (בפרשת פנחס).

שמו של נשיא שבט גד מזכר בתורה מספר פעמים. בתחלת פרשתנו, במנין בני ישראל, נכתב שמו (א', י"ד): "לגד אליסף בן דעואל", וכן בפרשת בהעלתך (י', כ') מזכר שמו: "ועל צבא מטה בני גד אליסף בן דעואל".

רק בפסוק זה, כאשר מפרטת התורה את אפן החניה של השבטים על דגליהם, נאמר (ב', י"ד): "ונשיא לבני גד אליסף בן רעואל". כאן שמו מתחיל עם האות ר' ולא עם האות ד'.

מדוע נכתב שמו כאן באפן שונה? בספר "אמרי נעם" כתב, שמחלקת גדולה עלולה היתה לפרץ לגבי אפן חנית השבטים על דגליהם. דן, בכור בלהה, היה ראש הדגל של אשר ונפתלי, בני השפחות. גד, שהיה בכור זלפה, לא היה ראש דגל, אלא חלק ממחנה ראובן, ועלול היה להתמרמר על כך - הרי בכור הוא כמו דן, ולמה יגרע חלקו? אך נשיא שבט גד לא הרהר ולא ערער. הוא ידע, שאת אשר הורה להם משה רבנו - זה היה על פי צווי ה' יתברך. וקבל נשיא גד את דבריו באמונת חכמים, בשמחה ובאהבה. וכיון שכך, כותבת כאן התורה את שמו "אליסף בן רעואל" - שהיה רע לאל [ובדומה לזה מצאנו אצל יתרו, שאחד משמותיו היה רעואל, ופרשוהו "רע אל"].

כמה נזק ויגון וצער באו לעולם בגלל הקנאה ותאות הכבוד. כמה מחלוקות היו בעולם, כמה קהלות חרבו וכמה משפחות נהרסו! ולמה? בגלל חשובים קטנוניים: 'למה בחרו אותו ולא אותי? מה, נראה לכם שהוא יותר חשוב ממני? המשרה הזו מגיעה לי ולא לו... אני לא אשתק ולא אותר'!... וכן על זה הדרך. אדם שמקבל את רצון ה' ומותר, ואינו מנסה להתחכם - זוכה להיות "ידיד השם".

אביו של רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל היה ממורי ההוראה בעיר גרודנא. לאחר שנפטר האב, רצו רבים מבני הקהלה למנות את בנו רבי שמואל לרב העיר, כי כבר יצא שמעו כגדול ומפלג בתורה. חלק מיהודי העיר רצו למנות את האח הגדול יותר. הנדון הגיע לרבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, והכרע שהאח הגדול יכהן במקום אביו.

חלק מבני הקהלה לא השלימו עם הפסק, ובכל מיני אפנים נסו לפעל כדי שימנו את רבי שמואל לרב. הדבר נודע לרבי שמואל והוא עזב את המקום, כדי שלא תהיה שום מחלקת חס ושלום. והעזיבה הזאת הביאה ברכה לכל עם ישראל!

כיצד? רבי שמואל עלה לארץ ישראל והתמנה לרב בישיבת לומז'ה. ועם הקמתה של ישיבת פוניבז' על ידי הרב כהנמן זצ"ל הוא נקרא על ידו לעמד בראשות הישיבה, וגם היה מוסר שעורים בישיבת גרודנא באשדוד.

השפעת דרך הלמוד של רבי שמואל היתה יחודית. השפעתו הגדולה נכרה, ונכרת גם עכשו, בכל עולם התורה. רבי שמואל הוא "ראש הישיבה" מאז ולדורות, ושעוריו נלמדים בכל הישיבות. הוא זכה להעמיד תלמידים גדולים ורבים, שרבה השפעתם על הישיבות בזמנו ובזמננו.

כאשר אדם מקבל את רצון ה' באהבה ומותר, ולא מתחכם - נעשה "בן רעואל" - ידיד השם.

זו גם מעלתם של "הדגלים", שאדם יודע מה תפקידו, ומה היחודיות שלו. הוא לא מסתובב ממרמר, לא מקנא, ולא מנסה לתפס את מקומו של אדם אחר. הוא לא מנסה "להקטין" את האחרים, הוא מנצל את הכוחות והעוצמות שהקדוש ברוך הוא נתן לו, ומתרומם ומתעלה, ועושה נחת רוח לבורא יתברך שמו.

במדבר - תוכן ענייני הפרשה

א. צווי ה' למשה למנות את ישראל במעמד נשיאי השבטים.

ב. שמות שנים עשר נשיאי ישראל.

ג. מספר הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה בכל שבט.

ד. מספרם של כל בני ישראל - מלבד שבט לוי (א', מ"ד-מ"ז).

ה. תפקידם של בני לוי: משא המשכן, ושמירתו (א, מ"ח-נ"ד).

ו. סדר חניתם ונסיעתם של בני ישראל במדבר.

ז. מחנה ישראל נחלק לארבעה דגלים (מחנות משנה) ובכל אחד שלושה שבטים:

א. דגל מחנה יהודה - עם יששכר וזבולון (ב, ג-ט).

ב. דגל מחנה ראובן - עם שמעון וגד (ב, י-ט"ז).

ג. מחנה הלויים נושאי המשכן (ב, י"ז).

ד. דגל מחנה אפרים - עם מנשה ובנימין (ב, י"ח-כ"ד).

ה. דגל מחנה דן - עם נפתלי ואשר (ב, כ"ה-ל"א).

ח. סך כל הפקודים (מלבד שבט לוי) - שש מאות ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים- 603,550 (ב, ל"ב-ל"ד).

ט. אלעזר ואיתמר בני אהרן, ממנים על עבודת הכהנים.

י. תפקיד הלויים: שמירת המשכן וכליו (ג, ה-י).

יא. מנוי הלויים לעבודת ה' תחת בכורי ישראל שהקדשו לכך כשמתו בכורי מצרים (ונפסלו הבכורות בחטא העגל).

יב. מפקד הלויים מבן חדש ומעלה וחלקתם לתפקידיהם בנשיאת המשכן בעת המסעות:

א. משפחת בני גרשון, מקומם ותפקידם (ג, כ"א-כ"ו).

ב. משפחת בני קהת, מקומם ותפקידם (ג, כ"ז-ל"ב).

ג. משפחת בני מררי, מקומם ותפקידם (ג, ל"ג-ל"ט).

ד. מנין הלויים מבן חדש: שנים ועשרים אלף.

יג. מפקד בכורי ישראל ופדיתם, [22,000 בכורות נפדו על ידי גוף הלויים, ו-273 בכורות נפדו בחמשה שקלים לבכור - סך הכל 1365 שקלי כסף] ופדיון בכורות בהמות ישראל [על ידי הבהמות של הלויים] (ג, מ-נ"א).

יד. מפקד הלויים מבני קהת - מגיל שלושים ועד חמשים - ועבודתם - נשיאת כלי הקדש והפרוכות (ד, א-כ).

טו. סדר פרוק כלי המשכן וכסוים, בשעת המסעות על ידי בני קהת.

טז. אזהרה לבני קהת להשמר מראית הארון והחיוב לשאתו בכבוד ובכבד ראש (ד, י"ז-כ).

"כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא" (א', כ"ב) - הכפה מביאה ליראת שמים

מדוע נוהגים לחבש כפה? כי הדבר מביא ליראת שמים!

למדים זאת מהגמרא במסכת שבת (קנ"ו:), מספר על רב נחמן בר יצחק, שהחוזים בכוכבים אמרו לאמו שבנה יצא גנב.

מה עשתה האם הצדקנית כדי למנע את הדבר? כשהיה צעיר, לא הניחה לו ללכת בגלוי ראש, וכשגדל הורתה לו שיקפיד ללכת בכסוי ראש כי הדבר מביא ליראת שמים, וכמו כן אמרה לו שיתפלל שתהיה לו יראת שמים. הוא עשה כדבריה, בלא שידע מה הסבה שהיא אומרת לו כך.

פעם אחת, כשישב ולמד מתחת לעצי הדקל, נפלה לפתע הגלימה שכסתה את ראשו. רב נחמן בר יצחק נשא את עיניו אל הדקל שהיה טעון בתמרים, טפס במהרה אל ראש הדקל ותלש משם אשכול של תמרים, למרות שהדקל לא היה שלו. פעם אחת שלא היתה לו את ההגנה של הכפה - נפל בגנבה! כך נראה אפלו צדיק כרב נחמן בר יצחק, שהיה מגדולי האמוראים, באין כסוי לראשו.

ותיקי ירושלים היו קוראים לכפה "ירמולק'ה", למה? כי זהו קצור של הכנוי: "ירא מאלוקים", כי החובש כפה מוסיף לעצמו יראת אלוקים או יראת שמים.

כיצד נקשר ענין זה לפסוק שבו פתחנו? מפרש זאת "בעל הטורים", שמדבריו עולה כי זמרי בן סלוא הורה לישראל לחטא בזנות כשהיה בגלוי ראש. מהיכן למד זאת? מצורת האות למ"ד (ל') שבמלה "לגלגלתם" שנכתבה בשבט שמעון. וכך הוא מסביר: האות למ"ד השניה המופיעה במלה "לגלגלתם", כתובה בתורה באפן שונה מכל אותיות למ"ד, שלכל אותיות למ"ד יש רגל עקמה ויש להן כובע בראש, ואלו למ"ד השניה שבמלה "לגלגלתם", "עשויה כמגרה וזקופה", שאין לה את הכובע בראשה, אבל גם אין לה את הרגל הכפופה. על מה מרמז הדבר? אומר "בעל הטורים": "לפי שהורה נשיא בית אב לשמעני זנות בישראל בגלוי הראש ובקומה זקופה". ואולי באמת, אלולא היה בגלוי ראש, לא הגיע זמרי בן סלוא לדרגה כזאת של החטאת הרבים והענש החמור שגרם להם ("ומתוק האור").

רבי יעקב "בעל הטורים" היה ממשפחת גדולי הדור, הוא היה אחד מחמשת בניו של הרא"ש - רבנו אשר, ונכדו של רבי יחיאל. רבי יעקב חבר את ארבעה טורים אשר כל עם ישראל נשען עליו. לימים הוא גם חבר את פרוש בעל הטורים על התורה, וזכה שפרושו ידפס בכל חמש, בצמוד לפרוש רש"י.

מדוע הוא חבר את הפרוש לתורה? פעם אמר לו אביו: "יעקב בני, כתבת חבורים נפלאים על תורה שבעל פה, ומה עם חבור על תורה שבכתב"? שמע הבן את דברי אביו, תכף ומיד קם לקים את מצות אביו, ונגש להכנות לכתיבת פרושו על התורה. בלילה, לאחר תפלת ערבית, התישב לכתב את פרושו על התורה, ובסוף אותו לילה סים את כתיבת כל הפרוש!

עקר פרושיו הם גימטריות ורמזים. וכיון שהעולם נוטה להתיחס לפרפראות לתורה בפחות חשיבות מאשר לפרושים וחדושי תורה, לכן הוא קרא לפרושו "בעל הטורים", כדי להעצים את חשיבותו של פרושו, ולהעמידו בשורה אחת עם חבורו הגדול. תורה היא תורה, וכל אחד מחלקי פרד"ס התורה הוא תורת אמת ("דורש ציון").

אברך הגיע למרן הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל עם ילדיו לקבל ברכה, ביניהם היה תינוק בן שנתים. אמר לו רבנו זה בן או בת, אמר בן. למה אין לו כפה? אמר, אצלנו נוהגים רק מגיל 3. רבנו לא היה מרצה והביא את הגמרא במסכת שבת (קנ"ו:), כתוב תכסה את הראש כדי שיהיה עליך יראת שמים, ואמר אפילו שעדין לא בגיל 3 כדאי לשים כפה על הילד כדי שיקבל יראת שמים.

הכפה שהצילה - ספור מרגש

שאלה מזעזעת הגיעה לשלחנם של רבותינו חכמי ההלכה, בעקבות מעשה מרטיט שארע בשואה הנוראה.

ביום מן הימים, הנאצים ימח שמם וזכרם, רכזו קבוצות ילדים יהודים לשם מיון: מי לעבודה בבתי חרשת ומי למות. המיון נעשה על ידי רופא, שבאישון לילה נכנס לחדר שבו ישנו הילדים הקדושים את שנתם, ובדק אותם במראה עיניו בעודם ישנים. על מנת שידעו הארורים למחרת מי לחיים ומי למות, הסיר הרופא את הכפות מראשי הילדים שנשלחו למשרפות, וכך השכם בבקר נשלחו הילדים בלי הכפות 'אל הקץ' - לכבשנים.

ויהי בחצות הלילה, ראובן, אחד מהילדים ששהו בחדר, קם ורצה לצאת לנוחיות ולברך "אשר יצר". לפתע הבחין כי ראשו מגלה, והחל בחפושים אחר כפתו... (כמובן שלא ידעו הילדים מאומה ממזמת הזדון של הרשעים). משלא מצאה, החליט שמאחר וחברו שמעון, עטוף ממילא בשמיכה מעל ראשו, אם כן יוכל לטל את כפתו למספר רגעים (שהרי בין כך ראשו היה מכסה), ומיד כשישוב יחזירנה לו. וכך עשה.

נטל ראובן את כפת שמעון, יצא לבית הכסא, אלא שבשובו נרדם מתוך תשישות כח, כשעל ראשו מנחת הכפה של חברו! והנה בקר, באו הארורים ושלחו את כל מגולי הראש לרציחה, וביניהם אף את שמעון.

למחרת נודע לראובן את פרטי התכנית של הנאצים. הוא הכה בבהלה ונפשו דאבה עליו כשגלה כי כפתו הוסרה על ידי הרופא הנאצי, ובזה שנטל את כפת חברו, בעצם הוא נשאר בחיים, אך התיסר ארכות ולבו נקפו כל הימים שבגרמתו הומת שמעון חברו הטוב.

כשזכה ראובן להמלט משני האריות ועלה ארצה, נגש אל אחד מחכמי ישראל ונפשו בשאלתו: האם נחשב אני כגורם מות ליהודי? וכן שאל, האם זקוק לכפרה מחמת מעשיו?

שאלה זו התגלגלה אל הגאון רבי יצחק זילברשטין שליט"א ["והערב נא" עמ' 307], והשיב כי לכאורה לא חטא ראובן במאומה, שהרי לא נתכון להרע חלילה לשמעון, ומה עשה?! ובפרט שנרדם מתוך עיפות רבה ודעתו לא היתה צלולה עליו. אלא שמצינו ב'נודע ביהודה' (חלק א' ארח חיים סימן ל"ד) שכתב כי השולח שליח לסחר בשוק, והשליח נהרג בדרך - צריך המשלח כפרה, כיון שעל ידי שליחותו נהרג השליח. ואף על פי שלא נתכון להרע לשליח, בכל זאת מאחר שעל ידו נהרג השליח צריך המשלח כפרה! ולכאורה, הוא הדין בנוגע לשאלתנו, שצריך ראובן כפרה.

אך מאידך גיסא, יש לחלק, שלגבי נדון דדן הרי ראובן הסיר את הכפה מראש שמעון כדת וכדין, וקים בזה מצוה שנאמרה ב'שלחן ערוך' (ארח חיים סימן ב', ו'): "ולא ילך ד' אמות בגלוי ראש" (וראש חברו היה הלא מכסה).

ודומה הדבר למבאר במשנה ברורה (סימן א' סק"ב) אדם רוצה לטל את ידיו מיד בקומו משנתו, אך אין לפניו אלא את הנטלה והמים של חברו - אם ברור שיתן תכף מי נטילה אחרים תמורת המים שנוטל מחברו - מתר לו לטל את ידיו. ואין נדוננו דומה לשליח הנשלח ללכת בדרכים, שהם בחזקת סכנה.

ולפיכך, הסיק הרב, כי בנדון דידן, שכלל וכלל לא היה צריך ראובן להעלות על דעתו שעקב הסרת הכפה ימות שמעון, ועשה מצוה בפעלתו, מסתבר שאינו צריך כפרה.

"ויקח משה את כסף הפדיום" (ג', מ"ט) - גומל לאיש חסד כמפעלו - ספור

רבי אפרים רוטשילד שליט"א ספר מעשה מפלא על רבי יחיאל מיכל שטרן שליט"א כפי שהעיד בעל המעשה על עצמו: לפני מספר שנים חלה רבי מיכל במחלה קשה במעיו. כדי להציל את חייו קבעו הרופאים שעליו לעבר נתוח קשה, שבסיומו ספק גדול אם יוכל לאכל בדרך טבעית כשאר האדם.

רבי מיכל שמע זאת ולא ידע את נפשו מרב פחד וחרדה. איך יוכל לחיות במצב נורא שכזה...

בני המשפחה נסו להרגיע את רוחו ולהפיס דעתו אך לשוא. ככל שהתקרב מועד הנתוח כך גברו הפחד והחרדה.

והנה הגיע יום הנתוח, ולתדהמתם הרבה של בני המשפחה התעורר רבי מיכל משנת הלילה שלפני הנתוח, כשהוא שלו ורגוע לחלוטין ואף הקרין אופטימיות ושמחה.

כשהרגיש בפליאתם ספר מעשה מדהים שארע לו הלילה, אך תחלתו לפני כ-40 שנה: רבי מיכל שמע על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, שכידוע היה מבקר חולים ומצרעים במסירות רבה, ולא נמנע מכך בשל חשש מהדבקות. רבי מיכל החליט שגם הוא יעשה מעשי חסד בהקרבה אישית, והיה מבקר בקביעות במושב זקנים כדי לסיע לכל מי שנזקק לעזרה.

והנה, באחד הבקורים פגש בזקן שבור ורצוץ בוכה במר נפש. שאלו רבי מיכל: על מה ולמה אתה בוכה כל כך? 'ממילא לא תוכל לעזר לי'... השיב הזקן. אך רבי מיכל לא הרפה עד שגלה לו הזקן כי הוא חולה מאוד במעיו וצריך לעבר נתוח להצלת חייו, אך הנתוח עולה סכום כסף גדול ואין לו מאומה, וגם הבנים שלו מתעלמים, בטענה שאין בידם לעזר...

הזקן בכה כי אינו יודע מאין יבוא עזרו. הרגיע אותו רבי מיכל והבטיח לו שהוא ידאג להוצאות ויסדר את כל מה שצריך.

באותה תקופה קבל רבי מיכל מלגה מהכולל בסך 50 לירות ישראליות לחדש, ועלות הנתוח עמדה על 300 לירות ישראליות. רבי מיכל נטל על עצמו חובות ושלם מכספו את הוצאות הנתוח של אותו זקן. לאחר זמן נפטר הזקן לבית עולמו ורבי מיכל שכח מכל הספור, אך בלילה שלפני הנתוח הופיע לפתע אותו זקן בחלומו של רבי מיכל ואמר לו: 'לא שכחתי את כל מה שעשית למעני. בקשתי לפני כסא הכבוד שירחמו עליך בזכות החסד שעשית עמדי וישלחו לך רפואה. באתי לבשר לך כי אין לך מה לפחד. לא יאנה לך כל רע והכל יעבר בהצלחה'!...

סים רבי מיכל: אני בטוח בבשורת הזקן ולכן נרגעתי לחלוטין. לאחר הנתוח ספר הרופא כי בדרך נס הנתוח הצליח מבלי לפגע במקום בו חששו בתחלה כי יגרם לתוצאה הקשה. רבי מיכל החלים וחזר לאיתנו ושב לאכל כאחד האדם! [על פי עלון איש לרעהו]

"איש על דגלו באתת לבית אבתם..." (ב, ב)

מובא במדרש רבה (שיר השירים פרק ו') על הפסוק 'הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה': כשירד הקדוש ברוך הוא על הר סיני ירדו עמו כתות כתות של מלאכים, מיכאל ודגלו, גבריאל ודגלו, מיד התאוו ישראל.

הענין, כמו שבגשמיות הדגל הוא סימן שיתקבצו אליו הנפזרים (כפי שמובא ברש"י) וביותר במלחמה - שהנפרד לא יאבד ויוכל לשוב אל מחנהו בכל עת, כמו כן הוא ברוחניות. והנה כתיב (שיר השירים ב') 'ודגלו עלי אהבה', ודגל הוא לשון חבור - שיהיה תמיד דבוק באהבת ה', וזה שראו ישראל מיכאל ודגלו, כי המלאכים אינם נפרדים אלא עומדים תמיד במדרגתם, וזה שהתאוו ישראל שאפלו בעת עיסוקם בענינים חמריים - ישאר לבם דבוק באהבת ה', ולא יהיה ביכלת החמריות להאפיל את אור האהבה. ['שם משמואל' תר"ע]

"איש על דגלו" (ב, ב)

זה שאמר הכתוב: "נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגל" (תהלים כ, ו). "נרננה בישועתך", שנאמר: ויושע ה' (שמות י"ד, ל). ובשם אלקינו נדגל. הקדוש ברוך הוא שמו כשמותינו, ועשה לנו דגלים, שנאמר: "איש על דגלו באותות".

חבה גדולה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהיו נכרין בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן. ומנין שהיא אהבה. שכן הוא אומר, "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב, ה). אמר רבי אבהו, ומה תלמוד לומר: "ודגלו עלי אהבה, הביאני אל בית היין".

משל למה הדבר דומה. לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין, נכנס לבדקו ומצאו כלו חמץ. בא לצאת לו מתוך האוצר, מצא שם חבית אחת ויין טוב. אמר, חבית זו חביבה עלי מכל האוצר. כך ברא הקדוש ברוך הוא את שבעים אמות, ומכלם לא מצא הנאה אלא בישראל, שנאמר: הביאני אל בית היין. שני יודין עשרים, נון חמשים, הרי שבעים, אלו שבעים אמות.

ומכלם לא אהב אלא ישראל, שנאמר: "ודגלו עלי אהבה". [מדרש תנחומא במדבר, י']

"ונשיא לבני גד אליסף בן רעואל" (ב, יד)

בתחלת שמו של נשיא לשבט גד מובא פעמים עם האות ר' ופעמים באות ד'.

"רעואל" - רע של הא-ל, כביכול ידיד של השם יתברך.

ספור מענין מספר על רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: מכתב אחד היה שמור בהקפדה יתרה בביתו, ובקש שבבוא עתו יקברו אותו עם המכתב הזה. אחרי תקופה ראו אותו, פתאום, זורק את המכתב החשוב הזה. שאלוהו בני הבית בתמיהה עצומה: "מה קורה פה"? אמר להם: "זה היה מכתב שכתב לי מרן ה'חזון האיש', והוא כותב במכתב 'לכבוד ידידי'. אמרתי לעצמי, שכזה מכתב אני צריך אתי אחרי המאה ועשרים. כשאעלה למעלה, אני אראה שם את המכתב, בתקוה שיפתחו לפני הדלתות מחמת היותי ידיד ה'חזון איש'.

עכשיו גברה תמיהתם של בני הבית. "אם כן, מדוע זרקת פתאום את המכתב"? אמר להם: "כתוב 'ונתנו ידידים זמירות שירות ותשבחות', וראיתי בשם רבי חיים קניבסקי שבאר, מי הם ה'ידידים'? מי שנותן זמירות, שירות ותשבחות לקדוש ברוך הוא נחשב לידיד ה'. החלטתי אפוא שאני ארבה בשירות ותשבחות לקדוש ברוך הוא. ואם יש לי 'פספורט' של ידיד השם, אני כבר לא צריך להביא את המכתב מ'החזון איש'...

"ולא יגעו אל הקדש" (ד, ט"ו) - ספור

הנה יש אש רוחנית - אש של תורה, ויש אש גשמית - ששורפת ומכלה. במקום שיש בו קדשה - האש לא שורפת. היא תלך מסביב ולא תזיק כלל. מקום ששומרים בו על השבת הוא "אש קדש"! מקום שבו לומדים תורה - האש עולה השמימה. מעשה מדהים ספר רבי שלום קרלינסקי שליט"א: הישוב 'בית מאיר' שוכן כלו בתוך צמחיה ועצים רבים מעטרים כמעט כל פנה בו. ועל כן שרפה קלה הפורצת בישוב עלולה לסכן את חייהם ורכושם של כל התושבים. בית המדרש שלנו נמצא ברחוב 'הבית והברוש', ואף הוא מקף בעצים וצמחיה לרב. לפני מספר שנים פרצה שרפה קשה בישוב, והחלה לכלות בתים שלמים בזה אחר זה. כאשר התקרבה האש בעצמה אל בנין הישיבה, חמי היקר, הגר"צ כהנא זצ"ל, סרב להתפנות מהמקום ואמר כי כבר אמרו רז"ל כי השרפה מגיעה בעקבות חלול שבת, ולכן במקום בו שומרים את השבת - אין מה לחשש שתגיע האש. היתה זו סכנה אימה, אך הוא, בתקף אמונתו, נשאר ללמד בישיבה, בעוד הוא רואה את הלהבות האדירות המתקרבות בצעדי ענק. והנה, כאשר הגיעו להבות הענק סמוך לישיבה, נשמע קול פיצוץ עז. בריכת השחיה הצמודה לישיבה נבקעה מרב החם, והמים הרבים כבו ועצרו את האש מלהתקרב לישיבה.

כיום אותו מבנה משמש כבית מדרש לאברכים מפלגים היושבים ועמלים בתורה הקדושה במשך כל השבוע יומם וליל, כשהם שבים לביתם רק בסוף השבוע.

בשנת תשע"ז פרץ גל הצתות במספר אזורים בארץ. השרפות הצתו על ידי מחבלים ימח שמם, ושוב - שרפה נוראה פרצה בישוב 'בית מאיר'. האש התלקחה בשניות, תוך כדי שהיא מכלה ומאבדת ממון רב ערך ובתים שלמים שנשרפו כליל, ורק בנסים גלויים לא היו אבדות בנפש. בקשר הפנימי הודיעו כי כל הישוב בוער ויש לעשות הכל כדי להנצל.

האברכים היקרים החליטו כי הם בטוחים שגם הפעם האש לא תגיע לישיבה, שהם בוטחים בכוחה של התורה לשמר ולהגן עליהם מכל צרה. להבות האש הגיעו לגבה של 20 מטר, צמודים לישיבה. האש התפשטה למחסן הסמוך לישיבה הנקרא 'בנים' ואשר מכיל צעצועים לילדים ושרפה אותו.

כוחות ההצלה שהגיעו למקום דקות ספורות לפני כן, פנוי מיד את לומדי בית המדרש כשהם מודיעים להם ברורות כי בלהבות בסדר גדל כזה אין סכוי בעולם שהבתים שסביב האש ישארו שלמים, וטענו שבית המדרש כבר עומד לעלות באש, ולראיה - הנה נשרף מחסן הצעצועים ואף גלרית ציורים שהיתה במרחק מטרים ספורים משם. האש התקרבה לבנין הישיבה משלשת פנותיו ברחוב הבית והברוש ו... נעצרה! קשה לכם להאמין? בואו וראו כיצד כל הקרקעות הצמודות במרחק מטרים ספורים שרופות ומפחמות, בעוד בנין הישיבה עומד על תלו אפלו בלי מעט פיח שחר. אין זה אלא קדוש ה' עצום, כיצד כוח התורה של אברכי הכולל עצר את האש בארח פלאי, ללא שום עזרה וסיוע של כוחות הכבוי והצלה שכלל לא יכלו להגיע למקום כדי לכבות את השרפה. האש פשוט נעצרה לבד! אף אחד לא כבה אותה!

'כשאני מגיע למסר שעור בבית המדרש' ממשיך רבי שלום קרלינסקי: 'אני נרגש עד דמעות לראות כיצד השם יתברך מנהל את עולמו בצורה מפלאה, כיצד יתכן שגלרית ציורים, הממקמת מטרים ספורים מהישיבה שרופה ללא כל זכר, בעוד שהישיבה עומדת ללא כל פגע?! הדשא של הישיבה נשאר ירק כשכל השדות הצמודים לו שרופים לחלוטין! האין זה מרגש לראות כיצד השם יתברך שומר על לומדי התורה ומקימי מצוותיו? שום דבר לא קורה סתם בעולם. האש לא שורפת בכל מקום אלא רק היכן שהיא נשלחה אליו. הבריאה מעידה על קיומו של השם יתברך. ['ברכת דוד']

"ולא יגעו אל הקדש" (ד, ט"ו)

הרעיון של "ולא יגעו אל הקדש", יש לו כמה רבדים ובצורות שונות, ולהלן אביא לפניכם כמה ספורים להבנת הנושא:

רבי לוי יצחק מברדיטשוב - סנגורן של ישראל, היה ידוע בכך שעמד בתפלה ביום הכפורים ואמר: "אם תנהג בנו בחסד - תשב על כסאך באמת. ואם תגזר גזרות רעות - הרי דבריך לא יתקימו, כי הצדיקים יבטלו את הגזרות"!

למעשה הרב ראה את הקדש כמרחב שבו האמת והחסד שזורים זה בזה, ואי אפשר לפגע בו בלי שהאמת תהיה בראש. דגמא נוספת לאש רוחנית ואולי הכי מכרת לנו היא הסנה. בספר שמות, משה רבנו רואה סנה בוער באש אך איננו אכל (דהינו לא מתכלה), שנאמר (שמות ג, ב): "והסנה איננו אכל". זהו דמוי לקדשה שאינה נשרפת, גם כאשר האש מקיפה אותה. הקדש, כמו הסנה, יכול להיות מקף באש - אך לא יפגע. אדם שאבד את ביתו, עבודתו ומשפחתו בתאונה קשה ספר לרבו: "הכל נשרף לי". הרב ענה לו: "אם אתה מדבר אתי - סימן שהנשמה שלך לא נשרפה. זה הקדש שאי-אפשר לגעת בו. ללמדנו, הקדש הוא מרחב שאי-אפשר לגעת בו. הוא יכול להיות מקף באש, בחרבן, בכאב אישי - אבל הוא עצמו נשאר שלם.

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד" (א, א) - רמז למנין המסכתות שבש"ס

כתב 'רבנו אפרים': מה שנאמר 'באהל מועד' רומז על מנין 36 מסכתות שבש"ס כמנין 'אהל'. ומנין זה של ל"ו מסכתות כבר מובא בפסיקתא זוטרתא (שיר השירים ו, ט), ועוד ראשונים.

והנה כל המונה את המסכתות שבתלמוד בבלי ימצא ל"ז מסכתות, וזהו חוץ ממסכת שקלים שצרפה לתלמוד בבלי, אשר הגמרא שעליה היא מתלמוד ירושלמי ולא מתלמוד בבלי.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]