"ולא יגעו אל הקדש" (ד, ט"ו)

הרעיון של "ולא יגעו אל הקדש", יש לו כמה רבדים ובצורות שונות, ולהלן אביא לפניכם כמה ספורים להבנת הנושא:

רבי לוי יצחק מברדיטשוב - סנגורן של ישראל, היה ידוע בכך שעמד בתפלה ביום הכפורים ואמר: "אם תנהג בנו בחסד - תשב על כסאך באמת. ואם תגזר גזרות רעות - הרי דבריך לא יתקימו, כי הצדיקים יבטלו את הגזרות"!

למעשה הרב ראה את הקדש כמרחב שבו האמת והחסד שזורים זה בזה, ואי אפשר לפגע בו בלי שהאמת תהיה בראש. דגמא נוספת לאש רוחנית ואולי הכי מכרת לנו היא הסנה. בספר שמות, משה רבנו רואה סנה בוער באש אך איננו אכל (דהינו לא מתכלה), שנאמר (שמות ג, ב): "והסנה איננו אכל". זהו דמוי לקדשה שאינה נשרפת, גם כאשר האש מקיפה אותה. הקדש, כמו הסנה, יכול להיות מקף באש - אך לא יפגע. אדם שאבד את ביתו, עבודתו ומשפחתו בתאונה קשה ספר לרבו: "הכל נשרף לי". הרב ענה לו: "אם אתה מדבר אתי - סימן שהנשמה שלך לא נשרפה. זה הקדש שאי-אפשר לגעת בו. ללמדנו, הקדש הוא מרחב שאי-אפשר לגעת בו. הוא יכול להיות מקף באש, בחרבן, בכאב אישי - אבל הוא עצמו נשאר שלם.