העגל היפה שנשבר - סיפור

באחת מערי אירופה הקטנות חי יהודי עני וירא שמים, שהיה מלמד גדול בתורה ובחסידות. הוא האמין בכל לבו שאין כישלון שאין בו תקון, ושאין מצב שבור שאין בו עדין אור.

יום אחד, נכנס בנו הקטן לבית, עצוב כלו. בידו החזיק פסלון קטן של עגל, שיצר במהלך השבוע בחדר היצירה.

העגל היה עשוי מחמר, צבוע יפה, והילד השקיע בו את נפשו. "אבא, ראה מה קרה"! אמר בנו בבכי. העגל נפל מידו, ראשו נתק, ולארך גופו נבקע סדק גדול.

האב, שלמד את הלקח מחטא העגל ולוחות הברית, חיך במתק.

"הוי בני יקירי", אמר האב ולקח את החלקים השבורים.

"אומרים חכמינו ששברי הלוחות הראשונים נשמרו בקפסה מיחדת בתוך ארון הברית - לצד הלוחות השלמים שקבלנו בפעם השניה".

הילד הסתכל עליו בתמיהה. "למה, אבא? אם הם נשברו, אז הם לא שוים כלום! הם מסמלים את הכישלון של עם ישראל"!

"נכון", הנהן האב. "הלוחות הראשונים יצגו את השלמות האלקית שלא יכלנו לשאת. הם היו מעשה אלקים - מושלמים ללא דפי. כאשר נשברו, למד אותנו הקדוש ברוך הוא שהדרך אל הקדשה עוברת דרך השבר".

האב הביא דבק חזק וחומרי מלוי ואמר: "בני, אנחנו לא נעשה עגל חדש. אנחנו נתקן את זה. נדביק את הראש, ונמלא את הסדקים. כשנסים, הוא לא יהיה מושלם כמו שהיה - אבל הוא יהיה אמתי יותר".

"העגל המתקן שלך", הסביר האב, "מסמל את הלוחות השניים, אשר אותם נצח משה 'פסל לך' - התורה באה משמים, אך הכלי שמחזיק אותה (האבן) נעשה על ידי האדם.

אנחנו לא צריכים להיות מלאכים מושלמים; אנחנו צריכים להיות בני אדם שאם מקלקלים מתקנים ואם נופלים אז קמים. הם עבדו יחד, הבן ואביו, ותקנו את העגל. הסדקים נותרו גלויים לעין, כמזכרת לנפילה.

האב סים במסר לחיים: "זכר, בני, הלוחות השלמים נשמרו רק בגלל ששברי הראשונים נשמרו בארון. השבר שלך, הטעות שלך, החסר שלך - הם לא מחלישים אותך. אם אתה מסכים לתקן וללמד - הם מקדשים אותך ונותנים לך מקום לצד השלמות".

אומרת הגמרא (מסכת סנהדרין ק"ו:): "אין פרענות באה על ישראל שאין בה מקרטוב מעגל הראשון". דהינו, אין מציאות קשה, צרה או שבר שחווה עם ישראל, שאין בה איזה חלק קטן (קרטוב = מעט מאד) מחטא העגל.

הסיפור מחבר את חטא העגל לרעיון של הכלת הכישלון כחלק מהצמיחה, ולדעת "כי שבע פעמים יפל צדיק וקם" (משלי כ"ד, ט"ז), וישמע החכם ויוסיף לקח.