בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת כי תשא

דבר העורך

פרשת כי תשא מלאה בשלל נושאים מהותיים, אחד מהם ואולי המרכזי ביותר והמכונן ביותר בתולדות עם ישראל - חטא העגל. חטא העגל מתרחש זמן קצר לאחר שיא ההתגלות בהר סיני וקבלת התורה. משה רבינו עולה להר כדי לקבל את לוחות הברית ונשאר שם ארבעים יום וארבעים לילה. העם, שלא עמד בהמתנה הממשכת, חושב שמשה שמת או שלא ישוב, והוא נכנס לחרדה ולתחושת אבדן מנהיגות וקשר עם ה' יתברך.

חטא העגל אינו רק עבודה זרה פשוטה, אלא כשל עצום באמונה ובמנהיגות, המשלב מספר רבדים: כשל באמונה וסבלנות - במקום 'לסמך' ולהשען על ה' שדאג להם ביציאת מצרים ובמדבר, ושיחזיר את משה, העם דורש תחליף מידי למנהיג הנעלם שנאמר: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר; ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו, קום עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים - לא ידענו מה היה לו".

יצירת מתוך פיזי - העם לא בקש לעבד אל אחר, אלא ליצר דמות מוחשית (עגל) שתשמש כעין מתוך ('אשר ילכו לפנינו') ותזכרת גשמית לכח האלקי, כפי שהיה נהוג במצרים ובתרבויות הסובבות. הם יצרו במו ידיהם את מה שחשבו שיוביל אותם, במקום לסמך על ההנהגה הגלויה, הנסתרת והרוחנית של השם יתברך. כפי שנאמר (ל"ב, ד) : "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" - ההכרזה שלהם מראה שהם יחסו לעגל את הנסים שנעשו על ידי השם יתברך.

דבר נוסף ואולי חמור לא פחות והוא שכחת מעמד הר סיני - תוך פחות מארבעים יום הפרו את הדבור השני בעשרת הדברות (כ', ג'-ד'): "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".... זוהי התרסה מידית בברית שנכרתה.

כאשר משה רבינו יורד מן ההר ורואה את המחולות סביב העגל, הוא מבין את עמק השבר.

הרמב"ן (ל"ב, יט) מפרש שמשה שבר את הלוחות הראשונים כמעשה סמלי, כדי שלא ינתנו לבני ישראל שאינם ראויים להם ברגע זה, ולמעשה הוא הגן עליהם בכך שגרם לחטא להתפרסם בטרם נכנסה הקדשה העליונה (הלוחות) לתוכו. הלוחות היוו את "כתבת הארוסין" בין השם יתברך לישראל, וכשנשברו, נשבר החוזה כדי לאפשר כריתת חוזה חדש לאחר תשובה.

חטא העגל הוא שעור נצחי בהנהגה ובאמונה בכמה מובנים, האחד: הצרך במנהיגות רוחנית - העם לא יכול לשאת חלל ריק. ברגע שמנהיג גשמי (משה) נעלם, הם מחפשים תחליף מוחשי (עגל), במקום להתחבר ישירות למנהיגות הרוחנית והיא בורא העולם - הקדוש ברוך הוא. זה מלמד אותנו על הצרך לפתח אמונה פנימית שאינה תלויה במראות עינים ובהוכחות גשמיות. השני: הכח שבשבר ובתשובה - העגל נטחן דק-דק, הלוחות נשברו, אך מתוך השבר נוצר משהו עמק יותר - י"ג מדות של רחמים והלוחות השניים - מדות אלו נתנו למשה ככלי תפלה ובקשת מחילה לדורות.

הרמב"ם אומר שאלו הן מדות הנהגה שאנו מצוים להדמות אליהן (מה השם א-ל רחום, אף אתה היה רחום, ועל זה הדרך). זה מראה שגם לאחר הכשלון הגדול ביותר, יש דרך לתקון ולצמיחה, ושהתשובה היא חלק יסודי וחיוני בקשר בין השם יתברך לעם ישראל.

כי תשא - תוכן ענייני הפרשה

א. מנין ישראל על ידי מטבעות "כסף הכפורים" (ולא על ידי ספירת בני ישראל).

ב. מצות תרומת מחצית השקל (ל').

ג. מצות עשית הכיור וכנו ורחיצת הכהנים את ידיהם ורגליהם לפני העבודה בבית המקדש (ל', י"ז-כ"א).

ד. מצות הכנת שמן המשחה וקטרת הסמים, ואסור לזרים לעשות כמתכונתם (ל', כ"ב-ל"ח).

ה. מנוים של בצלאל ואהליאב לעשית מלאכת המשכן וכליו.

ו. אזהרה מיחדת על קדשת השבת (ל"א, י"ב-י"ח).

ז. מעשה העגל (ל"ב, א'-ו').

ח. משה יורד מן ההר ושובר את הלוחות, הענש לעובדי העגל (מיתה בחרב, ובידי שמים ובשתית המים) (ל"ב, ט"ו-ל"ח).

ט. משה עולה להר סיני בפעם השניה, שם הוא מתפלל ומבקש את סליחת השם על חטא העגל (לג, א-כג).

י. משה עולה להר סיני בפעם השלישית. הגלוי של י"ג מדות של רחמים והסליחה על חטא העגל (ביום הכפורים).

יא. הברית עם בני ישראל, ומצות זהירות מהגויים עובדי עבודה זרה, שמירת שבת ומועדים, מצות בכור אדם ובכור בהמה, ואסור בשר בחלב.

יב. לאחר רדתו מן ההר "קרן עור פני משה", ולאחר שהיה מלמד את ישראל תורת השם, שם מסוה על פניו.

לקט מתוך 'אלקטה באמרים':

בארבעים יום ששהה משה רבינו במרום לקבל לוחות שניות, צמו בני ישראל כל יום וביום האחרון צמו גם בלילה לפניו. למחרת עלו להר ובכו לקראת משה רבינו, והוא בכה לקראתם, ועלתה בכיה זו לפני הקדוש ברוך הוא. באותה שעה נתגלגלו רחמי הקדוש ברוך הוא וקבל תשובתם. ונשבע שבזכות בכיה זו יהיה להם יום בכי של שמחה על כפרת העוונות - יום כפור (ילקוט שמעוני כי תשא, רמז שצ"א).

בני ישראל קבלו על עצמם את ענש המיתה כדי לכפר על עון העגל (רמב"ן שמות ל"ג, ו').

'ישראל קבלו על עצמם מיני צער מדה כנגד מדה', כדי לכפר על עוון זה (רבנו בחיי שמות ל"ג ד').

על ידי החלטת בני ישראל להרחיק עובדי עבודה זרה ולאבדם, התכפר להם חטא העגל והתקבלה תשובתם. ואף על פי שהיה להם רק רצון לעשות זאת, ועוד לא עשו בפעל ('אור החיים' ל"ד, י"א).

דוד המלך תלה כלי נגינה מעל מטתו לתקן חטא העגל שהיה במחולות וכלי נגינה (של"ה יומא פרק נר מצוה הלכות תשובה י"א).

"ושמרתם את השבת ... מחלליה מות יומת" (ל"א, י"ד) - סיפור

יהודי בא לפני ה'חפץ חיים' ובקש להרים תרומה לישיבה בראדין, אלא שאותו יהודי מחלל שבת היה...

ה'חפץ חיים' החזיק את ידו של התורם, ליטף אותה בחם והחל בוכה. תמה התורם לפשר בכיו של הרב, וה'חפץ חיים' השיבו: בוכה אני על היד הזאת שתשרף בגיהנום! כואב לי עליך מאוד, הרי אתה מחלל שבת'...

לאחר כמה רגעים החל אף התורם לבכות, ואמר: רוצה אני לחזר בתשובה ולשמר שבת! אלא שאתחיל רק מהשבת הבאה. את שבת זו אינני יכול לשמר, מאחר שעלי לסים את עסקי.

אמר לו ה'חפץ חיים': 'אני הייתי מוכן להרשות לך, לו השבת היתה שלי, אבל השבת היא של הקדוש ברוך הוא'!...

"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת (ל"א, ט"ז) - שנה בשבת תענוג

בתלמוד ירושלמי על הפסוק 'וקראת לשבת ענג' שואל: במה מענגו, מר אמר בשנה, ומר אמר בתלמוד תורה, ולא נחלקו כאן בתלמיד חכם, כאן בבעל הבית.

נחלקו הראשונים למי השנה תענוג בשבת, שיטה הראשונה: תלמיד השונה כל ימי השבוע, לו השנה ענג בשבת, בעל הבית שאינו פנוי כל ימי השבוע ללמד, ובשבת הוא פנוי ותאב ללמד ומתענג, לו הלמוד תענוג בשבת, כך תרץ הרא"ם (מובא בשיטה מקבצת נדרים ל"ז:) וכן המאירי (שבת קי"ח:) שהתלמיד ששונה כל ימי השבוע מקים בשבת ענג שנה שלא יהא שכלו לאה יותר מדי, אבל בעל הבית שמתעסק כל ימות החל בעסקיו ראוי לו להתעסק מעט בשבת בתלמוד תורה דרך ענג, והוא שראיתי שם בירושלמי לא נתנו ימים טובים ושבתות אלא לעסק בהם בדברי תורה על ידי שהוא טורח בחול ואין לו פנאי, נתנו לו ימים טובים ושבתות לעסק בהם בדברי תורה.

וב'מאירי' שם מביא שיטה שניה: תלמיד שיש לו תענוג מלמוד מענגו בתלמוד תורה, ובעל הבית בשנה.

וה'משנה ברורה' (סימן שמ"א סק"ב) כתב אם נדר שלא לישן בשבת מתירין לו הנדר, שזהו מתענוגי שבת אם רגיל בכך.

וה'בני יששכר' (מאמרי השבתות מאמר י' כבוד וענג שבת) כתב מדוע שנה בשבת תענוג: 'אמרו חכמי הקבלה שנה בשבת תענוג ראשי תבות שב"ת, וכתבו לישן בשבת גם ביום ('פרי עץ חיים' שער השבת פכ"א).

וה'דברי חיים' אמר שאדרבה, בשבת צריך לישן קצת, על פי הגמרא (שבת י.) 'אמר הקב"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה', אם כן מי יכול למעל בשמירה של המתנה... ['מעדני אשר']

"אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם" (ל"א, כ"ג)

בשמונה מקומות התורה מצוה אותנו על שמירת שבת, לאחר שנצטוינו בפרשת יתרו וכן בפרשת משפטים שוב חוזרת התורה על שמירת השבת בפרשתנו, מה יש ללמד מפסוק זה? יסוד חשוב אומרת לנו התורה, קדשת נפש מישראל גדולה מקדשת השבת, אמנם מצוה אותנו התורה "אך את שבתתי תשמרו" (נאמר שבתותי לשון רבים הכולל את החגים ואת יום הכפורים) אך זכרו "כי אני ה' מקדשכם" - קדשתכם גדולה מכל השבתות והחגים, שאם יש על המאזנים כף אחת שמירת שבת ועל הכף השניה פקוח נפש, הצלת נפשות דוחה את כל התורה. [הרב שמעון בוגדרי שליט"א]

פרשת פרה על מה ולמה...

כאמור, שבת זו השלישית שב'ארבע פרשיות', היא פרשת פרה, שקורין בשבת הסמוכה לפרשת החדש (אין מפסיקין בין שתי פרשיות אלה). מוציאין שני ספרי תורה, באחד קורין לשבעה קרואים בפרשת השבוע, ובשני קורין למפטיר בסדר 'זאת חקת התורה' - פרשת הטהרה באפר פרה אדמה.

"זאת חקת התורה" (במדבר יט, ב) - אמר שלמה המלך (קהלת ז, כג): "כל זה נסיתי בחכמה" - לא הנחתי בעולם חכמה שלא עמדתי עליה, אולם כיון שהגיע לפרשת "פרה אדמה" אמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", חקרתי שאלתי ופשפשתי - והיא רחוקה ממני, "והיא רחוקה" עולה בגמטריה "פרה אדמה", והקשי בהבנת מצוה זו, כיצד מצד אחד הפרה מטהרת הטמאים, ומצד שני מטמאת את הכהן העוסק בטהרת הטמא. וכדי להבין זאת נעין בדברי ה"בית הלוי" בפרשת בא (דבר המתחיל: על דבריו) שבאר: שגם במצות שאנו יודעים בהם הטעם כמו במצה, שאמרו בה טעם על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלם וכדומה, אין הטעם סבת החיוב, שהרי התורה קדמה לעולם (פסחים נ"ד) וגם קדם העולם היתה התורה, והיה כתוב בה מצות מצה. וגם אברהם אבינו וכל האבות קימו התורה כלה עד שלא נתנה, ואם כן בליל ט"ו אכל אברהם מצה ומרור - אף על גב שהיה אז קדם גלות מצרים, ועל כרחך מצוות אלו לא נצמחו מגאלת מצרים. רק להפך בזכות מצות פסח, מצה ומרור שיש בלילה הזה נצמחה גאלת מצרים. כלומר, הטעם והחיוב של מצות מצה הוא בגלל שכך רצה השם יתברך מטעם הכמוס עמו עוד קדם בריאת העולם, אלא שהקדוש ברוך הוא ברב טובו סבב שתנתן לנו מצוה זו על ידי יציאת מצרים, שעל ידי כך נקימנה בשמחת לבב מתוך הכרת הטוב, וכך הוא בסבת כל המצוות. ועל כן אפלו המצוות השכליות כגון 'לא תרצח' ו'לא תגנב', אין סבת אסורן בגלל ששכל אדם הישר מבין את חמרת הגדולה שברציחה ובגנבה, ומואס בהם מטבעו, ולכן אסרו השם יתברך, אלא להפך, השם יתברך רצה לאסר את הרציחה והגנבה, ולכן השריש בטבע האדם למאס בהן ולהתרחק מהן.

אכן יש מן המצוות שרצון השם שטבע האדם ושכלו הישר יעזרו לו לקימם, לכן נטע באדם דעות ומסכמות, כאלו הרואות בעשית עברות כשפיכות דמים וגזלה, דבר בזוי שיש להתרחק ממנו, אך באמת התורה כלה חקה היא, שנאמר: "זאת חקת התורה".

על פי ה'שלחן ערוך', חיוב קריאת פרשת פרה הוא מן התורה (ארח חיים תרפ"ה, ז'). לעמת זאת, המשנה ברורה סובר כי חיוב קריאתה הוא רק מדרבנן (משנה ברורה שם ס"ק ט"ו בשם אחרונים).

ה"שפת אמת" כותב כי שבת זו היא זמן מיחד לטהרה: "זמן זה מסיע לטהרה על ידי שבזמן המקדש היו כל בני ישראל עסוקים בטהרה בימים אלו לטהר עצמם לקרבן פסח, לכן הזמן מבקש תפקידו, ומסיע לטהרת הלב גם עתה".

בשבת זו נתן לתקן את שרש כל החטאים: עקר קריאת פרשת פרה מכונת על טהרת הלב מן העוונות. רבי צדוק הכהן מלובלין מפרש את ההפטרה, הנאמרת לאחר קריאת פרשת פרה, בה נאמר (יחזקאל ל"ו, כ"ה): "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם, ומכל גלוליכם אטהר אתכם". מכאן, שעקר טהרת פרה אדמה היא הנקיות והזכוך מן העוונות ("פרי צדיק", פרשת פרה, אות ז').

"וירא העם כי בשש משה" (ל"ב, א') - מהו הפסוק הכי ארך בתורה?

הפסוק בעל מספר התבות הגדול בתורה נמצא בפרשת השבוע: פרק ל"ב פסוק א'! יש בו שלושים וארבע תבות. אחריו יש שני פסוקים בני שלושים ושלש תבות, גם הם בספר שמות: (ז', י"ט), (ל"ד, י'). בספר דברים: (י"ג, ו'), יש פסוק בן שלושים ושתים תבות. בספר ויקרא: (ט"ז, כ"א), יש פסוק בן שלושים ואחד תבות. בבראשית ובמדבר יש פסוקים בני שלושים תבות. "קשה עלי פרדתכם"... הפסוק הארך ביותר בתנ"ך נמצא במגלת אסתר (ח', ט'), "ויקראו סופרי המלך" - יש בו ארבעים ושלש מלים! ["נר לשלחן שבת"]

חזוק באמונה - סיפור

כאמור בחטא העגל נפלו עם ישראל באמונה.

רמז נפלא יש בשתי תבות 'אני מאמין' נקראים הן בישר והן בהפוך - אם תעביר את האות א' שבראש תבת 'אני' לסוף תבת 'מאמין', ובא לומר שעלינו להיות 'מקשה' אחת של אמונה, הן כשהכל הולך למישרין (בישר) הן כשהמצב הפוך חס ושלום, ובכל אשר הוא פונה הוא נופל ונכשל לא עלינו, גם אז יזעק 'אני מאמין'... כי הקדוש ברוך הוא אינו עושה מאומה לרעתו, והכל לטובתו הגמורה.

באחד ממסעותיו שכר רבי נפתלי מראפשיץ זכרו יגן עלינו, עגלון נכרי שיקח אותו עם כמה מתלמידיו למחוז חפצו, בעל העגלה קבע את דמי הנסיעה כשהוא מחשב שה'פמליה' תמנה ששה אנשים, אמנם למעשה היו שבעה אנשים.

בטרם יצא לדרכו מנה בעל העגלה את מספר הנוסעים, והנה רואה הוא שבעה אנשים, תכף ומיד הרים את קולו על ה'חצפה' להעלות איש נוסף על מה שדברו ביניהם מתחילה, מה עשה הרה"ק שהיה כנודע 'חכימא דיהודאי' (חכם של היהודים), ירד מן העגלה והחל למנות את הנוסעים, כשהוא מראה לבעל עגלה שאין כאן אלא ששה... (כי הרבי בעצמו אינו מן ה'מנויים', שהרי בעת ה'מנין' עמד מחוץ לעגלה) נחה דעת הנכרי וחזר למקומו בראש העגלה - מחוצה לה, ואף הרבי עלה על העגלה, אך שוב סובב את ראשו והנה הוא רואה 'מעשה נסים' - שוב יושבים בעגלתו שבעה אנשים ולא ששה...

חזר הרבי וירד לארץ והראה לו 'באצבע' שיש כאן ששה ולא שבעה, ולא פקפק יותר העגלון ונסע למחוז חפצם לשלום.

באותה שעה אמר הרבי מראפשיץ כי למוד גדול למד ממעשה זה, כי מה שנראה 'מלמטה' אינו כפי הנראה באמת 'מלמעלה'... וכך הוא לכל חיי האדם והליכותיו, שכאן 'למטה' בהאי עלמא נראה כ'רעה', אך המתבונן 'מלמעלה' רואה את הטובה הגדולה והאמתית שיש בזה, ואין לו לאדם אלא להאמין בהקדוש ברוך הוא ובהשגחתו מהשמים ממעל על הארץ מתחת.

וכך אמר רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א כי דרכם של בני אדם לומר הנה בהביטי על העולם נראה לי כי כאן בזה העולם אין כל סדר, כאן עומד בנין וכאן עץ - זה גבוה וזה נמוך וכו', במקום זה מסובב לו אדם חסר פרנסה ומלא בצרות ומשנהו מהלך כשצרה מסימת מעיקה על לבו, ואלו בשמים הכל מתנהל 'מסדר' החמה יוצאת בשעה פלונית והכוכבים בשעתם וכו', ובאמת כל זה אינו נראה כן אלא למי שמביט על העולם מלמטה אבל מהמטוס יראה כי הכל מסדר להפליא בחשבון נפלא.

העגל היפה שנשבר - סיפור

באחת מערי אירופה הקטנות חי יהודי עני וירא שמים, שהיה מלמד גדול בתורה ובחסידות. הוא האמין בכל לבו שאין כישלון שאין בו תקון, ושאין מצב שבור שאין בו עדין אור.

יום אחד, נכנס בנו הקטן לבית, עצוב כלו. בידו החזיק פסלון קטן של עגל, שיצר במהלך השבוע בחדר היצירה.

העגל היה עשוי מחמר, צבוע יפה, והילד השקיע בו את נפשו. "אבא, ראה מה קרה"! אמר בנו בבכי. העגל נפל מידו, ראשו נתק, ולארך גופו נבקע סדק גדול.

האב, שלמד את הלקח מחטא העגל ולוחות הברית, חיך במתק.

"הוי בני יקירי", אמר האב ולקח את החלקים השבורים.

"אומרים חכמינו ששברי הלוחות הראשונים נשמרו בקפסה מיחדת בתוך ארון הברית - לצד הלוחות השלמים שקבלנו בפעם השניה".

הילד הסתכל עליו בתמיהה. "למה, אבא? אם הם נשברו, אז הם לא שוים כלום! הם מסמלים את הכישלון של עם ישראל"!

"נכון", הנהן האב. "הלוחות הראשונים יצגו את השלמות האלקית שלא יכלנו לשאת. הם היו מעשה אלקים - מושלמים ללא דפי. כאשר נשברו, למד אותנו הקדוש ברוך הוא שהדרך אל הקדשה עוברת דרך השבר".

האב הביא דבק חזק וחומרי מלוי ואמר: "בני, אנחנו לא נעשה עגל חדש. אנחנו נתקן את זה. נדביק את הראש, ונמלא את הסדקים. כשנסים, הוא לא יהיה מושלם כמו שהיה - אבל הוא יהיה אמתי יותר".

"העגל המתקן שלך", הסביר האב, "מסמל את הלוחות השניים, אשר אותם נצח משה 'פסל לך' - התורה באה משמים, אך הכלי שמחזיק אותה (האבן) נעשה על ידי האדם.

אנחנו לא צריכים להיות מלאכים מושלמים; אנחנו צריכים להיות בני אדם שאם מקלקלים מתקנים ואם נופלים אז קמים. הם עבדו יחד, הבן ואביו, ותקנו את העגל. הסדקים נותרו גלויים לעין, כמזכרת לנפילה.

האב סים במסר לחיים: "זכר, בני, הלוחות השלמים נשמרו רק בגלל ששברי הראשונים נשמרו בארון. השבר שלך, הטעות שלך, החסר שלך - הם לא מחלישים אותך. אם אתה מסכים לתקן וללמד - הם מקדשים אותך ונותנים לך מקום לצד השלמות".

אומרת הגמרא (מסכת סנהדרין ק"ו:): "אין פרענות באה על ישראל שאין בה מקרטוב מעגל הראשון". דהינו, אין מציאות קשה, צרה או שבר שחווה עם ישראל, שאין בה איזה חלק קטן (קרטוב = מעט מאד) מחטא העגל.

הסיפור מחבר את חטא העגל לרעיון של הכלת הכישלון כחלק מהצמיחה, ולדעת "כי שבע פעמים יפל צדיק וקם" (משלי כ"ד, ט"ז), וישמע החכם ויוסיף לקח.

"ושמרו בני ישראל את השבת" (ל"א, ט"ז) - שמירת שבת - ללא פשרות! - ספור

מספר ר' גואל אלקריף: גיסי, מוסר שעור גדול מאד ב"דף היומי" בבית הכנסת "אחיעזר" באלעד. כשהם למדו בשעור את הסגיה העוסקת בשאלה האם המתים יודעים מה שקורה כאן בעולם, נעמד אחד הלומדים בשעור, ר' אהרן, שחזר בתשובה לפני כחמש-עשרה שנה, וסיפר: ירשתי מאבי מגרש ברעננה בגדל שני דונם. לימים החלטתי למכר אותו, ודרשתי עליו מיליון וחצי דולר. המתוך עמו התעסקתי הסביר לי שזה מחיר לא ראלי, ואף אחד לא יתן לי את הסכום הזה, אך אני התעקשתי: 'זה הסכום שאני דורש. מי שלא מתאים לו - שלא יקנה'!... יש לצין שהדגשתי למתוך שאני לא מתעסק במכירת המגרש בשבתות.

עברו חדשים, שלושה, ועדין לא נמצא מישהו שהסכים לסכום הזה. הסכמתי להוריד למיליון ושלוש מאות, אך גם בסכום הזה לא נמצא קונה.

"שבת אחת, כשחזרתי מהתפלה, אשתי ספרה לי שהמתוך היה פה עם קונה והראה לו את המגרש. הוא הדגיש לו שהמוכר לא מתעסק עם המכירה בשבת, אבל כדאי לבוא לראות במה מדבר, ואולי גם קצת לדבר אתי... אבל, חלילה, בלי לעשות מעשה.

"במוצאי שבת המתוך צלצל אלי והודיע לי שמדבר בקונה רציני, המענין לקנות את המגרש במיליון וחצי דולר, כפי שדרשתי בתחלה. אבל אני הבהרתי לו שאני לא מענין למכר לו את המגרש מכיון שהקונה בא לראות אותו בשבת, דברתם ביניכם עליו בשבת, כל זה גובל בחלול שבת.

"המתוך ידע שאני בעל תשובה ואמר לי: 'אל תהיה קיצוני מדי' אבל אני החלטתי שלחזר בתשובה זה בלי לגמגם. זה לא גם פה וגם שם. וסרבתי, למרות שבאמת זה היה עבורי נסיון אדיר.

"בלילה אבי, שהוריש לי את המגרש, נגלה אלי בחלום, ושאל אותי אם אני מענין למכר את המגרש. משהשבתי בחיוב אמר לי: 'אל תמכר אותו בפחות משני מיליון דולר'. כשהתעוררתי בבקר נזכרתי בחלום אך אמרתי לעצמי 'חלומות שוא ידברון'. במיליון וחצי אי-אפשר למצא קונה, עוד לדרש שני מיליון... מטבעי אינני טפוס של חלומות...

"אבל החלום חזר על עצמו בלילה השני, וגם השלישי. הבנתי שיש דברים בגו. שבוע לאחר מכן המתוך צלצל והודיע לי שהוא מצא קונה, יהודי מקנדה, עשיר גדול, המענין מאד לרכש את המגרש. קטעתי את דבריו ואמרתי לו: 'דע לך שהמחיר שאני דורש עליו השתנה! אני דורש עליו שני מיליון דולר'...

המתוך כמעט יצא מדעתו: 'השתגעת? תגיד תודה שמצאתי לך קונה שמוכן לשלם מיליון וחצי'... אך אני בשלי: 'תגיד לו שחלה אי הבנה ואני דורש עליו שני מיליון. מתאים לו - טוב, לא מתאים לו - גם טוב'...

"כעבר כמה ימים המתוך חזר עם תשובה: 'היהודי מענין במגרש. הוא צריך מגרש דוקא בגדל הזה ודוקא במקום הזה ולכן הוא מוכן לשלם עבורו את מלוא הסכום שאתה דורש, שני מיליון דולר"...

מה למדנו מהספור? אני בטוח שהיו הרבה רבנים שהיו מוצאים התרים למכר את המגרש לקונה הראשון שהגיע בשבת. אבל האיש שלנו לא חפש התרים. הוא בחר ללכת על שמירת השבת עד הסוף. ומי שמוסר את נפשו על הקדשה - זוכה לסיעתא דשמיא עצומה.

לכל אדם יש במהלך החיים כל מיני צמתים המחיבים אותו לבחר. לעתים הדילמות קשות מאד, הנסיונות קשים, והבחירה דורשת המון תעצומות נפש. מי שסומך על הקדוש ברוך הוא- ירויח!

"ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה" (ל"ג, ז') - גורל הגר"א

שנים אחדות שהתה ישיבת 'באר יעקב' בירושלים. כאשר נצבו בפני פרשת דרכים: האם לשוב לבאר יעקב, או להשאר בירושלים, מקומה של הישיבה בירושלים היה נוח יותר וראשי הישיבה התלבטו.

החליט ראש הישיבה, הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, לערך גורל הגר"א. הפסוק שעלה בגורל היה: "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה".

רבי משה שמואל ראה בפסוק תשובה ברורה כי על הישיבה לשוב לבאר יעקב ("רבי משה שמואל").

"וביום השביעי שבת וינפש" (ל"א, י"ז) - היכן נרמז בפרשה שיש לאדם נשמה יתרה בשבת, ומדוע נתנה לאדם נשמה יתרה בשבת?

כתב 'בעל הטורים' על הפסוק 'וביום השביעי שבת וינפש' שהם סופי תבות 'שתים', מפני שיש לאדם שתי נפשות בשבת.

וב'ספורנו' כתב, לכך ביום השביעי נעשה האדם בעל נפש יתרה שהיא תוספת הכנה להשיג מה שכיון אליו ה-אל יתברך בשלמות פעלתו, באמרו 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' (בראשית א', כ"ו).

ורש"י (במסכת ביצה ט"ז.) כותב שהנפש היתרה שיש באדם הוא 'רחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ואין נפשו קצה עליו', ומאידך כתב 'בעל הטורים' (ויקרא י', י') לכך אדם מרגיש כבדות במוצאי שבת בגלל הנשמה היתרה שאבדה ואז האכל מכביד עליו.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]