דבר העורך

פרשת כי תשא מלאה בשלל נושאים מהותיים, אחד מהם ואולי המרכזי ביותר והמכונן ביותר בתולדות עם ישראל - חטא העגל. חטא העגל מתרחש זמן קצר לאחר שיא ההתגלות בהר סיני וקבלת התורה. משה רבינו עולה להר כדי לקבל את לוחות הברית ונשאר שם ארבעים יום וארבעים לילה. העם, שלא עמד בהמתנה הממשכת, חושב שמשה שמת או שלא ישוב, והוא נכנס לחרדה ולתחושת אבדן מנהיגות וקשר עם ה' יתברך.

חטא העגל אינו רק עבודה זרה פשוטה, אלא כשל עצום באמונה ובמנהיגות, המשלב מספר רבדים: כשל באמונה וסבלנות - במקום 'לסמך' ולהשען על ה' שדאג להם ביציאת מצרים ובמדבר, ושיחזיר את משה, העם דורש תחליף מידי למנהיג הנעלם שנאמר: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר; ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו, קום עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים - לא ידענו מה היה לו".

יצירת מתוך פיזי - העם לא בקש לעבד אל אחר, אלא ליצר דמות מוחשית (עגל) שתשמש כעין מתוך ('אשר ילכו לפנינו') ותזכרת גשמית לכח האלקי, כפי שהיה נהוג במצרים ובתרבויות הסובבות. הם יצרו במו ידיהם את מה שחשבו שיוביל אותם, במקום לסמך על ההנהגה הגלויה, הנסתרת והרוחנית של השם יתברך. כפי שנאמר (ל"ב, ד) : "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" - ההכרזה שלהם מראה שהם יחסו לעגל את הנסים שנעשו על ידי השם יתברך.

דבר נוסף ואולי חמור לא פחות והוא שכחת מעמד הר סיני - תוך פחות מארבעים יום הפרו את הדבור השני בעשרת הדברות (כ', ג'-ד'): "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".... זוהי התרסה מידית בברית שנכרתה.

כאשר משה רבינו יורד מן ההר ורואה את המחולות סביב העגל, הוא מבין את עמק השבר.

הרמב"ן (ל"ב, יט) מפרש שמשה שבר את הלוחות הראשונים כמעשה סמלי, כדי שלא ינתנו לבני ישראל שאינם ראויים להם ברגע זה, ולמעשה הוא הגן עליהם בכך שגרם לחטא להתפרסם בטרם נכנסה הקדשה העליונה (הלוחות) לתוכו. הלוחות היוו את "כתבת הארוסין" בין השם יתברך לישראל, וכשנשברו, נשבר החוזה כדי לאפשר כריתת חוזה חדש לאחר תשובה.

חטא העגל הוא שעור נצחי בהנהגה ובאמונה בכמה מובנים, האחד: הצרך במנהיגות רוחנית - העם לא יכול לשאת חלל ריק. ברגע שמנהיג גשמי (משה) נעלם, הם מחפשים תחליף מוחשי (עגל), במקום להתחבר ישירות למנהיגות הרוחנית והיא בורא העולם - הקדוש ברוך הוא. זה מלמד אותנו על הצרך לפתח אמונה פנימית שאינה תלויה במראות עינים ובהוכחות גשמיות. השני: הכח שבשבר ובתשובה - העגל נטחן דק-דק, הלוחות נשברו, אך מתוך השבר נוצר משהו עמק יותר - י"ג מדות של רחמים והלוחות השניים - מדות אלו נתנו למשה ככלי תפלה ובקשת מחילה לדורות.

הרמב"ם אומר שאלו הן מדות הנהגה שאנו מצוים להדמות אליהן (מה השם א-ל רחום, אף אתה היה רחום, ועל זה הדרך). זה מראה שגם לאחר הכשלון הגדול ביותר, יש דרך לתקון ולצמיחה, ושהתשובה היא חלק יסודי וחיוני בקשר בין השם יתברך לעם ישראל.