"ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא..." (ט"ז, ט"ו)

מובא במדרש (שמות רבה כ"ה, ג) ובגמרא (מסכת יומא ע"ה.) שבמן היו כל מיני מטעמים, וכל אחד מישראל היה טועם כל מה שהיה רוצה, וכן לא היו חסרים במדבר מאומה, שהיה להם מן, באר, ענני כבוד, ואם כן במה קימו אז מצות גמילות חסדים איש עם רעהו? ויש שהסבירו בדרך צחות, על פי המבאר בגמרא (שם) כי היה בירידת המן ג' דרגות: צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו (מחוץ למחנה), רשעים שטו ולקטו (במקום רחוק, רש"י). ומעתה אותם שהחזיקו עצמם ליהודים יפים וצדיקים, ובאמת לא היו כן, הנה בודאי לא ירד להם המן על פתח ביתם אלא מחוץ למחנה, אולם כיון שבעיני המון העם היו נחשבים ל'צדיקים' התבישו לצאת ולקח את חלקם, לבל יראום, ופעמים היו הולכים בגנבה לשם, ופעמים היו נשארים ספונים בבתיהם בלי מזון ומחיה, והיו בעלי גמילות חסדים הולכים ומשוטטים מבית לבית לראות למי מאותם 'צדיקים' לא ירד בפתח ביתו, ויצאו מחוץ למחנה ללקט עבורם לבל ימותו ברעב מפני הבושה, וכי יש לך גמילות חסדים גדולה מזו? [הגדה של פסח - לקוטי אב]