"ופרעה הקריב" (י"ד, י) - הצרה כאמצעי לתפלה

מובא במדרש רבה (כ"א, ה): פרעה הקריב את ישראל לתשובה שעשו. אמר רבי ברכיה: יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפלות. כיון שרדפו אחריהם וראו אותן, נתיראו מאד ותלו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו, שנאמר: "ויצעקו בני ישראל אל ה' ".

כיון שראו ישראל שהיו מקפין מג' רוחות - הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר, תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו להקדוש ברוך הוא, שנאמר 'ויצעקו בני ישראל אל ה''.

ולמה עשה הקדוש ברוך הוא להם כך, אלא שהיה הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן. אמר רבי יהושע בן לוי: למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך, והיתה בת מלכים צועקת לו 'בבקשה הצילני מהלסטים', שמע המלך והצילה.

לאחר ימים בקש לשא אותה לאשה. היה מתאוה שתדבר עמו, ולא היתה רוצה. מה עשה המלך, גרה בה הלסטים כדי שתצעק וישמע המלך. כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך. אמר לה המלך: 'לכך הייתי מתאוה, לשמע קולך'.

כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם, החלו צועקים ותולין עיניהם להקדוש ברוך הוא, מיד 'וירא אלקים את בני ישראל', התחיל הקדוש ברוך הוא מוציאן משם ביד חזקה ובזרע נטויה. והיה הקדוש ברוך הוא מבקש לשמע קולם פעם אחרת ולא היו רוצין. מה עשה, גרה את פרעה לרדף אחריהם, שנאמר 'ופרעה הקריב', מיד "ויצעקו בני ישראל אל ה' ''. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא: 'לכך הייתי מבקש לשמע קולכם'.

רבי יחזקאל לוינשטין זצ"ל למד מדברי המדרש הללו יסוד גדול בענין התפלה: בדרך כלל רגילים בני אדם לחשב שהתפלה הנה אמצעי להנצל מצרה, ואלו לא היתה הצרה באה - לא היה כלל צרך להתפלל. לפי סברא זו, ההזדקקות לתפלה נוצרת כתוצאה מצרות הבאות על האדם. שכן כאשר הן מציקות לבני אדם, העצה להנצל מהן זו תפלה. בא המדרש ומלמדנו כי ההפך הוא הנכון; התפלה היא מטרה בפני עצמה הפועלת לקיום העולם, ומקרבת את המתפלל אל ה' יתברך. ככל שירבה המתפלל להתבונן בתכן התפלות ולהשיבן אל לבו, יעלה במעלות היראה והאהבה ויכיר את חסדי ה' יתברך. ואמרו בגמרא (ברכות כ"א): 'הלואי יתפלל אדם כל היום כלו'. אף דוד השתבח בתפלתו, שנאמר "ואני תפלה" (תהלים ק"ט, ד) ופרשו ה'מצודות' - 'ואני איש תפלה'.

כאשר אדם מתרפה במלאכת התפלה ושוכח את בוראו, באות הצרות ומעוררות אותו להתפלל. נמצא אם כן שאין התפלה אמצעי להנצל מצרה, אלא הצרה הנה אמצעי של הקדוש ברוך הוא, המתאוה לתפלת האדם, להביא אותו לתפלה.

זאת למדנו מהמשל הנ"ל, כאשר נתאוה המלך לדבורה של בת המלכים, גרה בה את הלסטים, ואז פנתה אליו. דברים אלו עונים על השאלה הידועה, איך מרהיב אדם עז בנפשו להתפלל ולבקש על בטול גזרותיו של הקדוש ברוך הוא. הרי אם נשלחו יסורים לאדם, בודאי כדין נשלחו אליו, ובקשת בטולם היא כעין עוות הדין?! אולם לאחר שלמדנו שמחמת התפלה באה הצרה, נבין שאדרבא, רצון ה' בזה הוא לעוררנו לתפלה ולהתקרבות אליו יתברך, ומזה נלמד כי תפלה המגיעה על דרך הכרת הטוב ומתוך התבוננות בחסדי ה', יכולה למנע מאתנו צרות רבות, לפי שהמרבה להתבונן בחסדיו המרבים ונותן אל לבו עד כמה הוא משעבד לבוראו, אינו זקוק לאמצעים קשים שמטרתם להביאו להכרה זו. [קנטרס מעלת התפלה]