בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת בשלח

דבר העורך

בשבת הקוראים בתורה פרשת בשלח נקראת "שבת שירה", על שם שירת הים שאמרו בני ישראל לאחר קריעת ים סוף.

על קריעת ים סוף אמרו חז"ל את האמרה השגורה בפי כל: "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (מסכת פסחים קי"ח.).

ולכאורה קשה, מה הקשר בין פרנסה לקריעת ים סוף?

"אמר רב שזבי משמה דרבי אלעזר בן עזריה: קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנאמר (תהלים קל"ו, כ"ה): 'נתן לחם לכל בשר', וסמוך לפסוק זה כתוב (שם י"ג): 'לגזר ים סוף לגזרים'.

ואומר המלבי"ם: נותן, וגם מזונו שאמרו חז''ל שבמזלא תליא, באמת הוא הנותן לחם לכל בשר, הגם שנראה שזה בא מן השמים והמערכה, הודו לאל השמים, הוא המנהיג את המערכה, ועקר המזון והטובות יוצאות מאתו, שהכל יוצא מחסדיו אשר הם מתמידות לעולם במבט ראשון, הדמוי נשמע תמוה. הרי קריעת ים סוף היתה נס גלוי, גדול וחד פעמי, בעוד פרנסה יומיומית נראית כחלק מסדר העולם הרגיל. רבנו בחיי מבאר כי הקשי לא נוגע לקדוש ברוך הוא, שכל יכול, אלא לעצם המהות: הפרנסה היא נס נסתר, והיא שוות ערך לקשי של נס גלוי כמו קריעת ים סוף. הכונה היא שכשם שבקריעת ים סוף נאלץ הקדוש ברוך הוא לשנות את סדרי הטבע באפן גלוי ומפלא, כך גם הפרנסה (הנראית טבעית) דורשת למעשה שנוי ובטול של "כח המערכה" (ה"מזל" או הטבע) עבור כל אדם ואדם, ולכן היא נחשבת כ"קשה" (דבר הדורש מעשה מיחד של שמים).

רבנו ה'אלשיך' הקדוש מבאר כי הקשי אינו נובע מ"חלשה" חלילה אצל הקדוש ברוך הוא, אלא מהצרך להתגבר על "עוונותיו של אדם המקפחים מזונותיו".

כדי לפרנס אדם שמגיע לו פרנסה על פי מדת הדין, למרות עוונותיו, נדרש כביכול "חזק יד" והתגברות, ממש כשם שקריעת ים סוף היתה כרוכה ב"קשי" להתגבר על הדין שיענה לטענת המלאכים (האם ישועת ישראל חשובה יותר מטביעת מצרים?), ועל העבדה שבני ישראל "וימרו על ים בים סוף" (תהלים ק"ו, ז). על דרך המוסר מובא כי ה"קשי" הוא בלב האדם. קריעת ים סוף דרשה מבני ישראל להאמין ולצעד אל תוך המים - כמעשה נחשון בן עמינדב (שקפץ ראשון למים במסירות נפש).

כך גם הפרנסה! למרות שהאדם יודע שמזונותיו נקצבו לו, בשעת מבחן קשה לו לחיות בפעל בבטחון גמור ולהשליך יהבו על ה' שנאמר "השלך על ה' והוא יכלכלך" (תהלים נ"ה, כ"ג). הקשי הוא להתחזק באמונה ולפעל במסגרת ההשתדלות הנדרשת, מבלי לדאג ולהכנס למתח וחרדה, ולכן היא משולה לקשי האמונה הנדרש בקריעת ים סוף.

השבוע אור ליום שני - ראשון בערב יחול ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות. התורה אומרת "כי האדם עץ השדה" (דברים כ', י"ט), כשם שהעץ זקוק לשרשים איתנים כדי לשאת פרות, כך האדם נדרש לחזק את שרשי האמונה והערכים שלו, כדי שיוכל להוציא פרות, שהם: תורה, מצוות ומעשים טובים.

כותב בעל 'עבודת יששכר' (רבי יששכר דב בעריש טורנהים זצ"ל): "ראיתי בכתב יד ישן בשם היהודי מפשיסחא זצ"ל זיע"א, שמי שאוכל אתרוג בט"ו בשבט - בטוח שישלים שנתו.

בא - תוכן ענייני הפרשה

א. יציאת בני ישראל ממצרים, והליכתם במדבר על פי ה' - עמוד הענן - ביום ועמוד האש - בלילה.

ב. קריעת ים סוף:

א. צווי ה' שבני ישראל ישובו ויחנו לפני פי החירת.

ב. המצרים רודפים אחרי בני ישראל וקרבים אליהם - עם ישראל מפחד ומשה מתפלל, ומחזקם לבטח בה' (י"ד, א-י"ד).

ג. ה' אמר למשה שבני ישראל ילכו בתוך הים (י"ד, ט"ו-י"ח).

ד. ים סוף נבקע לשנים ובני ישראל עוברים בשלום בתוכו והמצרים רצים על החול הרותח בתוך הים, המים מכים בהם והם טובעים בים.

ה. "אז ישיר משה" - שירת הים: שירת ההודיה לה' (טו, א-כא).

ג. קורות בני ישראל בדרכם מים סוף:

א. במרה: נס המתקת המים המרים בעץ מר, וקבלת חקי ה'.

ב. פרשת המן והשלו - בטחון בה', וקדשת השבת וכבודה.

ג. נס הוצאת המים מן הסלע (י"ז, א-ז).

ד. מלחמת עמלק - תפלת משה, ויהושע נלחם, ושבועת ה' על מחיתו של עמלק לעתיד לבא.

שירת הים

שירת הים היא לא רק תגובה לארוע היסטורי, אלא שיא של השגה רוחנית ומרכיב יסוד באמונה היהודית.

המעלה הגדולה ביותר של שירת הים היא רמת ההתגלות האלוקית שאליה זכו בני ישראל.

"ראתה שפחה על הים": חז"ל (מכילתא) קובעים: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". כלומר, אפלו האדם הפשוט והשפל ביותר (השפחה) זכה במעמד קריעת ים סוף לראות את יד ה' המכונת ואת כבודו בבהירות כה גדולה, עד שעברה את מדרגת הנבואה של יחזקאל שראה את מעשה מרכבה.

"זה אלי ואנוהו": בני ישראל לא רק האמינו בה', אלא זכו לדרגת "הצבעה" - "זה אלי" - הם חוו הכרה ישירה, ברורה ובלתי אמצעית באלוקות, דהינו הצביעו כביכול על הקדוש ברוך הוא, היה זה רגע חד-פעמי שבו הגשמיות (הים, המצרים, ההליכה בחרבה) התמזגה לחלוטין עם הרוחניות.

השירה פותחת בלשון עתיד מפתיעה: "אז ישיר משה ובני ישראל" (ט"ו, א'). היה מתבקש לומר "אז שרו". חז"ל למדו מכך שמעלת השירה שאמרו בני ישראל יש בה רמזים לעתיד:

רמז לתחית המתים: השמוש בלשון עתיד ("ישיר") רומז לזמן הגאלה העתידית, עת תחית המתים. משה רבנו ובני ישראל עתידים לקום ולשיר את השירה בשלמותה בעת הגאלה השלמה.

שירת הנצח: שירת הים אינה רק שירת הודיה על העבר, אלא תבנית לכל שירת גאלה עתידית. היא מבטאת את האמונה בכך שהגאלה שהחלה ביציאת מצרים היא נצחית ובלתי הפיכה.

שבת שירה על מה ולמה

השבת בה קוראים את פרשת בשלח נקראת "שבת שירה", על שם 'שירת הים' אותה אמרו בני ישראל לאחר קריעת ים סוף. אמרו רבותינו: אותם אנשים שיצאו ללקט ביום השביעי - רשעים (דתן ואבירם) היו, שידעו שהמן לא ירד בשבת, כדבר משה, מה עשו? הלכו בלילה ופזרו בשדה מהמן שבכליהם על מנת לאספו בבקר ולהביאו למחנה לעיני העם, כדי שיאמרו 'משה בודה מלבו מצוות'. ויהי בבקר, יצאו ללקט ולא מצאו. והיכן המן שהניחוהו אמש? אלא שהקדימום הצפרים שבאו בעוד לילה, וישאוהו למרחוק, כדי שיאמנו דברי משה, ותהא השבת מקדשת אצל כל העם.

משום כך ראויות הצפרים לטל שכרן. ואימתי נוטלות שכרן, ביום שמזכירין צדקתן - בפרשת בשלח. ויש אומרים, שהן נוטלות שכר שירה על שהן אומרות שירה להקדוש ברוך הוא בצפצופיהן כל יום, וכשאנו עומדים בפרשת שירה אנו נזכרן בשירת הצפרים. ולכן טוב לשטח פרורי לחם בצלחת, ולהניח ממש סמוך לכניסת השבת, כדי ללמד אותנו ואת הילדים בעקר את מדת הכרת הטוב.

מעלת השירה

כתב ה'נפש החיים' (שער א' פרק י"א), שענין אמירת פרק שירה שאמרו ז"ל כל האומר פרק שירה בכל יום וכו' הוא שעל ידי אמירת האדם אותו, שהוא כולל כל הכוחות כלם, הוא נותן כח למלאכים ושרים של כל אלו הבריות שיאמרו אלו השירות, ועל ידי זה הם מושכים חיותם ושפעם להשפיע בכל התחתונים.

ה'שלחן ערוך' (סי' נ"א ס"ט) כותב שיש לומר את מזמור לתודה בנגינה, שכל השירות עתידות לבטל חוץ ממזמור לתודה.

כתב ה'משנה ברורה' (סי' נ"א ס"ק י"ז): ויאמר שירת הים בשמחה, וידמה בדעתו כאלו באותו היום עבר בים, והאומר בשמחה מוחלין לו עוונותיו.

בספר 'איי הים' כתב כשאומרים נגון 'לדוד ברוך ה' צורי' הנאמר בכל תפוצות ישראל (הספרדים) במוצאי שבתות קדם מעריב, רק הוא לבדו נשאר מנגוני ישראל הקדמונים, וזה באמת דבר פלא שכל ישראל בכל מקום שהם, כלם משתוים בנגון זה בלי שנויים נכרים, מה שאין כן בשום נגון מנגוני התפלה, וזהו מפני שהוא שיר שנשאר לנו משירי המקדש.

ב'בעל הטורים' (דברים ג', כ"ג) כתב "ואתחנן" - בגימטריה שירה, שאמר לפניו שירה כדי שישמע תפלתו. וראה ברבנו בחיי (פרשת חקת) מה שכתב לבאר מדוע שירה בגימטריה תפלה.

תתפלל בנגון שנעים ומתוק בעיניך

בספר חסידים (אות קנ"ח) כתב כשתתפלל תוסיף אחר כל ברכה וברכה מענינה לצרכך כי ביותר הם מכינים את הלב, וכתב שאם אינו יכול להוסיף 'חקר לך אחר נגונים, וכשתתפלל אמר אותן באותו נגון שנעים ומתוק בעיניך, באותו נגון אמור תפלתך, ותתפלל תפלתך בכונה וימשך לבך אחר מוצא פיך, לדבר בקשה ושאלה נגון שמכין (ויש גם שמבכה) את הלב, לדברי שבח נגון המשמח את הלב למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך ותברכהו בחבה רחבה וגילה.

"ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא..." (ט"ז, ט"ו)

מובא במדרש (שמות רבה כ"ה, ג) ובגמרא (מסכת יומא ע"ה.) שבמן היו כל מיני מטעמים, וכל אחד מישראל היה טועם כל מה שהיה רוצה, וכן לא היו חסרים במדבר מאומה, שהיה להם מן, באר, ענני כבוד, ואם כן במה קימו אז מצות גמילות חסדים איש עם רעהו? ויש שהסבירו בדרך צחות, על פי המבאר בגמרא (שם) כי היה בירידת המן ג' דרגות: צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו (מחוץ למחנה), רשעים שטו ולקטו (במקום רחוק, רש"י). ומעתה אותם שהחזיקו עצמם ליהודים יפים וצדיקים, ובאמת לא היו כן, הנה בודאי לא ירד להם המן על פתח ביתם אלא מחוץ למחנה, אולם כיון שבעיני המון העם היו נחשבים ל'צדיקים' התבישו לצאת ולקח את חלקם, לבל יראום, ופעמים היו הולכים בגנבה לשם, ופעמים היו נשארים ספונים בבתיהם בלי מזון ומחיה, והיו בעלי גמילות חסדים הולכים ומשוטטים מבית לבית לראות למי מאותם 'צדיקים' לא ירד בפתח ביתו, ויצאו מחוץ למחנה ללקט עבורם לבל ימותו ברעב מפני הבושה, וכי יש לך גמילות חסדים גדולה מזו? [הגדה של פסח - לקוטי אב]

"ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה..." (ט"ז, י"ג) - מתי שלחו להגר"א עוף מהשמים?

הגמרא (יומא ע"ה:) מספרת על רב יהודה ורב חסדא שהיו מקבלים מנה של שלו (עוף שמן) מהשמים, ובזכות שרב חסדא קבל עוף מהשמים, זכה גם תלמידו רבא לקבל. יום אחד לא הביא לו האריס את השלו. עלה לראש הגג ושמע תינוק שקורא את הפסוק (חבקוק ג, ט"ז) "שמעתי ותרגז בטני", אמר: סימן הוא שמת ר' חסדא, ולכך איני מקבל כבר את השלו, שרק בזכות הרב - ר' חסדא, היה מקבל גם התלמיד - רבא.

ובתולדות הרד"ל (שכתב בנו רבי שמואל לוריא זצ"ל) מובא: 'שמעתי ממנו (מהרד"ל) שאבי חותנו (הוא רבי בנימין נתנזון) זכה להיות בין הקרואים אל המשתה והסעודה שעשה הגר"א כשגמר פרושו על תקוני זהר, ונתן לו חלק מהעוף הפטום שהמציאו לו מהשמים לבוא על שלחנו'.

"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים"... - "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (י"ד, ל. ט"ו, י"ד) - ספור

על הפסוק "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שמות י"א, ב), כתב רש"י: "אין "נא" אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם: "ועבדום וענו אתם" (בראשית ט"ו, י"ג) - קים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" - לא קים בהם".

וכבר עמדו המפרשים על התמיהה, מדוע הצרך הקדוש ברוך הוא לבקש ולהתחנן על דבר כזה שיביא להתעשרותם?...

ובאר המגיד מדובנא על פי משל: היו פעם שני מלכים שנלחמו זה בזה במשך תקופה ארכה, וסופה של המלחמה לא נראה באפק. יום אחד נמלכו בדעתם והחליטו: לשם מה להרג כל כך הרבה חילים? כל אחד ישלח חיל אחד, שניהם יתגוששו ליד בור עמק, ומי שיצליח לזרק את השני לתוך הבור - הוא המנצח.

צד אחד שלח חיל ענק, בעל ממדים עצומים, והצד השני שלח חיל רגיל, לא גדול במיחד. האות נתן והשנים החלו להתגושש...

נגש החיל הענק אל זה שמולו, תפס בו בחזקה, הניף אותו באויר על כתפיו והתחיל לצעד לכוון הבור.

המלך של זה שעל הכתף נשם נשימה עמקה, הנה עומד הוא להפסיד במלחמה...

כשהגיעו למרחק חצי מטר מהבור, סטר לפתע החיל הקטן על פניו של הענק, עשה לו עוד שנים-שלושה 'תרגילים' והפיל את הענק לתוך הבור... כלם מחאו כפים, נערך טקס מיחד ובו הענק לחיל אות הצטינות מאת המלך.

בסיום הטקס קרא המלך לחיל ואמר לו: "נכון, מגיע לך פרס על שהבאת לי את הנצחון, אבל בעצם היו מגיעות לך גם מלקות... שכן, אם יודע אתה לעשות כאלו תרגילים, מדוע לא עשית זאת בתחלת ההתגוששות? הרי נשמתי כמעט פרחה מקרבי כשראיתיו עומד להכריע אותך"!

נענה החיל ואמר: "אדוני המלך, האם ראית איך הוא היה נראה"? - "כן, כ-ז-ה גדול". "נו, אז למה שאני אשא אותו על גבי עד הבור ומה עוד שאני עם גוף קטן? מה, אני סבל?! לכן הנחתי לו לשאת אותי על כתפיו כל הדרך אל הבור, ורק ברגע האחרון הפלתי אותו לתוכו"!

והנמשל: עקר הבזה ממצרים היתה בזת הים, שנאמר: "תורי זהב נעשה לך עם נקדות הכסף" (שיר השירים א, י"א), ואמרו חז"ל (מדרש שיר השירים רבה א): "תורי זהב נעשה לך - זו בזת הים, עם נקדות הכסף - זו בזת מצרים, כשם שההפרש בין כסף לזהב, כך גדול שבח ממון הים מבזת מצרים".

נמצא, שעקר הישועה היתה על הים, כי עד הים המצרים רדפו אחריהם, וגם עקר הבזה היתה על הים.

מעתה, כשבא משה רבנו לבני ישראל לפני שיצאו ממצרים, ובקש מהם לטל מהמצרים מעט כלי כסף וכלי זהב (כי את עקר הממון יקבלו על הים), טענו הם: "לשם מה עלינו לשאת את רכושם של המצרים עד הים? הרי ממילא המצרים יביאו לנו הכל אל הים"! לכן נאמר כאן "דבר נא", לשון בקשה, תבקש מבני ישראל שבכל אפן יקחו. למה? שלא יאמר אותו צדיק אברהם (בראשית טו, יג): 'ועבדום וענו אתם' - קים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכש גדול' - לא קים בהם.

"ופרעה הקריב" (י"ד, י) - הצרה כאמצעי לתפלה

מובא במדרש רבה (כ"א, ה): פרעה הקריב את ישראל לתשובה שעשו. אמר רבי ברכיה: יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפלות. כיון שרדפו אחריהם וראו אותן, נתיראו מאד ותלו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו, שנאמר: "ויצעקו בני ישראל אל ה' ".

כיון שראו ישראל שהיו מקפין מג' רוחות - הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר, תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו להקדוש ברוך הוא, שנאמר 'ויצעקו בני ישראל אל ה''.

ולמה עשה הקדוש ברוך הוא להם כך, אלא שהיה הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן. אמר רבי יהושע בן לוי: למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך, והיתה בת מלכים צועקת לו 'בבקשה הצילני מהלסטים', שמע המלך והצילה.

לאחר ימים בקש לשא אותה לאשה. היה מתאוה שתדבר עמו, ולא היתה רוצה. מה עשה המלך, גרה בה הלסטים כדי שתצעק וישמע המלך. כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך. אמר לה המלך: 'לכך הייתי מתאוה, לשמע קולך'.

כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם, החלו צועקים ותולין עיניהם להקדוש ברוך הוא, מיד 'וירא אלקים את בני ישראל', התחיל הקדוש ברוך הוא מוציאן משם ביד חזקה ובזרע נטויה. והיה הקדוש ברוך הוא מבקש לשמע קולם פעם אחרת ולא היו רוצין. מה עשה, גרה את פרעה לרדף אחריהם, שנאמר 'ופרעה הקריב', מיד "ויצעקו בני ישראל אל ה' ''. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא: 'לכך הייתי מבקש לשמע קולכם'.

רבי יחזקאל לוינשטין זצ"ל למד מדברי המדרש הללו יסוד גדול בענין התפלה: בדרך כלל רגילים בני אדם לחשב שהתפלה הנה אמצעי להנצל מצרה, ואלו לא היתה הצרה באה - לא היה כלל צרך להתפלל. לפי סברא זו, ההזדקקות לתפלה נוצרת כתוצאה מצרות הבאות על האדם. שכן כאשר הן מציקות לבני אדם, העצה להנצל מהן זו תפלה. בא המדרש ומלמדנו כי ההפך הוא הנכון; התפלה היא מטרה בפני עצמה הפועלת לקיום העולם, ומקרבת את המתפלל אל ה' יתברך. ככל שירבה המתפלל להתבונן בתכן התפלות ולהשיבן אל לבו, יעלה במעלות היראה והאהבה ויכיר את חסדי ה' יתברך. ואמרו בגמרא (ברכות כ"א): 'הלואי יתפלל אדם כל היום כלו'. אף דוד השתבח בתפלתו, שנאמר "ואני תפלה" (תהלים ק"ט, ד) ופרשו ה'מצודות' - 'ואני איש תפלה'.

כאשר אדם מתרפה במלאכת התפלה ושוכח את בוראו, באות הצרות ומעוררות אותו להתפלל. נמצא אם כן שאין התפלה אמצעי להנצל מצרה, אלא הצרה הנה אמצעי של הקדוש ברוך הוא, המתאוה לתפלת האדם, להביא אותו לתפלה.

זאת למדנו מהמשל הנ"ל, כאשר נתאוה המלך לדבורה של בת המלכים, גרה בה את הלסטים, ואז פנתה אליו. דברים אלו עונים על השאלה הידועה, איך מרהיב אדם עז בנפשו להתפלל ולבקש על בטול גזרותיו של הקדוש ברוך הוא. הרי אם נשלחו יסורים לאדם, בודאי כדין נשלחו אליו, ובקשת בטולם היא כעין עוות הדין?! אולם לאחר שלמדנו שמחמת התפלה באה הצרה, נבין שאדרבא, רצון ה' בזה הוא לעוררנו לתפלה ולהתקרבות אליו יתברך, ומזה נלמד כי תפלה המגיעה על דרך הכרת הטוב ומתוך התבוננות בחסדי ה', יכולה למנע מאתנו צרות רבות, לפי שהמרבה להתבונן בחסדיו המרבים ונותן אל לבו עד כמה הוא משעבד לבוראו, אינו זקוק לאמצעים קשים שמטרתם להביאו להכרה זו. [קנטרס מעלת התפלה]

"עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה (ט"ו, ב) - קשה זווגו של אדם כקריעת ים סוף - ספור

את הספור הבא ספרה הרבנית צדקה, כלתו של ראש ישיבת פורת יוסף, רבי משה צדקה, ומנהלת סמינר בירושלים: לפני שנים למדה בסמינר שלה בת מצינת אך נמוכת קומה באפן מיחד. באחד הימים שתפה את המנהלת בהצעת שדוך טובה שהצעה לה. המנהלת, שהכירה את המשפחה, חששה שקומתה הנמוכה תפריע להם.

כאשר התקשרה אם הבחור לברר אצל המנהלת על טיבה של אותה בחורה, היא שבחה ביותר את גבהה הרוחני ואת שעור קומתה של הנערה המצעת להם, והוסיפה כי מקבל שאמא נפגשת עם הכלה לפני השדוך, ולכן היא ממליצה מאוד שתפגש אותה ותודא שהיא מוצאת חן בעיניה.

למרבה הפתעתה, האם סרבה לעשות זאת וטענה שהיא סומכת במאה אחוז על בנה. המנהלת הוסיפה לדבר אל לבה, שכדאי בכל אפן לראות את הבת ולהמנע מהפתעות, אולם האם היתה רגועה לחלוטין והצהירה, שכל מה שיתאים לבנה - מתאים גם לה.

הזוג נפגש פעם, פעמים ושלוש, הכל הלך כשורה והם סגרו ביניהם. רגע לפני הווארט החליטה אמו של הבחור שהיא רוצה להפגש עם הכלה. רק ראתה את גבהה - ולבה נפל. עוד לפני שפצתה הנערה את פיה, גמרה האמא בלבה שלא יתכן שבנה יתחתן אתה. שמו שמים! לא יקום ולא יהיה! היא לעולם לא תרשה שה'גמדה' הזו תהיה כלתה...

הרבנית צדקה נכנסה לעבי הקורה. היא התקשרה ואמרה לה: "מאחר מדי. כעת אינך יכולה להוריד בחורה על הגבה שלה. הפצרתי בך שתלכי קדם לכן, בקשתי זאת ממך כמה וכמה פעמים. אינך יכולה לפגע בה כל כך! הנערה יושבת ובוכה בבית כבר שלושה ימים. לא יעלה על הדעת שתתנהגו בחסר רגישות כזה"! אולם האם התעקשה שבחורה כזו לא תכנס לביתה, ויהי מה. בלית בררה יצרה הרבנית צדקה קשר עם אבי הבחור ונסתה לדבר אל לבו: "לא הוגן להתנהג כך. אשתך ידעה שעליה לראות אותה. היא לא הגיעה אלא אמרה שהיא סומכת על הבן. בלתי אפשרי לפגע בבת ישראל באפן נבזה כל כך! כבר שלושה ימים לא פוסקת דמעתה של הבת מעל לחיה! אם קשה לכם עם השדוך הזה - הצעתי שתבחרו אדם גדול שאתם סומכים עליו, ותלכו לשאל את דעתו בענין". האב הרהר והסכים שאכן בלתי אפשרי לפגע כך בבת ישראל. הוא הודיע לה שברצונו לשאל על כך את הרב שטינמן, ומה שיפסק בענין - מקבל עליו ועל אשתו. מאחר שהרב שטינמן לא קבל נשים, ובמקרה זה היתה חשיבות מיחדת שדוקא האם תשמע את תשובתו, יעצה הרבנית צדקה שינסחו ביחד את השאלה, ובקשה שיסע אל הרב שטינמן ביחד עם אשתו. אף על פי שלא תוכל להכנס - שתגיע ותעמד במדרגות במקום שאפשר, כדי שקדשת הרב תכנס בלבה. ואכן נסעו שניהם. האב נכנס פנימה עם המכתב, ואשתו נשארה בחוץ. הרב שטינמן עין בנכתב, הרים את עיניו ושאל את האב: "איפה אשתך"? "היא כאן בחוץ" - השיב לו. "שתכנס" - אמר הרב שטינמן. ברגע בו נכנסה, קם הרב שטינמן מכסאו והחל להסתובב בחדרו.

תוך כדי כך שאל: "היא פה"? משהשיבו לו בחיוב, המשיך לשאל: "היא רואה אותי"? ענו לו שכן - והוא המשיך ללכת עוד קצת. לבסוף נעצר ואמר: "האם היא רואה כמה אני נמוך? והנה אשתי לקחה אותי... מזל טוב! מזל טוב"! ובכך נגמר השדוך בכי טוב... [ומתוק האור]

"כי אני ה' ויעשו כן" (י"ד, ד') - פגיעה בגדולי ישראל - אש!

וברש"י: 'להגיד שבחן ששמעו בקול משה ולא אמרו 'איך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברח', אלא אמרו 'אין לנו אלא דברי בן עמרם' (מכילתא).

זוהי 'אמונת חכמים' שמנו חז"ל באבות (ו', ה'), כאחד ממ"ח קנינים שהתורה נקנית בהם. גדרה של אמונה זו שמאמין וסומך על הוראת החכם, אף כי מצד שכלו והגיונו נראה לו בדיוק הפוך, כדרך שאמרו (בספרי) על הפסוק 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל' (דברים י"ז, י"א), ואפלו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל - שמע להם.

וצריך להבין מה ההגיון בזה לשמע בקול החכם על אף שברור לך הדבר כשמש שהוא טועה?! והנה, מרים ואהרן דברו על משה רבנו מדוע נוהג בפרישות, אם מפני שהוא נביא, הלא גם אנו נביאים. כתוצאה מכך חרה אף ה' במרים ובאה עליה צרעת, והסגרה ז' ימים.

תמה רבי ירחם ממיר זצ"ל: מה היה חטאה של מרים, הן בדין תמהה כי ראתה הנהגה שאינה כהלכה לדעתה, שהרי גם הם היו נביאים, ואם כן היה זה וכוח הלכתי, ועל מה החרון אף? 'תסגר שבעת ימים', כל עם ישראל מחכה לה, בזיון נורא! כדי לעמד על תמיהות אלו, עלינו להתבונן על מה שאמרו חז"ל, שהוקש תלמיד חכם להקב"ה: א. 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' - ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין במי שאמר והיה העולם (ילקוט שמעוני י"ד). ב. 'כל החולק על רבו כחולק על השכינה' (סנהדרין ק"י). ג. 'את ה' אלקיך תירא', לרבות תלמידי חכמים (פסחים כ"ב). ד. 'מורא רבך כמורא שמים' (אבות פ"ד ט"ו). ה. מצינו (בילקו"ש שמות י"ד), 'הצדיקים מרכבתו של מקום'. מכח מה זכו תלמידי חכמים שהקשו להקב"ה? - מכח התורה שלמדו. תורה זו מבלעת באיבריהם עד שנהיה לחפצה של 'שכינה', ומי שפוגע בו - פוגע בשכינה. ומובא ברמב"ם (סוף הלכות תלמוד תורה): 'תלמיד חכם שבזוהו או חרפו אדם בפרהסיא, אסור לו למחל על כבודו, ואם מחל - נענש, שזה בזיון תורה, אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש, עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו'...

וזה מה שכתוב במשנה באבות (ב', י'): והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש".

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]