שירת הים

שירת הים היא לא רק תגובה לארוע היסטורי, אלא שיא של השגה רוחנית ומרכיב יסוד באמונה היהודית.

המעלה הגדולה ביותר של שירת הים היא רמת ההתגלות האלוקית שאליה זכו בני ישראל.

"ראתה שפחה על הים": חז"ל (מכילתא) קובעים: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". כלומר, אפלו האדם הפשוט והשפל ביותר (השפחה) זכה במעמד קריעת ים סוף לראות את יד ה' המכונת ואת כבודו בבהירות כה גדולה, עד שעברה את מדרגת הנבואה של יחזקאל שראה את מעשה מרכבה.

"זה אלי ואנוהו": בני ישראל לא רק האמינו בה', אלא זכו לדרגת "הצבעה" - "זה אלי" - הם חוו הכרה ישירה, ברורה ובלתי אמצעית באלוקות, דהינו הצביעו כביכול על הקדוש ברוך הוא, היה זה רגע חד-פעמי שבו הגשמיות (הים, המצרים, ההליכה בחרבה) התמזגה לחלוטין עם הרוחניות.

השירה פותחת בלשון עתיד מפתיעה: "אז ישיר משה ובני ישראל" (ט"ו, א'). היה מתבקש לומר "אז שרו". חז"ל למדו מכך שמעלת השירה שאמרו בני ישראל יש בה רמזים לעתיד:

רמז לתחית המתים: השמוש בלשון עתיד ("ישיר") רומז לזמן הגאלה העתידית, עת תחית המתים. משה רבנו ובני ישראל עתידים לקום ולשיר את השירה בשלמותה בעת הגאלה השלמה.

שירת הנצח: שירת הים אינה רק שירת הודיה על העבר, אלא תבנית לכל שירת גאלה עתידית. היא מבטאת את האמונה בכך שהגאלה שהחלה ביציאת מצרים היא נצחית ובלתי הפיכה.