"כי אני ה' ויעשו כן" (י"ד, ד') - פגיעה בגדולי ישראל - אש!

וברש"י: 'להגיד שבחן ששמעו בקול משה ולא אמרו 'איך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברח', אלא אמרו 'אין לנו אלא דברי בן עמרם' (מכילתא).

זוהי 'אמונת חכמים' שמנו חז"ל באבות (ו', ה'), כאחד ממ"ח קנינים שהתורה נקנית בהם. גדרה של אמונה זו שמאמין וסומך על הוראת החכם, אף כי מצד שכלו והגיונו נראה לו בדיוק הפוך, כדרך שאמרו (בספרי) על הפסוק 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל' (דברים י"ז, י"א), ואפלו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל - שמע להם.

וצריך להבין מה ההגיון בזה לשמע בקול החכם על אף שברור לך הדבר כשמש שהוא טועה?! והנה, מרים ואהרן דברו על משה רבנו מדוע נוהג בפרישות, אם מפני שהוא נביא, הלא גם אנו נביאים. כתוצאה מכך חרה אף ה' במרים ובאה עליה צרעת, והסגרה ז' ימים.

תמה רבי ירחם ממיר זצ"ל: מה היה חטאה של מרים, הן בדין תמהה כי ראתה הנהגה שאינה כהלכה לדעתה, שהרי גם הם היו נביאים, ואם כן היה זה וכוח הלכתי, ועל מה החרון אף? 'תסגר שבעת ימים', כל עם ישראל מחכה לה, בזיון נורא! כדי לעמד על תמיהות אלו, עלינו להתבונן על מה שאמרו חז"ל, שהוקש תלמיד חכם להקב"ה: א. 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' - ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין במי שאמר והיה העולם (ילקוט שמעוני י"ד). ב. 'כל החולק על רבו כחולק על השכינה' (סנהדרין ק"י). ג. 'את ה' אלקיך תירא', לרבות תלמידי חכמים (פסחים כ"ב). ד. 'מורא רבך כמורא שמים' (אבות פ"ד ט"ו). ה. מצינו (בילקו"ש שמות י"ד), 'הצדיקים מרכבתו של מקום'. מכח מה זכו תלמידי חכמים שהקשו להקב"ה? - מכח התורה שלמדו. תורה זו מבלעת באיבריהם עד שנהיה לחפצה של 'שכינה', ומי שפוגע בו - פוגע בשכינה. ומובא ברמב"ם (סוף הלכות תלמוד תורה): 'תלמיד חכם שבזוהו או חרפו אדם בפרהסיא, אסור לו למחל על כבודו, ואם מחל - נענש, שזה בזיון תורה, אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש, עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו'...

וזה מה שכתוב במשנה באבות (ב', י'): והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש".