במדבר כה, ח

אל הקבה. אל האהל:

אל קבתה. [אל הקבה] כמו הלחיים והקיבה כון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כלם שלא לחנם הרגם, והרבה נסים נעשו לו כו', כדאיתא התם (סנהד' פב:):

וְעַל בָּתַר גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל לְקוּבָּתָא וּבְזַע יַת תַּרְוֵיהוֹן יַת גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל וְיַת אִתְּתָא לִמְעָהָא וְאִתְכְּלִי מוֹתָנָא מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

תְּרֵיסְרֵי נִיסִין אִתְעֲבִידוּ לְפִּינְחָס בִּזְמַן דְעַל בָּתַר גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל לְוַת מִדְיָנֵיתָא. נֵס קַדְמָאֵי דַהֲוָה לֵיהּ לְמִפְרַשׁ יַתְהוֹן וְלָא פֵּירַשׁ. נֵס תִּנְיָן דְאִסְתַּתָּם פּוּמְהוֹן וְלָא צַוְוחִין דְאִילוּ הֲווֹן צַוְוחִין הֲווֹן מִשְׁתֵּזְבִין. נֵס תְּלִיתָאֵי דְכַוִון בְּרוּמְחָא וּבַרְזִינוּן כַּחֲדָא יַת גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל בְּבֵית גוּבְרֵיהּ וְיַת מִדְיָנֵיתָא בְּבֵית בַּהֲתַת תּוּרְפָהּ. נֵס רְבִיעָאֵי דְקָם רוּמְחָא בַּאֲתַר בִּרְוָוזָא וְלָא אִשְׁתַּמֵיט. נֵס חֲמִישָׁאֵי כַּד סוֹבַר יַתְהוֹן אִזְדְקַף שִׁיקְפָא נְטַל מִינֵיהּ עַד דְנָפֵק. נֵס שְׁתִיתָאֵי סוֹבַר יַתְהוֹן בְּכָל מַשִׁרְיָיתָא דְיִשְרָאֵל דַהֲוָה שִׁיתָּא פַרְסֵי וְלָא אִשְׁתַּלְהִי. נֵס שְׁבִיעָאֵי זַקִיפִנוּן בִּדְרַע יְמִינֵיהּ לְמֶחֱמֵי כּוּלְהוֹן קְרֵבוֹי וְלָא יָכִילוּ לְהַנְזָקוּתֵיהּ. נֵס תְּמִינָאֵי דְאִתְעֲשַׁן אָע רוּמְחָא וְלָא אִתְבַּר מִן מְטוּלָא. נֵס תְּשִׁיעָאֵי דְאִתְנְגִיד פַּרְזְלָא כְּשִׁיעוּר תַּרְוֵיהוֹן וְלָא אִשְׁתַּלִיפוּ מִנֵיהּ. נֵס עֲשִירָאֵי אָתָא מַלְאָכָא וְהָפַךְ אִתְּתָא מִלְרַע וְגַבְרָא מִלְעֵיל דְיֶחֱמוּן כָּל בֵּית יִשְרָאֵל יַת חִיסוּדֵיהוֹן. נֵס חַדְסְרָאֵי דְאִתְנַטְרוּ כַּד חַיָין עַד זְמַן דַהֲלִיךְ יַתְהוֹן בְּכָל מַשִׁרְיָיתָא מִן בִּגְלַל דְלָא יִסְתָּאָב כַּהֲנָא בְּאָהֳלֵי דְמִיתָא. נֵס תְּרֵיסְרָאֵי דְאִתְקַרִישׁ אַדְמֵיהוֹן וְלָא נָפִיל עִילַוֵיהּ כֵּיוַן דְאוֹבִיל יַתְהוֹן בְּמַשְׁרִיתָא חַבַט שַׁדַנְהִי וּמִיתוּ עָנֵי וַאֲמַר קֳדָם רִבּוֹן עַלְמָא אֶפְשַׁר דִמְטוֹל אִלְיֵין יְמוּתוּן עַשְרִין וְאַרְבַּע אַלְפִין מִיִשְרָאֵל וּמִן יַד אִתְגוֹלְלוּ רַחֲמֵי שְׁמַיָא וְאִתְכַּלְיַית מוֹתָנָא מֵעִלַוֵי בְּנֵי יִשְרָאֵל

וְעַל בָּתַר גְבַר יִשְרָאֵל לְקוֹבְתָא וּדְקַר יַת תַּרְוֵיהוֹן יַת גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל וְיַת אִתְּתָא בִּקְפָדָא וְאִתְכַּלְיַית מַגֵיפְתָּא מֵעִילַוֵי בְּנֵי יִשְרָאֵל:

אל הקבה. כמו אל האהל וכן קרוב בלשון קדר ואם יש מעט הפרש בין צורת האהל והקבה:

וידקור. כמו ודקרני בה:

אל קבתה. בקובה שהיתה שם עם אחי זמרי. וי"א כי קבתה מגזרת הזרוע והלחיים והקבה וגם יש דרך דרש שנעשו י' נסים לפינחס רק הכתוב לא הזכירם:

הקבה - ענין אהל.

קבתה - בטנה כמו: והקבה.

ותעצר המגפה. שכבר גזר האל יתעלה כאמרו וכל מנאצי לא יראוה:

וידקר את שניהם ואם נטמא בהם אין בכך כלום שהרי אמרו רבותינו ז״ל לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי.

אל קבתה אל נקובתה מגזרת ויקוב חור בדלתו שהנו״ן נופלת. שלימא סדרא דפרשת בלק

ויבא אחר איש ישראל. דקר שניהם זה על זה לתוך טומאת שניהם שלא יהיו ישראל אומרי' לא היתה שם טומאה בא וראה כמה נסים נעשו שם נתן כח בזרועו לסובלן וכח ברומח לעמוד בהם וגדלה הפתח שיצאו משם שניהם תלויים לעין כל כשיצאו עמדו בני שבטו לפגוע בו ירד המלאך ונגף לפניו כאשר ראה פינחס שמבקש לכלותן חבטן בקרקע ועמד והתפלל שנא' ויעמוד פנחס ויפלל שהיה עושה דין שאין ויפלל אלא דין שנא' ונתן בפלילים:

וידקר את שניהם וגו׳. קשה, בשלמא דקירת איש ישראל כמשפט ההלכה שקנאים פוגעים בו, אבל האשה אינה חיבת מיתה ואינה מצוה, ואם על חששת היותה אשת איש לא היתה נהרגת על הספק. ואפשר שדן בה משפט הבהמה, דכתיב (ויקרא כ:טו-טז) ״ואת הבהמה תהרגו״, וכתיב (יחזקאל כג:כ) ״אשר בשר חמורים בשרם״.

ואם תאמר, למה לא הרגו ישראל המדינית מקודם, כיון שהיו מעם שלא נצטוו עליהם? ואפשר לפי שעדין לא שלחו להם ישראל קריאת שלום (דברים כ:י), והגם שלבסוף גם כן לא שלחו להם, זה היה אחר מעשה כי צוה ה׳ ״צרור״ וגו׳ (במדבר כה:יז). או אולי שלא היו מכירים אותה וחשבו כי היא מואבית ולא מדינית, שהרי לא היו רגילים אצלם להכירם, או היה מלבושם כמלבוש מואב. ואמרו ״המדינית״, הוא דברי הכתוב.

חסלת פרשת בלק

ויבא אחר איש ישראל והיה לו בזה כמה נסים כי אם לא היה מכוין לדקרו בשעת מעשה הי' חייב מיתה, וגם אם דקרו בשעת מעשה ולא היו כמה נסים שחשבו חז"ל ובת"י בענין זה שכולם ראו שהרגו בשעת מעשה, היו במ שבטו מעלילים עליו שהרגו שלא בשעת מעשה שאז חייב מיתה, ובזה קדש ש"ש שמסר א"ע לסכנה לכבוד השם המחולל ועי"כ השיב חמה ותעצר המגפה:

ט שהיה לו לזמרי לפרוש ופנחס לא היה רשאי אז להורגו ולא פירש וכן היה לו לזמרי לקרא לאנשי שבטו שיסייעוהו ושכוון בזכרות של איש ונקבות האשה שיהיו הכל יודעין למה הרגם. ושלא נשמטו מן הרומח. ובא המלאך והגביה המשקיף כדי שיוכל להוציאם. ובא המלאך והשחית בעם שיהא שבטו של שמעון טרודים. ונארך חנית הרומח עד שנכנס בתוכם ויצא למעלה. ונתחזק זרוע פנחס. ולא נשבר הרומח. ולא נפל מדמם על פנחס. ולא מתו לטמא את פנחס. ודרך העליון להיות תחתון ותחתון עליון. וכאן עליון עליון ותחתון תחתון: חסלת פרשת בלק