במדבר כה, ז

וירא פנחס. ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקבלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רמח בידו וגו':

וַחֲזָא פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא וְקָם מִגוֹ כְנִשְׁתָּא וּנְסֵיב רוֹמְחָא בִידֵיהּ

וַחֲמָא פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא וְאִידְכַּר הִילְכְתָא עָנֵי וַאֲמַר מַאן דְיִקְטוֹל וְקָטִיל הָאן אִינוּן אַרְיְוָתָא דְשֵׁיבַט יְהוּדָה כֵּיוַן דְחַמְנוּן שַׁתְקִין קָם מִגוֹ סַנְהֶדְרֵי דִילֵיהּ וּנְסֵיב רוּמְחָא בִּידֵיהּ

וַחֲמָא פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בְּרָא דְאַהֲרן כַּהֲנָא רַבָּא וְקָם מִגוֹ קְהָלָא וּנְסֵיב רוּמְחָא:

וירא פינחס. כאשר ראה פינחס כן קם מתוך העדה שהיתה בחצר אהל מועד ויש בכאן שאלה ויתכן להשיב שכבר נצמד זמרי בעדים:

ויקח רמח אותיות חרם שעשאן חרם:

וירא פינחס. ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו לא כך למדתני בירידתך מסיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא, מיד ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. ובשכר זה נתנו לו המתנות שהם הזרוע והלחיים והקבה, הזרוע כנגד ויקח רומח בידו, הלחיים כנגד (תהילים ק״ו:ל׳) ויעמוד פינחס ויפלל, הקבה כנגד ואת האשה אל קבתה. והועילה מצוה זו לפינחס בעוה"ז ובעוה"ב, בעוה"ז המתנות וקיום הכהונה לזרעו, ועוד שחיה והאריך ימים בעוה"ז ארבע מאות שנה, הוא שכתוב (שופטים י״א:כ״ו) בשבת ישראל בערער ובבנותיה ובחשבון ובבנותיה שלש מאות שנה, ומצינו מיפתח ועד גבעת בנימין מאה שנה, ובאותו זמן כתיב (שם כ) ופנחס בן אליעזר עמד לפניו בימים ההם. בעוה"ב, שנתנה לו מדת השלום כשנסתלק אחר ארבע מאות שנה זכה לחיי עד. ושנים עשר נסים נעשו בדבר זה, דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך, סתם פיהם שלא יצוחו, כוון הברזל כנגד ערות שניהם, האריך הברזל כדי שידקור את שניהם, הגביה המלאך המשקוף כדי שיצאו שניהם תלויין לעיני הכל, הפכן כדרכן בראש הברזל, נתן כח בזרועו לסבלן, וכח במקל לעמוד בהם, ושלא נשמטו מן המקל, ושלא נשפך עליו מן הדם ושתלה אותם לעיני הכל. והיה ראוי שיטמא פינחס טומאת חבורין כיון שהוא נוגע ברומח הנוגע במת, וידוע שאם נגע ראובן במת הרי הוא טמא, ושמעון שנגע בראובן טמא, שנאמר והנפש הנוגעת, במה שיגע בו הטמא תטמא, ונגיעה זו אם היא בחבורין, כלומר ששמעון נוגע בראובן בעוד שראובן נוגע במת הרי הוא טמא טומאת שבעה, שלא בחבורין לאחר שפירש ראובן מן המת אין לו אלא טומאת ערב, ואדם הנוגע בכלים הנוגעים במת יש לו טומאת שבעה, ממה שכתוב במדין (במדבר ל״א:כ״ד) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי. ומה שלא נטמא פינחס והוא הנוגע בכלי הנוגע במת, לפי שהכלי והוא הרומח היה פשוט, ופשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה, או מטעם שאמרו במדרש שמר הקב"ה את רוחותיהן כדי שלא ימותו ויטמא, והוא הנס האחרון תשלום הי"ב שהזכרתי. ואף בבית קבול כדעת המדרש שהיה שם ברזל ולא היה מטמא, כיון שלא מתו בעוד שבידו הרומח. ואחר שנעשו לו כל הנסים האלו והוציא אותן תלוין לעיני הכל שבט שמעון היו מקיפין אותו ועומדין בפתח, רצו ליגע בו, ואז החל הנגף בעם, וזהו שאמר ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף, וכלם היו משבט שמעון. וכן יש ללמוד מן החסרון הגדול שמצינו במנינם שבסדר פנחס מן המנין שהיו בראשונה במדבר סיני. ומה שנפלו מישראל במקום הזה כך, ובעון העגל לא נפלו אלא כשלשת אלפי איש, ששם לא היה כי אם עבודה זרה אבל בכאן זנות ועבודה זרה ובזוי קדושתן של ישראל לזנות עם העכו"ם, ובא פינחס וקנא קנאתו של הקב"ה והשיב חרון אפו מישראל, ומסר עצמו לסכנה כנגד כל המשפחה שהיו עם רב כשראה חלול השם בפרהסיא, ולא השגיח על כבודו של רשע שהיה נשיא שבט שמעון ולא לכבוד המדינים שהיתה בת מלך, וקנא על כבוד השם יתעלה כדי ללמד את הבריות שאין כבוד העולם ומלואו כי אם לכבודו, הוא שכתוב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ולכך נקרא הקב"ה מלך הכבוד, הוא שאמר דוד עליו השלום (תהילים כ״ד:י׳) מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה.

וירא פנחס ראה שאין אדם חש על מצות משה.

וירא פנחס בן אלעזר. וכולם לא ראו והלא לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל אלא ראה מעשה ונזכר הלכה שהבא על ארמית קנאים פוגעים בו א"ל משה קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא מיד ויקם מתוך העדה מהיכן עמד אלא שהיו נושאים ונותנים בדבר אם הוא חייב מיתה אם לא עמד מתוך העדה ונתנדב ויקח רומח בידו נטל שוט של ברזל בידו והניחו בחיקו והתחיל מסתמך על העץ במקל שנתיירא מבני שבטו שהקיפו אצלו א"ל למה באת א"ל אף אני לעשות צרכי הניחוהו ונכנס שאלמלא כן לא הניחוהו:

פינחס בן אלעזר בן אהרן וגו' לפי שמתו במגפה ארבעה ועשרים אלף ותעצר המגפה יהיו חושבים ישראל שלפי שמתו כ"ד אלף נעצרה המגפה לכן אמר הקב"ה למשה לא יחשבו כן שלא נעצרה אלא בעבור פינחס שבעבורו לא כליתי את ישראל בקנאתי. ואמר בן אלעזר בן אהרן הכהן לפי שיותר שכר ראוי מי שאינו רגיל במלחמה ולא בכלי המלחמה ולוקח הכלים ההם והורג לאויבי המלך ממי שרגיל ולז"א פינחס שהוא תלמיד חכם בן ת"ח בנו של ת"ח השיב את חמתי בשלקח רומח שלא היה מורגל לקחתו ואמר שנתן לו שני מיני שכר בעבור שתי דברים שעשה א' בקנאו את קנאתי בנקמו את נקמתי. הב' ולא כליתי בעבור הראשונה שעשה בעבודתי הנני נותן לו את בריתי שלום שהקב"ה נקרא שלום שנא' ויקרא לו ה' שלום וכנגד הטוב שעשה לישראל שלא כליתי אותם ראוי שיהיה כהן לעולם שבכהונה מכפר הכהן על ישראל עוד לפי שראה מרע"ה בישראל ע"ז וגלוי עריות ע"ז ויצמד ישראל לבעל פעור. עריות בבנות מדין שדומה לעריות עתה בא פינחס ושפך דמי' אולי יחשוב מרע"ה או ישראל שלא תהיה תקומה לישראל בשלשה עבירות היותר חמורות שבכל התורה לזה הודיע הקב"ה למשה ולישראל שלא נקרא זה שפיכות דמים אלא לדם קרבן והיה זה כפרה לע"ז וגילוי עריות שעשו. ואחשוב עוד שהטעם שנתן לו שלום לפי ששמעון ולוי היו אחים זה לזה יותר משאר האחים שנאמר ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ואמר שמעון ולוי אחים ועתה בא פינחס שהוא משבט לוי ושבר האחוה שהרג לנשיא שמעון א"כ מכאן ואילך יהיה מלחמה גדולה בין שמעון ולוי לזה אמר הנני נותן לו את בריתי שלום וזהו טעם בריתי שבין שמעון ולוי היתה אחוותם וחברתם ואהבתם גדולה מאד עד שנראה כאלו ברית כרותה ביניהם:

וירא וגו׳. חילול ש״ש מה שהגיע פתח א״מ ע״כ נתאזר עוז למסור נפשו ע״ז. דאי משום ביאת מואבית לחוד לא היה מחויב לעמוד בסכ״נ רק קנאים רבים פוגעין בו במקום שאין להם לירא מיחיד משא״כ במקום סכנה. אך קנאת כבוד ה׳ הביאהו לידי כך למסור נפשו על זה:

וירא פינחס שהוא לא הוצרך לשאול כי ידע הדין, וחז"ל אמרו ראה מעשה ונזכר הלכה:

ז דאם לא כן למה ליה וירא הל"ל ויקם פנחס מתוך העדה וגו':

ח רצ"ל הרוצים לקנא להשם יתברך יהרגוהו ופירוש קנאין פוגעין בו כלומר מעצמן ודוקא בשעת מעשה אבל אם פירש הבועל אין הורגין אותו ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין אין מורין לו אף על פי שהוא בשעת מעשה משום הכי הוצרך פנחס לקום מאליו ולעשות המעשה: