במדבר כה, יד

ושם איש ישראל וגו'. במקום שייחס את הצדיק לשבח יחס את הרשע לגנאי:

נשיא בית אב לשמעני. לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון דבר אחר להודיע שבחו של פנחס, שאף על פי שזה היה נשיא, לא מנע את עצמו מלקנא לחלול השם, לכך הודיעך הכתוב מי הואהמכה:

וְשׁוּם גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל קְטִילָא דִי אִתְקְטֵל עִם מִדְיָנֵיתָא זִמְרִי בַּר סָלוּא רַב בֵּית אַבָּא לְבֵית שִׁמְעוֹן

וְשׁוּם גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל קְטִילָא דְאִתְקְטֵיל עִם מִדְיָינֵיתָא זִמְרִי בַּר סָלוּא רַב בֵּית אַבָּא לְשֵׁבֶט שִׁמְעוֹן

אשר הכה את המדינית. עם ורבים כן:

נשיא בית אב. אחד מחמשת אבות בני שמעון. וראש לבית אבותיו גדול:

ושם איש ישראל המוכה. וזה כי אמנם בכפרו בזה האופן מסר עצמו לסכנה במה שהרג לעין כל נשיא ובת מלך:

הכה ג' במסורה הכא ואידך הוכה כעשב ויבש לבי. הוכה אפרים. על ידי המדינית שהיתה בהם המגפה. וסיפיה דקרא כי שכחתי מאכול לחמי שעל ידי אכילת לחמי טעיתי ונצמדתי לבעל פעור כדאיתא במדרש שהושיכו להם פונדקאות שהיו מוכרין להם מיני מאכל ומשקה. וכן הוכה אפרים על ידי פעור כדאיתא בתחלת הפ' (שם) המה באו בעל פעור וינזרו לבושת וגו':

ושם איש ישראל המוכה. כשם שייחס הכתוב את הצדיק לשבח כך הוא מייחס את הרשע לגנאי, ללמדך שכל הפוגם את עצמו פוגם משפחתו.

נשיא בית אב לשמעוני. נשיא היה לבית אב, אחד מחמשה בתי אבות שהיו לשבט שמעון, ועליו נאמר (קהלת יח) ופורץ גדר ישכנו נחש, שמעון אביו שגדר הזנות במעשה שכם עם דינה ואמר (בראשית ל״ד:ל״א) הכזונה יעשה את אחותנו, ועתה בא הבן ופרץ אותו גדר.

אשר הכה את המדינית עם המדינית, אבל אם פירש ממנה לא היה נהרג כמו שאז״ל.

ושם איש ישראל המוכה נתן עוד טעם למה נתן לו ברית שלום לפי שהיו המוכים גדולים וממשפחה גדולה והיה איפשר שיבא לידי סכנה וזהו שאמר ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ושם האשה המוכה וגו' ראש אומות בית אב וא"ת כבר מת ולא יירא ממנו במדין הוא:

ושם איש ישראל. קשה, ממה נפשך: אם חפץ ה׳ לגלות המכים, היה לו להזכירם בשעת מעשה כשאמר (במדבר כה:ו) ״והנה איש מבני ישראל״, שם היה מקום להזכירו ולומר ״והנה איש וגו׳ זמרי״ וגו׳, וכשהזכיר גם כן המדינית היה לו להזכיר שמה. ואם תורה כסתה עליהם כדרך שכסתה על המקושש בשבת, למה נמלך להזכיר שמם והצרך גם כן להוסיף עוד תיבות יתרות בתורה, שאם היה מזכיר שמם למעלה לא היה צריך לומר פעם שניה ״ושם איש וגו׳ ושם האשה״ וגו׳?

אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפלו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתעבים, ומקושש יוכיח. גם במה שלפנינו תראה שלא גלה אותם בשעת מעשה, אלא דוקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה׳ וכפר על בני ישראל, זכר גם כן כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האשה ראש הקלפות ואביה מלך, כאמרו ״ראש אמות בית אב״, ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש, לזה יחסה לומר בת מלך היא, והגם שיש זלזול לאיש ישראל לא יגרע מצדיק עינו, כדרך אמרו (משלי י:ז) ״זכר צדיק לברכה״ הגם ש״שם רשעים ירקב״ באמצעות כן. ואולי כי להודיעך בא הכתוב שלא השיג השבת החמה וכו׳ אלא באמצעות דבר זה שעשה הקנאה בנשיא ונתקדש שמו קדוש גדול ונכנעה כח הס״מ ומאס העון כל כך בעיני כל, בזה השיב חמה ויכפר וגו׳, אבל זולת זה הגם שהיה מקנא לה׳ באדם הדיוט לא היה משיג כל הדרגות הרשומות.

ודקדק לומר ושם האיש ולא הספיק במאמר ״ושם המכה״ וגו׳, לפי דרכנו ירצה לשון חשיבות, לומר כי היה חשוב ומעלה בישראל, ועם כל זה לא נרתע צדיק זה מעשות בו מעשה הנפלא. עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה׳ שמו למעלה (במדבר כה:ו) לפי שעדין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות, וכל עוד שלא עשה לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה פרסם ה׳ שמו כי מצוה לפרסם הרשעים.

המכה אשר הכה וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר המכה אשר הכה ולא הספיק באחת מהנה. גם צריך לדעת למה שנה הכתוב מטבע המאמר שהתחיל לדבר בו כשהזכיר שם ישראל שהקדים לומר איש ישראל ואחר כך אמר המאורע המכה וגו׳, וכשהזכיר המדינית הקדים המאורע ושם האשה המכה ואחר כן אמר המדינית?

אכן יתבאר הענין על פי דבריהם זכרונם לברכה (ברכות יח:) שאמרו שהרשעים בחייהם קרויים מתים, והטעם הוא לפי שכח הרע שהוא בחינת המת דבוקה בהם. וכבר כתבתי בכמה מקומות כי השם שיקרא בו האדם הוא שם הנפש, וה׳ שם שמות בארץ כאמרם זכרונם לברכה (ברכות ז:) אל תקרי שמות אלא וכו׳, וכשאדם חוטא נפגמה נפשו בדבקות הרע בחינת המרקיב, והוא אמרו (משלי י:ז) ״ושם רשעים ירקב״, ולזה היה רבי מאיר בודק בשם (יומא פג:) לראות אם בעל נפש ישרה הוא. והנה זה אשר בעל ארמית השחית נפשו בפגעו בה והנה הוא מכה מכת מות קדם שהרגו פנחס, והוא מה שנתכון הכתוב לומר ושם איש ישראל המכה אשר הכה וגו׳, כנגד הכאת הנפש אמר ״ושם איש ישראל המכה״, שמעת אשר געל נפשו ובא עליה הכה מכת נפש הישראלית, שהיא כנוי נפש קדושה הנקראת ישראל, וכנגד הריגתו שהרגו פנחס אמר ״אשר הכה את״ וגו׳, כאמרו (במדבר כה:ח) ״וידקר את שניהם״. או על זה הדרך, ״המכה״ פרוש שהכהו פנחס, ״אשר הכה את המדינית״, הוא הכאת הנפש שרשם בתבת ״איש״. וידיק על נכון גם כן אמרו ״הכה את המדינית״, כי לפי ששכב אותה הכה בנפשו, וכפי זה שעור תבת ״אשר הכה״ פרוש, שכבר הכה את המדינית, פרוש להיותו אתה.

עוד רמז באמרו את המדינית על דרך אמרו (בראשית ל״ט:י׳): ״ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה״, ואמרו זכרונם לברכה (יומא לה.): ״לשכב אצלה״ בעולם הזה, ״להיות עמה״ לעולם הבא. והוא אמרו הכה את המדינית שהכאתו היא שיהיה אתה עמה בעולם הבא, כי מן הסתם מת שלא מתוך תשובה, שהרי דקרו בשעת מעשה. ובזה נתישב מה שדקדקנו למה כפל ״המכה אשר הכה״, גם טעם שהקדים לומר ״איש ישראל״ קודם אמרו ״המכה״, כדי שיהיה חוזר אמרו ״המכה״ על השם, לומר שההכאה באה לו גם בשם ״איש ישראל״ שהיא ענף הקדשה. ולזה כשהזכיר המדינית לא הזכיר בה אלא הכאה אחת, דכתיב ״ושם האשה המכה״, גם לא הקדים זכרונה קודם זכרון ההכאה, כי בחייה קרויה מתה ושמה מכה ועומד כרשום בתבת ״מדינית״. וכבר כתבנו בכמה מקומות כי שם עובדי כוכבים ומזלות הוא שם הקלפות שכלן הם בחינות המיתה.

עוד יתבאר על זה הדרך על פי מה שקדם לנו מדברי המקבלים שלא ידח נדח מכל ניצוצי הקדשה, וכלן לבסוף יזכו למקום שממנו באו. והגם שירע איש ישראל אף יצריח נפשו, סוף כל סוף יחזר לשרשו. והוא אמרו ושם איש ישראל, הרי שאפלו אחר מעשה בשם ישראל יכנה, הא למדת שלא נעקר משרשו. המכה פרוש שהכה פנחס, מודיעך הכתוב שלא הוכה באבדן נפשו, אלא ״אשר הכה את המדינית״, פרוש, אותו החלק הרע שנדבק בו מאת המדינית שיתכנה אליו שם הכאה, הוא שהוכה ומת באמצעות הכאת פנחס. הא למדת שיצא הפסדו מה שהפסיד בעברה, נפרע ממנו העון בהכאתו של פנחס שהרגו ומיתתו כפרתו. או על זה הדרך שלא הוכה בנפשו אלא כשהיה עמה, אבל אחר שנבדל ממנה לא נשאר בו רשם החטא כי הוא נבדל במיתה ומיתתו טהרה נפשו. ובזה נתן טעם למה קראו איש ישראל, כי אחר הריגה בשם ישראל יכנה. זה כתבתי אם אפשר.

ושם איש ישראל המכה אשר הכה. פירש"י במקום שייחס את הצדיק לשבח יחס את הרשע לגנאי ומה גנאי הוא זה שאמר זמרי בן סלוא, בשלמא לשבח שפיר קאמר כי אלעזר ואהרן נודעו בשערים לשם ולתהלה אבל סלוא זה מה הוא ומה שמו כי תדע שהוא לגנאי מה שמץ דופי נשמע עליו, ועוד מ"ש המכה אשר הכה למה הפליא את מכותיו פעמים הל"ל ושם האיש המכה את המדינית וגו', ועוד שהל"ל ואיש ישראל המכה שמו זמרי, ומדקאמר ושם איש ישראל המכה אשר הכה ש"מ שאשר הכה חוזר על עצם האיש אבל המכה חוזר אל השם לומר שהשם שלו היה מוכה.

ונראה שמהכרח קושיות אלו דרש רבי יוחנן, במס' סנהדרין (פב:) ה' שמות היו לו זמרי על שם שנעשה כביצה המוזרת, סלוא על שם שהסליא עון משפחתו כי ודאי יש להפליא מה ראה ר"י על ככה לדרוש השמות לגנאי אלא ודאי שגם הוא דרש ושם האיש המכה שתיבת המכה חוזר אל השם, כי אע"פ שלא נקראו מתחילה על שם המעשה אלא שעונותיו גרמו לו שבדקו בשמו ובשם אבותיו ופירשו על שם המאורע לומר לך שם רשעים ירקב, וראיה שלו מן התורה שנאמר ושם איש ישראל המכה, השם מוכה, ואשר הוכה את המדינית קאי על עצם האיש, וכן ושם האשה המכה כזבי כדמסיק בגמרא כזבי שכזבה באביה כי גם שמה הוכה לדרשו לגנאי. ואם נפשך לומר שהמוכה קאי על האיש, ואשר הכה את המדינית קאי על השם, י"ל שלכך אמר את המדינית לפי שהיה את המדינית ובעל בעילות הרבה עד שנעשה כביצה המוזרת, על כן נעשה מוזר לאחיו כביצה המוזרת ודרשו שם זמרי על שם המאורע.

וי"א שלכך אמר את המדינית, בהיותו עמה ממש דאילו פירש זמרי לא היה רשאי להורגו, וי"א שאף ע"פ שהוכה בעה"ז מ"מ לא נפטר מלהיות את המדינית עמה ממש בעה"ב כדרך שנאמר (בראשית לט י) לשכב אצלה בעה"ז להיות עמה לעה"ב (יומא לה:).

ומלבד מה שדרשו רז"ל (סנהדרין פב:) בשמות הללו לגנאי, הלא לאלהים פתרונים אענה גם אני חלקי לפתרם בדרך אחר כי מצינו לרז"ל (סוטה כב:) על החנפים שעושין מעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס וכי זמרי היה מן החניפים והלא היה רשע מפורסם, אלא ודאי מדקאמר למשה זו אסורה או מותרת, ש"מ שהיה עושה כמעשה הצבועים להכשיר מעשיו לומר שבדין הוא עושה ואחר שרז"ל החזיקוהו בחנף, ע"כ יש לדרוש כל שמותיו ע"ז האופן כי כל חנף וצבוע תמיד תהלתו בפיו לשבח את עצמו וזמרי הוא לשון שבח כי עזי וזמרת יה (שמות טו ב) תרגומו תוקפי ותושבחתי. ושם סלוא ג"כ לשון שבח מלשון סלו לרוכב בערבות (תהלים סח ה) וכן כזבי כי כל חנף כוזב כי אין פיו ולבו שוים, ובת צור כי המה מגביהים לשבת בצור גבוה. והזכיר בשניהם ראש, ונשיא, כי זה הדבר אשר בקשה נפש החניפים. ע"כ נאמר אשר הכה את המדינית כי שמות שניהם הוכה שוה בשוה נדרשים על ענין אחד.

ושם איש ישראל וגו׳. ללמדנו כי קנאת פינחס היה במס״נ. שהיה מסוכן מבית אב לשמעוני:

אשר הכה את המדינית. בעת היותו עמה. דאלו פירש זמרי באותה שעה. לא היה רשאי פינחס להורגו כדאיתא בפ׳ ד׳ מיתות דאע״ג שחילל ש״ש ופינחס קנא לכבודו ית׳ מכ״מ לא היה עושה נגד הדין. ולא הרגו אם לא שהותר דמו ע״פ ד״ת:

ושם מוסיף עוד להראות איך שראוי הוא לשכר הזה, וכמ"ש במד' בדין הוא שיטול שכרו, כי היה בזה בסכנה גדולה מצד ג' ענינים, [א] מצד ששם המוכה זמרי בן סלוא נשיא בית אב שהיה בסכנה שלא יפגעו בו בני שבטו, [ב] מצד שהיה צריך לכוין שיכהו ביחד עם המדינית ובהיותם דבוקים יחד וזה נעשה ע"י נסים ואם לא הי' מכהו בשעת מעשה היה מתחייב מיתה (כנ"ל פסוק ח) וז"ש המוכה אשר הוכה את המדינית:

ח דק"ל דכתיב לעיל, והנה איש מבני ישראל בא וגו' שם היה לו להזכירו. ומתרץ כשם וכו' ייחס את הרשע לגנאי דכל מי שהוא יותר גדול חטאו נמי יותר גדול. הרא"ם:

ט נראה לפרש דמה שפירש"י נשיא בית אב לאחד כו' קאי אדלעיל מה שפירש כך ייחס את הרשע לגנאי כלומר שלא תאמר הואיל ומצינו דזמרי היה נשיא לא תאמר שהיה נשיא על כל שבט שמעון אלא לא היה נשיא אלא לאחד מחמשת וכו' וזהו גנאי:

י דלטעם ראשון קשה דלא ה"ל למכתב אלא והאיש שחטא עם המדינית זמרי וגומר המוכה דכתיב בקרא למה לי משום הכי פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה לעיל היה לו להזכיר לכן אמר טעם ראשון וקל להבין: