במדבר כה, יח

כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור. שהפקירו בנותיהם לזנות, כדי להטעותכם אחר פעור ואת מואב לא צוה להשמיד, מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם, כדאמרינן בבבא קמא (לח, ב):

אֲרֵי מְעִיקִין אִינוּן לְכוֹן בְּנִכְלֵיהוֹן דִי נְכִילוּ לְכוֹן עַל עֵיסַק פְּעוֹר וְעַל עֵיסַק כָּזְבִּי בַּת רַבָּא דְמִדְיָן אֲחַתְהוֹן דְאִתְקְטִילַת בְּיוֹמָא דְמוֹתָנָא עַל עֵיסַק פְּעוֹר

אֲרוּם עַיְיקוּן הִינוּן לְכוֹן בְּעֵיטַת רַמְיוּתֵיהוֹן דְרַמְיַין לְכוֹן עַל עֵיסַק פְּעוֹר וְעַל עֵיסַק כָּזְבִּי בְּרַת רַבָּא דְמִדְיָן אֲחַתְהוֹן דְאִתְקְטִילַת בְּיוֹמָא דְמוֹתָנָא עַל עֵיסַק פְּעוֹר

בנכליהם בְּשִׁקְרֵיהוֹן:

וְטַעַם בְּנִכְלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי (רמב״ן על במדבר כ״ה:א׳), כִּי זִקְנֵי מִדְיָן חָשְׁבוּ הַמַּחְשָׁבָה הָרָעָה הַזֹּאת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן״ (במדבר כ״ב:ד׳), כִּי בָהֶם נִתְיָעֲצוּ מִתְּחִלָּה. וְהֵם נָתְנוּ עֵצָה זוֹ לְמוֹאָב שֶׁתִּזְנֶינָה בְּנוֹתָם עִמָּהֶם, וְיַצְמִידוּ אוֹתָם לְבַעַל פְּעוֹר לְהַדִּיחָם מֵעַל הַשֵּׁם, וְאִם לֹא נִזְכַּר שָׁם. וְעוֹד שֶׁשָּׁלְחוּ לָהֶם בַּת מַלְכָּם לִזְנוֹת עִמָּהֶם, וְזֶה טַעַם ״וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם״. כִּי לוּלֵי מִדַּעַת יוֹעֲצֵי הַמַּלְכוּת נַעֲשָׂה, כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ בְּמִדְיָן מַה תְּבַקֵּשׁ בַּשִּׁטִּים בְּעַרְבוֹת מוֹאָב לָבֹא אֶל מַחֲנֵה עַם אַחֵר? כִּי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבוֹת מוֹאָב בַּשִּׁטִּים הָיוּ, וּמֵאַיִן תָּבֹא שָׁם הַמִּדְיָנִית הַזֹּאת? אֲבָל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר מְאֹד, וְשָׁלְחוּ אוֹתָהּ זִקְנֵי מִדְיָן שָׁם, כִּי אָמְרוּ: ״בְּתֹאַר אִשָּׁה יָפָה רַבִּים הוּשְׁחֲתוּ״ (יבמות סג). וְקָרוֹב הוּא שֶׁהָיָה גַּם בִּלְעָם בָּעֵצָה הַזּוֹ, כִּי בְּשׁוּבוֹ מֵאֶרֶץ מוֹאָב עָבַר בְּמִדְיָן כִּי דַּרְכּוֹ מִשָּׁם, וְהָיָה בְּיוֹעֲצֵי הַמַּלְכוּת. וְאוּלַי נִתְעַכֵּב שָׁם לָדַעַת מַה יִהְיֶה בָּהֶם, לְפִיכָךְ מְצָאוּהוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִדְיָן וַהֲרָגוּהוּ שָׁם (במדבר ל״א:ח׳). וְיִהְיֶה פֵּרוּשׁ ״וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקוֹמוֹ״ (במדבר כ״ד:כ״ה) שֶׁהָלַךְ לוֹ לָשׁוּב אֶל אַרְצוֹ. וְכֵן נִרְאֶה כִּי יִשְׂרָאֵל לֹא יַהַרְגוּ הַמִּתְנַבֵּא רַק בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה, אֲבָל כַּאֲשֶׁר נֶאֱמַר לָהֶם "כִּי צוֹרְרִים הֵם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם" וְגוֹ', הִנֵּה כָּל הַמִּתְנַכְּלִים מְחֻיְּבֵי מִיתָה, וְלָכֵן הֵמִיתוּ גַּם בִּלְעָם כִּי יָדְעוּ שֶׁהוּא בַּעַל הָעֵצָה הָרָעָה הַזֹּאת. וְהִנֵּה צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִנָּקֵם מֵהֶם, אֲבָל עַל הַמּוֹאָבִים כְּבָר הִזְהִיר ״אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב״ (דברים ב ט), כִּי יִשְׂרָאֵל בִּתְחִלָּה בָּאוּ אֶל גְּבוּל אֱדוֹם וְהִזְהִירָם עֲלֵיהֶם ״וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד״ (שם פסוק ד), וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ לִגְבוּל מוֹאָב וְאָמַר לוֹ ״אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב״, וְאַחֲרֵי כֵן אָמַר ״אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצוּרֵם״ (שם פסוקים יח יט), וְאָמַר ״קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנוֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחוֹן״ (שם פסוק כד). וְאַחַר כָּל זֶה רָאָה בָּלָק כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי, שֶׁהֵם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי סִיחוֹן וְעוֹג, וְנַעֲשָׂה הָעִנְיָן הַזֶּה כֻּלּוֹ. אִם כֵּן אַזְהָרַת ״אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב״ מֻקְדֶּמֶת לְמִצְוַת ״צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים״. וַאֲנִי תָּמֵהַּ עַל לְשׁוֹן הָאַגָּדָה שֶׁאָמְרוּ בְּבָבָא קַמָּא (לח): ״אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב" - וְכִי עָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת? אֶלָּא נָשָׂא מֹשֶׁה קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ, אָמַר: וּמָה מִדְיָנִים שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶלָּא לְסַיֵּעַ לְמוֹאָב אָמְרָה תּוֹרָה "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם", מוֹאָבִים עַצְמָן לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא כְּשֶׁעָלָה עַל דַּעְתְּךָ, שְׁתֵּי פְּרִידוֹת יֵשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶם - רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית. וְהִנֵּה קֹדֶם הַקַּל וָחֹמֶר הִזְהִירוֹ לְמֹשֶׁה מִן הַמּוֹאָבִים, וְעוֹד אִם מִפְּנֵי הַקַּל וָחֹמֶר לָמָּה הֻצְרַךְ לְהַזְהִיר מִבְּנֵי עַמּוֹן? אוּלַי לֹא הִקְפִּידוּ בִּלְשׁוֹן הָאַגָּדָה בְּכָךְ, אֲבָל הַכַּוָּנָה לוֹמַר שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כִּי כְּשֶׁיְּצַוֶּה אוֹתוֹ ״צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים״ יִהְיֶה לְמֹשֶׁה קַל וָחֹמֶר לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה בְּמוֹאָב שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת, וְהִקְדִּים לְהַזְהִירוֹ מִזֶּה. וּמִפְּנֵי שֶׁהִזְהִיר בְּמוֹאָב הִזְהִיר גַּם בִּבְנֵי עַמּוֹן, שֶׁלֹּא יַחְשֹׁב מֹשֶׁה שֶׁתִּהְיֶה אַזְהָרָתוֹ מִן מוֹאָב לְבַדּוֹ רְשׁוּת בִּבְנֵי עַמּוֹן, כִּי גַּם הֵם גָּמְלוּ לָהֶם רָעָה וְלֹא קִדְּמוּ אוֹתָם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם. וּמִדְרָשׁ אַחֵר: מִפְּנֵי שֶׁהַמּוֹאָבִים עָשׂוּ מִפְּנֵי הַיִּרְאָה שֶׁהָיוּ שׁוֹלְלִים אוֹתָם, אֲבָל מִדְיָנִים נִתְעַבְּרוּ עַל רִיב לֹא לָהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַשִׁ״י בְּסֵדֶר אֵלֶּה מַסְעֵי (רש״י על במדבר ל״א:ב׳). וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט עוֹד, אֶרֶץ עַמּוֹן וּמוֹאָב הַשֵּׁם נְתָנָהּ לִבְנֵי לוֹט יְרֻשָּׁה בַּעֲבוּר לוֹט אֲבִיהֶם שֶׁשֵּׁרֵת אֶת הַצַּדִּיק וְגָלָה עִמּוֹ לְאוֹתָהּ הָאָרֶץ, וּלְכָךְ לֹא הִרְשָׁה לַעֲשׂוֹת לָהֶם רָעָה בְּאַרְצָם. אֲבָל מִפְּנֵי חֶטְאָם שֶׁהִרְחִיקוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא קֵרְבוּ אוֹתָם, הֶעֱנִישָׁם לְהַרְחִיקָם מֵעַל עַמּוֹ וְצִוָּה ״לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'״ (דברים כג ד) - מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה:

כי צוררים הם לכם. כי הצרו לכם:

בנכליהם. במחשבתם הרעה מגזרת ויתנכלו אותו:

ועל דבר כזבי. ועוד כי יחשבו לעשות לכם רע בעבור כזבי אחותם:

בנכליהם אשר נכלו לכם. בתחבולות ובעצות רעות שנכלו לכם, וזה יורה כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה ונתנו עצה למואב להחטיא בנותם עם ישראל כדי להדיחם ולהצמידם לבעל פעור.

ועל דבר כזבי בת נשיא מדין. היה יכול לומר בת צור כמו שאמר למעלה כזבי בת צור, אבל הזכיר מדין להורות כי זאת עצת זקני מדין היתה לשלוח בת המלך לזנות עמהם.

כי צררים הם לכם מכאן אמרו אם בא להרגך השכם להרגו. בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור שהערימו להחטיאכם ומהם יש לכם לנקום ולא מפנחס.

על דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם וכי בת אחותם והלא בת אומתה היתה אלא לפי שנתנה נפשה על אומתה נקראת אומתה על שמה.

בנכליהם. [שהערימו עליכם להחטיא בם] מפני שאמר בלעם "לא הביט און וגו'" ביום המגפה שהיתה על דבר פעור:

כי צוררים הם לכם בנכליהם מה נכלים הם אלו והטעם לפי שארז"ל בכל אסור להתלוצץ חוץ מע"ז שנאמר וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו אל תיקרי כבודו אלא כבדו והפוער לפעור נראה שמבזה אותו ולכן אמרו המדינים אם נשלח להם ע"ז אחרת לא יעבדוה נשלח להם ע"ז שיהיה נראה להם שעבודתה בזיון ויעבדוה. ואחשוב עוד לפי שאמרו ז"ל שהמן נבלע באיברים ולזה אמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל שלא היו צריכים לנקבים וחשבו כי הנה ימים באים וצבתה בטנם ויהיה להם חולי קולנ"ג וכן פירש רש"י שאמרו עתיד המן הזה ליפח במעיהם כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא ולפי שפעור יש לו סגולה שמי שפוער לפניו בא לו שלשול ויאמרו ישראל רופא גדול בא לנו לכן שלחו להם פעור שודאי יתחברו ישראל עמו וזהו ויצמד ישראל לבעל פעור וזהו בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור:

כי צוררים הם לכם וגו'. בפסוק הקודם נראה כפל לשון צרור את המדינים והכיתם אותם מה בין צרור, לוהכיתם, ורז"ל אמרו (תנחומא פנחס ג) מכאן הבא להרגך השכם להרגו. הערב להרגו מבעי ליה, שהרי המדינים התחילו בקלקלה, ולשון צוררים צריך ביאור כי משמעתו שעדיין הם צוררים לכם, ואולי ידע הש"י מה שבלבבם של המדינים שעדיין לא נח רוגזם ועדיין הם צוררים חושבים מחשבות להתעולל עלילות ברשע ואולי יותר מבראשונה לפי שנורא דאחותם דלוק בלבם להתנקם לפיכך השכם לצרור אותם. ופשוטו שצוררים הוא שם דבר לומר שמעולם הם צוררים שלכם כי מתחילה והמדנים מכרו אותו לפוטיפר (בראשית לז לו) אח"כ עשו מדין שלום עם מואב על ישראל, אח"כ הפקירו בנותיהם להכשיל את ישראל, נמצא שהמדינים מעולם רצועת מרדות לישראל ע"כ אמר כי הם צוררים שלכם.

וכדי ליישב הכפל אומר אני שצוה ה' על שני דברים. אחת, צרור את המדינים לצערם תחילה ימים רבים, ואח"כ והכיתם אותם וכל כך למה לפי שצוררים הם לכם והוא נתינת טעם על צרור, כי גם המה צערו אתכם ע"י שהזונות השקום יין וכשאמר השמיעי לי אומרת לו פלח לע"ז תחילה, וזה"ש כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו על דבר פעור כי כל עיקר צער זה שצערו אתכם היתה הכוונה להכריח אתכם לפעור, ועל מ"ש והכיתם אותם נתן טעם ואמר על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המכה ביום המגפה על דבר פעור, לפי שאחותם היא המכה יחשבו גם המה להנקם ולהכות אתכם ע"כ השכימו להכות אותם כי הבא להרגך השכם להרגו. ואולי שלכך נאמר ויהי אחרי המגפה סוף פסוק ובאתנחתא לדרשו אשלאחריו ואשלפניו, לאחריו כפשוטו, ולפניו לומר שגם אחרי המגפה הם רוצים להכות אתכם על דבר אחותם המכה, על כן תשכימו להכותם.

כי צוררים וגו׳. טעם על מצות צרור. הוא משום שגם עתה המה צוררים יותר ממואב דמואב שהחטיאו בבנות וגם לע״ז כמוש שאכלו זבחיהם והשתחוו לאלהיהן. היה הכל אז בעת שהתגבר תאות זנות. ומאז שנהרגה בת המלך וגם מתו במגפה כ״ד אלף מישראל. נתיראו הבנות ולא החטיאו עוד ושוב לא עבדו ע״ז כמוש. משא״כ מדין שהיה ע״ז שלהם פעור אשר היא מושכת לב ישראל. ואחר שהחלו להחטיא בה בנכליהם אשר נכלו לכם. שוב קשה להפרד ממנה ונמצא צוררים גם עתה לכם. מש״ה עליכם לצרור אותם בכל שעה:

ועל דבר כזבי וגו׳ ביום המגפה על דבר פעור. אחר שהיא נשיאה ונכשלו בה. נתפרצו על ידה הרבה נשים. עד שהיא גרמה את יום המגפה על דבר פעור מש״ה והכיתם אותם:

כי צורדים הם לכם וא"א שתעשו שלום עמהם, וזה נודע אם מן העבר בנכליהם אשר נכלו לכם ע"ד פעור שכבר בארנו שמואב לא קבל עצה זו רק מדין, והראי' שהזמינו לזה בת נשיא מדין והפקירו אותה, וגם הוא טעם למה שא"א שתתנו להם פלטה בעתיד כי מעתה הם שומרים עליכם משטמה בעבור בת נשיא מדין והם מוכנים תמיד לנקום מכם בעבור זה, והבא להרגך השכם להרגו:

ס הוכרח לפרש כן מפני שאין אדם נעשה צורר לאחרים אלא מפני הרעה שבאה לו מאחרים ולא מצינו שעשו להם ישראל שום רעה. לכך פירש שהפקירו וכו' מפני שבסיבותיהם היו מוכרחים להפקיר בנותיהם לזנות כדי להטעותם בפעור. רא"ם:

ע ואם תאמר ולמה לא כתב אלא טעם אחד ובפרשת מטות כתב שני טעמים לשבח ויש לומר דקשה לרש"י מדכתיב הכא צרור את המדינים והכיתם אותם למה לי מלת צרור כיון דכתיב והכיתם אלא על כרחך צריך לומר משום הכי כתיב צרור עליכם לאייב אותם תמיד משום הכי כתיב בלשון הווה ואם כן קשה למה לא יאייבו את המואבים לכל הפחות שלא יתחתנו בהם ולאסור אף הנקבות ועל זה פירש משום רות וכו' ובזה יתורץ למה דעת רש"י משונה מכל המדקדקים שכולם סוברים שהוא מקור במקום צווי וכמו שכתב הרא"ם: