במדבר כה, יז

צרור. כמו זכור, שמור, לשון הוה עליכם לאייב אותם:

אָעֵק יַת מִדְיָנָאֵי וְתִקְטְלוּן יָתְהוֹן

אָעֵיק יַת מִדְיָנָאֵי וְתִקְטוֹל יַתְהוֹן

צרור. שם הפועל כמו זכור את יום השבת:

צרור את המדינים לשון יחיד והכיתם לשון רבים צרור כי על ידך היה שאמר לה אביה אל תבעלי אלא לגדול שבהם וזהו משה והכיתם לשון רבים ולא משה כי נתגדל במדין:

צרור את המדינים. אחר שנתן שכרו הטוב לצדיקים צוה להפרע מן הרשעים ואמר לו צרור את המדינים, ולא את המואבים בשביל רות המואביה שהיה עתיד דוד לצאת ממנה.

ובמדרש צרור את המדינים כי צוררים הם לכם מכאן אמרו חז"ל הבא להרגך השכם להרגו.

צרור את המדינים אין זה צווי לאלתר שהרי בפרשת מטות בשעת המעשה נצטוו אלא ליישב דעתן מענין המגפה שהיתה על ידי מדין נכתב כאן.

צרור את המדינים ולא את המואבים כי המואבים מדאגה עשו פן יבואו ישראל ועוד ישראל לקחו ארצם מיד סיחון.

צרור את המדינים וגו׳. צריך לדעת למה כפל צרור והכיתם, ורבותינו זכרונם לברכה הרגישו ואמרו (במדבר רבה פכ״א) כי נתכון בזה לומר שהגם שצוה ה׳ (דברים כ:י) ״כי תקרב אל עיר וגו׳ לא תשחית את עצה״ וגו׳, זו אמה קלה ובזויה להשחית את עצה וגו׳, עד כאן. וצריך לדעת מה נקמה היא זו למדין, ואדרבה היה להם לקים (דברים כ:יד) ״ואכלת את שלל אויביך״ שזה הוא להם יותר נקמה ודאבון נפש, וכיוצא בזה מצינו בקללות התורה (ויקרא כו:טז) ״ואכלהו אויביכם״.

עוד צריך לדעת אמרו כי צררים, למה הצרך לנתינת טעם? ולפי דברי רז״ל שאמרו שבא לומר ישחיתו עצה וכו׳, יש לנו מקום לומר שבא לתת טעם לבטול מצות ״לא תשחית״ וגו׳ במקום הזה כי צוררים. ובתנחומא אמרו וזה לשונם: ״צרור״ וגו׳ למה, ״כי צררים״ וגו׳ – מכאן אמרו הבא להרגך וכו׳. ולדברי תנחומא בא הכתוב להודיעך משפט הבא וכו׳, וזה דרך דרש.

ונראה לפרש, בהעיר למה צוה ה׳ מצוה זו שלא בזמנה, כי מצינו שאחר כך הצרך ה׳ לצוות לומר (במדבר לא:ב) ״נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים״, הא למדת כי מאמר זה לא היה בזמן הנקמה.

אכן נתכון ה׳ במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעום טעם חטא הטבעי השולט באדם שלא לרצונו, לו יהיה שלא טעמו אלא בבחינת החושב, קשה הוא להפרידו, וכמו שהארכתי בפרט זה בפרשת אחרי מות (ויקרא יח:ג) בפסוק ״כמעשה ארץ מצרים״ וגו׳. וכל עוד שלא נפרד מהחוטא תאות הדבר ותשוקתו אליו הוא משלל מהכפרה, וכמו שפרשתי בפרשת בראשית במה שאמר הכתוב (בראשית ד:ז) ״ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו״. ומה שלפנינו עם בני ישראל טעמו עריבת הזנות, מהם במעשה מהם במחשבה, גם נדבקו בפעור, דכתיב (במדבר כה:ג): ״ויצמד ישראל לבעל פעור״, ואמרו רז״ל (במדבר רבה כ) שנעשו כצמיד וכו׳, עד כאן. וחפץ ה׳ לרפאותם בעצת ה׳ הנכונה כדי לסלק מעליהם המגפה, שהלא תמצא שהיתה המגפה בישראל עד אשר ספו תמו כל הנצמדים לבעל פעור, דכתיב (דברים ד:ג): ״כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה׳ אלהיך מקרבך״. ובהכרח אתה לומר כי לא על העשרים וארבעה אלף שאמר הכתוב (במדבר כה:ט): ״ויהיו המתים וגו׳ ארבעה״ וגו׳ הוא אומר, שאלו היו משבט שמעון ומתו על שרצו לשלח יד בפנחס כמאמרם ז״ל (במדבר רבה כ), והכתוב אומר ״אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו״ וגו׳, הא למדת שהשמיד גם כל הזונים לבד העשרים וארבעה אלף. גם ממה שאמר הכתוב כאן ״המכה ביום המגפה על דבר פעור״, זה יגיד שמתו מישראל לבד אותם שמתו בשביל פנחס שרצו לשלח בו יד.

והגם שנשכיל בעקר הסבה אשר סבבה מעשה פנחס, לא היה אלא זנות זמרי, כי לא הרג פנחס לזמרי על עבודה זרה, אלא ודאי שהמגפה היתה שולטת בזונים. והגם שאמר הכתוב ״ויכפר על בני ישראל״, פרוש שלא כלה כל העם, מהם בשביל מחשבת עבודה זרה, מהם בשביל הערבות, ולעולם ה׳ לא ותר על הזונים. ויעץ ה׳ ואמר ״צרור את״ וגו׳, הכונה בזה להקדים לשנא המחטיאים, גם להתעיב הערב והטוב הבא מהם, לאבד כל עץ נחמד וכל מעין מתוק וכל טוב הבא מהם על אשר גרמו להם עשות רע. והוא על דרך אמרו (תהלים קלט:כא) ״הלא משנאיך ה׳ אשנא״, פרוש ״משנאיך״ כאלו אמר ״משניאיך״ שגורמים לשנאת בחור בטוב, כדרך שדרשו זכרונם לברכה (שבת קיד:) בפסוק ״כל משנאי אהבו מות״ אל תקרא וכו׳. ובאמצעות מחשבה זו תהיה מתרחקת תאות העברה מהם ותהיה להם לזרה, כי על העבר שונאים הסובב, ויולד בהם טבע אלהי. ומדה זו מדה סגליית היא לחפץ בחיים, ובזה יתכפר עון הקודם במחשבת עבודה זרה גם בארס תאות הנאוף ולא יהיה בהם נגף.

והוא מאמר הכתוב כאן צרור את המדינים, פרוש, יהיו לכם בגדר צר ואויב לשנאתם ולשנא כל הערב מהם, להשחית עצם ולקלקל מעינותיהם, זה תמורת מה שהתאוו להם, וזו היא אחד מתקוני התשובה. ואמר צרור לשון הווה, פרוש, יגבירו בהם השנאה עד גדר שיהיה נקבע בהם טבע הצרירות. ואמר והכיתם אותם, פרוש, תחכו ליום נקם שתכו אותם, ולזה לא אמר ״והכו אותם״ כי אין זמנו עתה. ואמר כי צררים וגו׳, הכונה בזה לומר תנאי הוא הדבר שהשנאה ואויבות שתהיה לכם לא על שסבבו נפילה מישראל, שאם כן נאבדה הכונה של תקון החטא, אלא כי צוררים הם וגו׳ על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה, ועל דבר כזבי וגו׳ שגרמו לכם להכשל בזנות. וטעם שתלה פרט זה בכזבי לבד, לפי שהיא בת מלך והזכיר הגדולה, גם לפי שזנותה היה בפרהסיא, ואפשר שעל פיה היו כל המפקרות.

עוד אפשר שלזה נתכון הכתוב במאמר בת נשיא מדין, שלא היה צריך, שכבר אמר בסמוך ״כזבי בת צור״ וגו׳, אלא בא לומר שלהיותה בת מלך יתפסו בשבילה כל האמה. ודקדק ואמר אחותם, לומר הגם שיציאתה היתה ממואב, ״אחותם״ פרוש אחותם בעצה, שבעצתם של מדין יצתה ויחשב הדבר על כלן. ואמרו המכה, לומר שמסרה נפשה עליהם כאח על אחיו. ואמרו ביום המגפה וגו׳, פרוש המגפה שהיתה על דבר פעור, הא למדת שביום עצמו נגף ה׳ ההולכים אחר פעור לבד מהעשרים וארבעה אלף שאמר הכתוב, שאותם היו כלן משמעון שמתו בשביל פנחס. והכונה בעקר המאמר להעירם בשנאה טבעית שהיו סבה לחרות אף ה׳ בעם, ואין לטעות שהכונה בזה היא שישנאום בשביל המגפה, שכבר אמר ״כי צוררים״ וגו׳, שלא יצורו אותם אלא על דבר פעור וגו׳.

צרור את המדינים וגו'. ולא צוה לצרור המואבים לפי שנאמר (במדבר כה א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב. מהו ויחל אלא כך פירושו שישראל היו המתחילין ותובעים את בנות מואב והלכו להם לאהליהם ותובעים את הנשים ומפתים אותם לכך נאמר ויחל העם כי העם היו המתחילין ולא בנות מואב, לכך נאמר אל בנות מואב ולא נאמר עם בנות מואב אלא שבא להורות שישראל הלכו אליהם אבל מואב לא שלחו נשותיהם ובנותיהם אל ישראל, על כן לא נתחייבו מואב כי המתחיל בקלקלה הוא העיקר ובו תלוי החטא.

אבל במדינים היה הדבר בהפך, שאדרבה המדינים הפקירו את בנותיהם שתבעו את ישראל לזנות, והסברא נותנת כי איך מלאו לבו של זמרי לתבוע את בת מלך אלא ודאי שהיא תבעתו, ואם לא אמרו כן בפה מ"מ עשו ההשתדלות עם צרצור של יין להשקותם כוס התרעלה כדי להבעיר בהם אש התשוקה כדמסיק (בסנהדרין קו) לכך נאמר צרור את המדינים, ולמה כי צוררים הם לכם ר"ל המה באו לכם להביאכם לידי הרגל עבירה זו לצרור לגלות על ערותכם ולא כבנות מואב שישראל באו להם, ור"ל הצוררים ההם הידועים הם לכם, הם התחילו בקלקלה עמכם, ובזה מיושב לשון צוררים לשון הוה ולפי דרכינו צוררים תואר השם שלהם, והם לכם היינו שהם באו לכם בנכלי ערמומיות ע"י שהשקום צרצור יין המרגיל לערוה וז"ש בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי הזונות נתכונו לצערם כדי שבעל כרחם ישובו לדתם.

ד"א ויחל העם לשון חולין הפך הקדושה, כי בכ"מ שתמצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה (ויק"ר כד ו) וכאן היו מתעסקים בעריות וחללו קדושתם ונעשו חולין לכך נאמר ויחל, ולמידין מן ויחל נח איש האדמה ויטע כרם (בראשית ט כ) שגם ויחל הנאמר כאן היה ע"י צרצור יין שהיה מרגילם לערוה. וי"א שלכך נאמר ויחל כי ההתחלה היתה בבנות מואב והגמר בבנות עמון, ולא פרסמם הכתוב כדרך שחיסך על הצעירה אשר אחרה בזנות וקראה שם בנה בן עמי כך לא פרסם כאן. וזה כדעת המדרש (ספרי כי תצא קיז) האומר שעמון ומואב ע"י שהחטיאו את ישראל נתרחקו ריחוק עולמית ופשוטו של הפסוק עומד כנגד מדרש זה להכחישו שהרי נאמר (דברים כג ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ורוב המפרשים יצאו ללקוט ולא מצאו יישוב מספיק על זה.

ואומר אני שהדבר כפשוטו והא בהא תליא, כי אין הסברא נותנת להרחיק שני אומות על דבר שלא קדמום בלחם ובמים, אלא על דבר כוונתם, כי ידע ה' שלכך לא קדמום כדי שיהיו רעבים גם צמאים מן טורח הדרך ויהיו מוכרחים לאכול מזבחי אלהיהן ולשתות יין נסיכם המרגילים לערוה, כי כך הדרך בכל הבא מן הדרך עיף ויגע מטורח הדרך והוא רעב וצמא שהוא שואף לאכול ולשתות מן הבא בידו, לא יבקר בין אסור למותר, וכל כוונתם היתה להכשילם בזנות ולהביאם על ידו למעשה פעור ע"כ לא קדמום בלחם, כדי להרעיבם ולהאכילם מזבחי אלהיהן ולא קדמום במים, כדי להשקותם כוס התרעלה ויין נסיכם וכל זה נכלי דתות וערמומית ופירוש זה יקר לא ידעתי מאיזו טעם לא מצאוהו בשכלם מפרשי תורתינו אשר קטנם עבה ממתני.

צרור את המדינים. בעוד שלא יגיעו למלחמה שזה היה צריך להכנה. בין כה וכה יצרו אותם. למען יהיו שונאים זע״ז ומריבים. ואח״כ והכיתם אותם. במלחמה:

צרור אחר שהודיע שפינחס ראוי לשכר גדול בעבור הטובה הגדולה שעשה לישראל א"ל ג"כ שכן מזה הטעם ראוי שהמדינים שגרמו להם רעה יקבלו ענשם ועז"א צרור את המדינים, ר"ל שהדין הוא אם קרבים להלחם לקרא תחלה לשלום ואני מצוכם צרור את המדינים ואל תפתחו אליהם בשלום [ב] הדין הוא שאם כובשים את העיר להניח צד א' פתוחה שימצאו מקום מפלט כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים ואני מצוה והכיתם אותם כלם שלא יהיה להם שום פליטה וזה כמ"ד בספרי מטות (פסקא קנ"ז) שהקיפום מד' רוחות: