במדבר כה, ו

והנה איש מבני ישראל בא. נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי שהיה נשיא שלהם, אמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב וכו', כדאיתא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פב, א):

את המדינית. כזבי בת צור:

לעיני משה. אמרו לו משה, זו אסורה או מתרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך וכו', כדאיתא התם:

והמה בוכים. נתעלמה ממנו הלכה כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו געו כלם בבכיה בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר (שמות לב, כ) ויטחן עד אשר דק וגו' וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו:

וְהָא גַבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲתָא וְקָרֵב לְוָת אֲחוֹהִי יָת מִדְיָנֵיתָא לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִינוּן בָּכָן בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא

וְהָא גְבַר מִבְּנֵי יִשְרָאֵל אָתָא וְאָחַד בְּבֵלוּרִיתָא דְמִדְיָנֵיתָא וְקָרֵיב יָתָהּ לְוַת אָחוֹהִי לְמֶחֱמֵי משֶׁה וּלְמֶחֱמֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל עָנֵי וְכֵן אָמַר לְמשֶׁה מַה דָא לְמִקְרַב לְגַבָּהּ וְאִין אָמַר אַנְתְּ דַאֲסִירָא הִיא הֲלָא אַנְתָּ נְסֵיבַת יַת מִדְיָינֵיתָא בְּרַת יִתְרוֹ וְכַדִי שָׁמַע משֶׁה רָתַח וְאִשְׁתְּלֵי וְאִינוּן בַּכְיַין וְקַרְיַין שְׁמַע וְקַיְמִין בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא

וְהָא גְבַר מִבְּנֵי יִשְרָאֵל אָתָא וּקְרֵיב לְוַת אָחוֹי יַת מִדְיָנִיתָא קֳדָם משֶׁה וְקָדָם כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וְהָא אִינוּן בַּכְיַין בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

ויקרב אל אחיו. נתנה למשפחתו:

והמה בוכים. מתפללים לשם:

ויקרב אל אחיו - להזנותה. כדכתיב: לא תקרבו לגלות ערוה.

ויקרב אל אחיו את המדינית. היה ראוי שיאמר הכתוב והנה איש בא ושמו זמרי נשיא בית אב לשמעוני ויקרב אל אחיו את המדינית ושמה כזבי בת צור, אבל לא רצה הכתוב להזכיר הרשע הזה בשמו שהיה סבת המגפה עד שנעשית בו נקמה ועד שנתן לפנחס שכרו, ואז הזכירם בשמם ושם איש ישראל המוכה וגו' ושם האשה המוכה, וזהו להודיענו שבחו של פנחס שאע"פ שזה נשיא וזו בת מלך לא מנע מלהרגם.

לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל. לא חלק כבוד לשמים ולבריות.

והמה בוכים. היו בני ישראל בוכים מפני המגפה שהתחילה בהם חרון אף של מקום. ודרשו רז"ל שהיו בוכים על שנתעלמה הלכה ממשה שהרי אמר לה זמרי השמעי לי אמרה לו איני נשמעת לך אלא למשה ולאלעזר שאני בת מלך, אמר לה אני גדול כמותן שלעיניהם אני מביאך, תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה אמר לו, בן עמרם זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך, מיד נתעלמה ממנו הלכה, געו כלם בבכיה, היינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד, למה בוכים וכי תעלה על דעתך שרפו ידיו של משה שעמד כנגד ששים רבוא, שנאמר (שמות ל״ב:כ׳) ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש, אלא כדי שיבא פנחס ויטול שכרו, וע"ז נאמר (משלי ל׳:ל״א) זרזיר מתנים או תיש וגו', ודרשו רז"ל על זמרי, ומלך זה משה שלא היתה לו תקומה עמו, לפי שנתעלמה ממנו הלכה.

ויקרב אל אחיו את המדינית לשון הפעיל מענין שכיבה כמו ואבימלך לא קרב אליה ואקרב אל הנביאה.

והמה בכים על שאמר משה הרגו איש אנשיו והוקשה להם להרוג את קרוביהם.

ויקרב אל אחיו את המדינית. [האחרים הנכשלים היו אל הקובות של אותם זונות והוא הביאה בתוך המחנה והקריבה בתוך אחיו, ונעשה אהלו קובה של זנות והעיז פניו בפרהסיא] ושם הרגו פנחס. הגה"ה:

העם אשרי אחרי דלק, אש לא נופח אותם תדלק, ממול ערפו נמלק, בסיימי וירא בלק:

מבני ישראל. מהחשובים וגדולי תורה:

ויקרב אל אחיו. היינו מרעיו גדולי ישראל:

והנה אז בא נשיא בית אב משבט שמעון ויקרב אל אחיו, ואנשי שבטו היו בעזרו לחזק את ידו וזה הי' לעיני משה והסנהדרין שנתקבצו בפתח א"מ לעשות דין בהחוטאים ועי"כ רפו ידיהם מלעשות משפט בחוטאים ולהשיב אף ה', רק שבכו פתח א"מ, כי לא ידעו מה לעשות. והנה אף שנאמר שלא נעלם מהם הא דהבועל ארמית קנאים פוגעים בו בכ"ז לא יכלו לפגוע בו רק בשעת מעשה וגם אין מורין כן לשואל, כמ"ש הרמב"ם (פי"ב מה' א"ב), ואם היה זמרי מקדים א"ע והורג את הבא להרגו פטור, וע"כ לא ידעו מה לעשות, בשגם שפחדו משבט שמעון שחזקו ידי זמרי נשיאם:

ד ר"ל הא ראו כל ישראל שמשה צוה להרוג כל הנצמד לבעל פעור והשוכב עמהם ולמה לא ירא מלקרב אליה והרא"ם פירש דאם מעצמו עשה זה מדוע המתין עד שאמר משה הרגו איש אנשיו הנצמדים:

ה אבל טעו דמשה היה נושאה קודם מתן תורה אי נמי שהיתה גיורת:

ו דאם לא כן למה היו בוכין כאן יותר מבעון העגל או שאר העבירות: