במדבר כה, א

בשטים. כך שמה:

לזנות אל בנות מואב. על ידי עצת בלעם כדאיתא בחלק:

וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּשִׁיטִין וּשְׁרֵי עַמָא לְמִטְּעֵי בָּתַר בְּנַת מוֹאָב

וִיתֵיב יִשְרָאֵל בְּאַתְרָא דַהֲוָה מִתְקְרֵי שִׁיטִין עַל שְׁטוּתָא וְקִלְקוּלָא דַהֲוָה בְּהוֹן וּשְׁרִיאוּ עַמָא לְאוֹפְסָא קְדוּשַׁתְהוֹן וּלְמִפְעַר גַרְמֵיהוֹן לְטוֹפְסָא דִפְּעוֹר וּלְמַטְעִית בָּתַר בְּנַת מוֹאֲבָאֵי דְמַפְקַן יַת טוֹפְסֵיהּ דִפְּעוֹר מִתּוֹתֵי פִּסְקִיֵיהוֹן

וּשְׁרוֹן יִשְרָאֵל בְּשִׁיטִין וּשְׁרוֹן עַמָא לִמְזַנְיָא עִם בְּנַתְהוֹן דְמוֹאֲבָאֵי:

לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב – עַל יְדֵי עֲצַת בִּלְעָם, כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק (סנהדרין קו), לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר כ״ה:א׳). וּבֶאֱמֶת שֶׁהַזְּנוּת לֹא הָיְתָה מְזִמַּת הַנָּשִׁים, כִּי בַּעֲצַת אַנְשֵׁיהֶן וּגְדוֹלֵיהֶם נַעֲשָׂה, וּמִזִּקְנֵי מִדְיָן הָיָה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר בַּמִּדְיָנִים: ״כִּי צוֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר״ (במדבר כ״ה:י״ח), כִּי נִכְּלוּ לָהֶם בְּזִמָּה לְהַדִּיחָם אַחַר בַּעַל פְּעוֹר. וְלָכֵן יִתָּכֵן שֶׁהָיָה בִּלְעָם בָּעֵצָה, שֶׁהוּא גְּדוֹל עֲצָתָם, וְדַעְתּוֹ לְהָרַע לְיִשְׂרָאֵל, וְעָשָׂה בָּזֶה כָּל יְכָלְתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם״ (דברים כג ו), וְעַל כֵּן הֲרָגוּהוּ בֶּחָרֶב. אֲבָל עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט, לֹא הִזְכִּיר הַכָּתוּב הָעֵצָה בְּכָאן, רַק בְּמַה שֶׁאָמַר אַחֲרֵי כֵן: ״הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם״ (במדבר ל״א:ט״ז), כַּאֲשֶׁר לֹא הִזְכִּיר עֲצַת זִקְנֵי מִדְיָן רַק בְּמַה שֶׁאָמַר ״כִּי צוֹרְרִים הֵם לָכֶם״. אַחֲרֵי הַמַּעֲשֶׂה בְּעֵת הַנְּקָמָה יַזְכִּיר מֵאַיִן יָצְאָה לָהֶם הָרָעָה, וְיֹאמַר כִּי לֹא הָיָה הַמַּעֲשֶׂה בְּיֵצֶר הַזִּמָּה אֲשֶׁר הוּא בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים מִנְּעוּרֵיהֶם בְּטִבְעָם, רַק עֵצָה רָעָה לְהַדִּיחָם. וּלְפִיכָךְ רָאוּי לִנְקָמָה גְּדוֹלָה. כִּי פֵּרוּשׁ "לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" הוּא בֶּאֱמֶת כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי (רמב״ן על במדבר כ״ד:י״ד). וְיִתָּכֵן עוֹד עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט, כִּי בָּלָק בַּתְּחִלָּה הָיָה חָפֵץ לְקַלְּלָם וּלְהִלָּחֵם בָּהֶם, וְלֹא יִתֵּן אוֹתָם לָבֹא בִּגְבוּלוֹ כְּלָל. וְכַאֲשֶׁר אָמַר לוֹ בִּלְעָם כִּי לֹא יוּכַל לָהֶם, וְהוֹדִיעוֹ שֶׁלֹּא יַחֲרִיבוּ אַרְצוֹ וְעַמּוֹ רַק בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, אָז הוֹצִיא לֶחֶם וָיַיִן בְּעַרְבוֹת מוֹאָב וּפִתָּה אוֹתָם כְּאוֹהֵב לָהֶם. וְזֶהוּ "בִּדְבַר בִּלְעָם", כִּי בַּעֲבוּר דְּבָרָיו עָשׂוּ כֵן. אֲבָל מִפְּנֵי שֶׁהָיָה חֶפְצוֹ לְקַלְּלָם וְנִשְׂכַּר לְבָלָק בְּכָךְ, לוּלֵי צִדְקוֹת ה' אֲשֶׁר הָפַךְ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, עַל כֵּן הֲרָגוּהוּ בֶּחָרֶב. כִּי הַשּׂוֹכֵר וְהַשָּׂכִיר שְׁנֵיהֶם נֶעֶנְשׁוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר" וְגוֹ' (דברים כג ה):

בשטים. כי כן כתוב ויחנו על הירדן מבית הישימות עד השטים והכל בערבות מואב כי לא זזו משם גם יהושע משם שלח מרגלים:

ולפי דעתי כי ויחל מהבנין הכבד הנוסף:

ויחל העם לזנות. תחלת ענינם לא היה לעבוד ע"ז כלל אבל היה לזנות בלבד. אמנם קרה להם כמו שהעידה התורה כשאסרה להתחתן באומות כאמרו וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו וזנו בנותיו והזנו את בניך אחרי אלהיהן:

ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. שכך דרכו של יצר הרע לצאת מרעה אל רעה כמו שהעידו רבותינו ז"ל (בשבת דף קה):

וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות. [כ"מ שנאמר וישב כתיב אחריו פורענות] וישב יעקב ויבא יוסף את דבתם רעה ונמכר. וישב יוסף במצרים ויאמר יוסף אל אחיו הנה אנכי מת. וישב ישראל בארץ מצרים וסמיך ליה ויקרבו ימי ישראל למות. וישב ישראל ויהודה בטח וסמיך ליה ויקם ה' שטן לשלמה וגו':

בשטים. אמר רבי אלעזר שטים שמה ור' יהושע אומר שעסקו במעשה שטות:

ויחל העם לזנות. נעשו חולין ע"י הזנות בעצת בלעם ולכך הוא נדון בשכבת זרע רותחת כדאיתא במס' גיטין פרק הניזקין מדה כנגד מדה:

בשטים ל' כי תשטה אשתו:

ויחל העם מלמד שנתחללו מקדושתם. רבים חללים. [ומשתעי באשה זרה והוא ג"כ כינוי לע"ז] בגימטריא זה שטים:

וישב ישראל בשטים. זהו שכתוב (במדבר ל״ג:מ״ט) ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים, והלא היו בערבות מואב כי לא זזו משם ומשם שלח יהושע מרגלים.

ובמדרש וישב ישראל בשטים, מעין היה בשטים שהיה מגדל נואפים, כי יש מעינות מגדלות גבורים וחלשים, ונאים ומכוערים, צנועים ושטופים בזמה, ומעין של שטים של זנות היה, והיה משקה סדום, ולכך כתיב (בראשית י״ט:ה׳) איה האנשים אשר באו אליך הלילה וגו'. ולפי שנתקלל אותו מעין עתיד הקב"ה ליבשו ולחדשו, שכן התנבא יואל (יואל ד׳:י״ח) ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים.

ויחל העם. עשה קדושתו חול, כלשון (בראשית ט׳:כ׳) ויחל נח, שהרי הגדור מהעריות נקרא קדוש והזונה הפך ממנו. וכל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא, (במדבר י״א:א׳) ויהי העם כמתאוננים, (שם כ) וירב העם, (שם כא) וידבר העם באלהים, (שם יד) עד אנה ינאצוני העם. וכל מקום שנאמר עמי לשון שבח הוא (תהלים פא) לו עמי שומע לי, (שמות ז׳:ד׳) והוצאתי את צבאותי את עמי, (ישעיהו מ׳:א׳) נחמו נחמו עמי, כך דרשו בתנחומא.

לזנות אל בנות מואב. דרשו רז"ל היינו דאמרו אינשי זרוק חוטרא לאוירא אעקריה קאי, מי פתח בזנות תחלה, לוט אבי מואב, שנאמר (ויקרא יט) ותאמר הבכירה אל הצעירה, וקראה שמו מואב, כלומר מאב, והבנות תפשו פלך אמם והיו מתקשטות ויוצאות מבושמות לפני ישראל ומפתות אותם בדברים ואוכלים ושותים עמהן.

וישב ישראל בשיטים. ילמדנו רבינו בזכות כמה דברים נגאלו אבותינו ממצרים בשביל שלא שינו את שמותם ולא שינו את לשונם שנאמר כי פי המדבר אליכם שהיו מספרים בלה"ק ולא גילו מסתורים שלהם שנא' ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב והיה הדבר הזה מופקד אצלם מפי משה י"ב חדשים ולא נפרצו בעריות. לא שינו שמותם ראובן שמעון ירדו ראובן שמעון עלו. ולא נפרצו בעריות שכן כתוב גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום מעין חתום אלו הבתולות תדע לך שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב ויצא בן אשה ישראלית וכל אותם ארבעים שנה שהיו במדבר לא סרחו בערוה עד שבאו לשטים שנאמר וישב ישראל בשטים שטים שעשו שטות שנאמר נואף אשה חסר לב. ויחל העם יש מעינות שמגדלים בחורים ויש גבורים ויש חלשים ויש נאים ויש מכוערים ויש צנועים ויש שטופים בזנות ומעין שטים של זנות היה והוא היה משקה סדום אשר אמרו הוצא האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אותם ולפי שנתקללו באותו מעין עתיד הקב"ה ליבשו שנא' ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השיטים. מימי אברהם לא נפרץ א' מהם בזנות שנא' ויחל העם לזנות. ויחל העם כל מקום שנא' העם לשון גנאי הוא וכל מקום שנא' ישראל לשון שבח הוא. ויהי העם כמתאוננים. וידבר העם באלהים ובמשה מה אעשה לעם הזה. וירא משה את העם כי פרוע הוא:

ויחל העם. [נעשו חולין לזנות] כי כל המזנה מתחלל וכן "ובת כהן כי תחל לזנות". ונראה מה שאמר בלעם שלא יחזור הק' מלברכם אלא א"כ יחטאו לו כמו שפי' "לא הביט און ביעקב" למה יחזור הלא לא הביט און ביעקב, לפיכך היו משיאין אותם לחטא ואחר שחטאו הוליכו מדין בלעם עמהם לאמר אתה תוכל לקללם שכבר חטאו, וגם להודיעם אם יבאו ישראל עליהם כמו שהודיע לבלק שלא יבאו ישראל עליו וכשבאו ישראל עליהם מצאוהו שם ונתנו לו שכרו משלם והרגו לפי שעל ידי דבורו של בלעם שגילה להם שאם יחטאו שיחזור הקדוש מלברכם, החטיאו אותם כדכתי' "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל על דבר פעור":

וישב ישראל בשטים וגו׳. צריך לדעת מה צרך בהודעת מאמר זה, ורבותינו זכרונם לברכה (מדרש רבה, תנחומא) העירו בזה ואמרו כי להודיעך בא כי זה סבה לזנות וכו׳, לפי שהמקום מטבעו לעורר טבע התאוה הבהמית. ונראה לפרש שהכתוב יעיד סבת הזנות שהיתה לפי שיצאו העם לטיל חוץ למחנה ישראל ושם נמצאו בנות מואב, והוא אמרו וישב ישראל בשטים, פרוש במקום שהיו מטילים בו חוץ למחניהם, ושטים הוא לשון טיולים כדרך אמרו (במדבר יא:ח) ״שטו העם״, ופרש רש״י שם וזה לשונו: אין שיט אלא לשון טיול. וזה סבת ״ויחל העם לזנות״.

ויחל העם לזנות אל בנות מואב. אמרו ויחל לשון חלול, שנתחלל לזנות, פרוש לפי שזנו אחרי אלהי נכר. ואמר אל בנות וגו׳, פרוש על דרך אמרם זכרונם לברכה (מדרש רבה ותנחומא שם) שהיו תובעים אותם לעברה והיו אומרים להם השתחוה לזה וגו׳, והיו משתחוים אל אשר היו אומרים להם בנות מואב, והוא אמרו ״אל בנות״ וגו׳. ודקדק הכתוב לומר העם, לשלול הצדיקים אשר בשם ישראל יתכנו.

וישב ישראל בשטים עד הנה בא תמיד לשון ויחן, כי חט תמיד כמחנה מוכנת בשדה למלחמה ועתה תפס לשון ישיבה, שנדמו מושב בקביעות, ואמרו חז"ל שהיא לשון קלקלה, כי כ"ז שנדמו בעיני עצמם כמחנה היו נזהרים מאד כמ"ש כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך וגו' והיה מחניך קדוש, לא כן עתה שרדמו כיושב בעיר מושב. ויחל העם לזנות אל בנות מואב המפרשים נתקשו בזה שא"כ למה צוה להכות את המדינים ולא את מואב, ואמר הרמב"ן מפני שעל מואב היו מוזהרים אל תצורם ואל תתגר בם, וזה דוחק אחר שהם התחילו בריב מדוע לא ינקמו מהם, והנכון מ"ש הרי"א שלא זנו רק עם בנות מדין והם אמרו להם שהם בנות מואב וישראל חשבו כן, עד שגלה להם המקום שהם בנות מדין, ונראה שמ"ש בפסוק הקודם וגם בלק הלך לדרכו פי' שבלק לא קבל עצת בלעם מ"ש לכה איעצך, והלך לדרכו ולא פנה לעצת בלעם, ובלעם הלך לשוב למקומו ועבר דרך מדין וגלה עצתו להמדינים והם קבלו עצתו, ולכן נשאר במדין עד שהרגוהו ישראל שם כי נשאר לראות מה יפעל ע"י עצתו, והם שלחו את בנותיהם להחטיא את ישראל, וכזבי בת הנשיא בראשן, אמנם מ"ש שהעם החל לזנות אל בנות מואב זה לא היה מדעת מואב ומלכם, ולא באו בנותיהן אל מחנה ישראל להחטיאם, רק עם ההמונים של ב"י החלו לבא בערי שכניהם ולזנות עם הקדשות המוכנות שם לזנות בערי מואב ואז באו לשם בנות מדין שהמדינים היו סוחרים במיני מאכלות במ"ש ויעברו מדינים סוחרים, ובנותיהם באו בחניות מוכרות מיני מאכל, והם באו אל מחנה ישראל וב"י קנו מאתם, ועי"כ עברה גוררת עברה:

ע כלומר אף על פי שיש מדרשים למה נקרא שטים על שם שעשו שם מעשה שטות אין זה ממדרשים הקרובים לפשוטו של מקרא לכך פירש כך שמה:

פ ר"ל דשם מפורש מה העצה שנתן בלעם איך שיתפתו אף על פי שהיו פירושים מן העריות כדאיתא התם שהיתה הילדה יושבת מבפנים והזקנה מבחוץ וכו' אבל לא ר"ל כדאיתא בחלק שבלעם נתן העצה שזה מוכח בהדיא בקרא כדפרש"י לעיל דכתיב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם:

וישב ישראל בשיטים וגומר עד סוף הסדר הזה. ספר הכתוב שכאשר ישבו ישראל בשיטים והוא אבל השיטים אשר היה בערבות מואב שלא נסעו משם עוד כל ימי משה. ויחל העם לזנות אל בנות מואב רוצה לומר שהעם נעשה חולין וחלל כבודו בהיותו זונה את בנות מואב שהיו באות במחנה ישראל והיו מזנות עמהם. והנראה מתוך הענין הזה הוא כי בנות מדין היו הזונות האלו והתנכרו עצמן לומר מואביו' אנחנו ויש על זה ראיה חזקה. הא' כי הנה התורה זכרה הרעות שעשו עמון ומואב עם ישראל ובעבורם אמר לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך ושלא יבא בקהל ה' בסבת רעת' אשר עשו שזכר. אבל לא זכרה הרעה שהזנו את ישראל להצמד לבעל פעור שהיא הגדולה שברעות והוא המורה שלא היו הנשים ההמה מואביות. והב' כי בא בקבלה האמתית מואבי ולא נתעבו המואביות. ולכך לא נאסרה רות המואביה שיצא ממנה דוד ואלו חטאו בנות מואב בזה היו המה אסורות יותר מהגברים. והראיה הג' כי המדינים נמסרו להריגה מפני זה הענין וכמו שאמר בשלל מדין הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגומר וכן נאמר צרור את המדינים וגומר אשר נכלו לכם על דבר פעור. א"כ המדיניות נכלו ולא המואביות. ולזה נראה לפרש כי בלק כאשר שמע מבלעם כי שלום ואמת יהיה בימיו הלך לדרכו. אך בלעם בשובו למקומו מצא שם שרי מדין או שבבאו דרך ארצו עבר במדין ודבר עם שריו ושאלו ממנו עצה מה יעשו לישראל ויעץ להם שא"א להשטין לישראל ולהורידם מקדושתם מאהבת ה' אותם אלא בזנות הנשים שהם מסירות לבב האדם מעם אלהיו. וזו תהיה סבה למפלתם כי אלהי ישראל שונא זמה הוא. ובלעם ישב עמהם במדין לכבד' ולדעת מה יעשה בדבר ושם נמצא גם כן עדיין במלחמת מדין ונהרג עם מלכי מדין. ומפני שבעל פעור היה בגבול מואב הפקירו המדינים בנותיהם לזנות והמה התנכרו כאלו היו מואביות להעלים זנותם גם כי המואביים ישלמו עם ישראל ולא כן המדינים וחשבו ישראל בתחלה שהיו מואביות ובאות לזבוח לבעל פעור כמנהגן ותקראנה לעם לאכול מזבחי אלהיהן ומתוך כך הסיתו אותם וישתחוו לאלהיהם כדי להשיג מהם הנאת המשגל. וזהו ויצמד ישראל לבעל פעור כי בעבור משגל נעשו חתנים לעכו"ם כמו שאמר הנביא ובעל בת אל נכר. ויחר אף ה' בישראל להשמידם במגפה. ואמנם אמר השם למשה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש המתרגם פירשו שיקח את כל ראשי העם אותם שחטאו והיו חייבים בדבר ההוא ויתלה אותם על עץ בפרהסיא. וחכמי הקראים אמרו קח את כל ראשי העם שיקח עמו הראשים כדי לעשות משפט בנצמדים. ופרשו והוקע אותם מוסב לנצמדים. והטעם שיחפור בארץ ויכניסם שם עד חצי גופם וכן היו המוקעים בני רצפה. והנכון בעיני הוא שהאל יתברך בראותו הפשע הגדול הזה שנעשה בישראל בפרהסיא וששרי העם ושוטריו לא היו מוחים בדבר ולא מוכיחי' ומענישי' את החטאים בנפשותם. אמר למשה ראוי הוא לעשות על זה משפט גדול לא לבד לנצמדים לבעל פעור אבל על כל שרי ישראל שנעשה בתוכם ולעיניהם ואין איש שם על לב. וכאלו בדרך עצה אמר למשה אם תרצה להציל את ישראל מן הכליה המוחלטת קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש רוצה לומר שיתקע את החרב בבטנם ויהרגם בפרסום כמו שהם חטאו בפרסום. וכאשר תעשה זה בשרים ישוב חרון אף ה' מישראל ולא יעניש ויכלה את כל העדה כרגע. וכאשר הבין משם כוונת השם לא היה לו להרוג את ראשי העם להיותם נצמדים לבעל פעור אלא מפני שלא עשו משפט בחטאי' ובמורדים אמר אל הראשים ההם הרגו איש אנשיו ממשפחתו ויתר משרתיו הנצמדים לבעל פעור ולא תהיו עוד מתרשלים בדבר המשפט פן עליכם יהיה הזעם. הנה התבאר שמרע"ה לא עבר על הצווי האלהי. ומה הוא והוקע אותם. כי משם לקח פנחס להרוג את זה בחנית. והותרה השאלה הכ"ה. והנה חז"ל זכרו רבים שנהרגו על זה. אבל הרב רבי משה בר נחמן כתב ע"ד הפשט שראשי העם נקבצו פתח אהל מועד ונזדרזו לקיים מצוות ה' באנשיהם. ובזה בא זמרי עם המדינית ובא פנחס אחריהם ודקרם ותעצר המגפה. והשופטים לא דנו עוד שום חוטא כי חשך ממות נפשם ענין פנחס ונשארו מן הנצמדי' רבים שנשמדו אחר כך טרם עברם את הירדן וכמו שאמר כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום ונכון הוא. ואמר והנה איש מבני ישראל בא וגומר להגיד שכן עשו כל הראשים משפט באנשיהם חוץ מאחד שלא עשה משפט באנשיו. אבל הוא בעצמו בא ויקרב מדינית אחת לפני אחיו ולפני משה ולפני כל העדה בהיות כלם בוכים פתח אהל מועד. ומתפללים לשם יתברך שלא ישפוך עליהם חרון אפו. והפרוץ ההוא לא נרתע מבכית העם ולא ירא אלהים ולא כסתה כלימה פניו ממשה רבינו ומיתר השרים שהיו מבערים את הרע מקרבם. ובאותו פרסום ופומבי גדול בעל את המדינית בהיותו הוא נשיא בית אב לשבט שמעון והיה מתיר לכל אנשי שבטו לעשות כן. וכאשר ראה זה פנחס עם היותו בלתי מלומד למלחמה כי לא נסה ללכת באלה לא המתין שהיה בן אלעזר בן אהרן הכהן אבל קם מתוך העדה הבוכים פתח אהל מועד ויקח רומח בידו כי קנא לה' בכל איברי גופו שהם רמ"ח איברים התעורר ובא אחר איש ישראל אל הקבה שהוא האהל הנמתח כקובה וידקור הרומח בבטן שניהם רוצה לומר של איש ישראל ושל האשה המדינית אל קבתה שהוא בטנה ואצטומכתה כי כן צוה השם והוקע אותם. וידמה שבשעת המשגל בא עליהם וידקור את שניהם בפעם אחת בדקירה אחת. ובפעל הזה המגפה נעצרה מישראל שכבר היו מתים בה כ"ד אלף ורובם היו משבט שמעון כי פלס ומאזני משפט לה' וכל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור כמו שאמר משה השמידו ה' אלהיך. והדבקים באלהיהם נשארו חיים כי לא היתה המגפה ההיא חולי מתדבק אלא עונש ישר ומשפט אלהי: תם