אור החיים על שמות פרק ג

ומשה וגו׳ וינהג וגו׳. פרוש כי ה׳ סבבו לעשות כן. או שהוא נהג כמנהגו והצאן הלכו שמה אל הר וגו׳, כי שם ידבר אליו האלהים.

ויאמר הנני. לא כשמואל שלא הכיר הקורא (שמואל א ג:ד), כי משה נביא היה בטרם יצא מבטן אמו והכיר הקורא. ואולי כי זה רמז באמרו המראה הגדול רמז אל גדול המיחד:

אל תקרב וגו׳ של וגו׳. הנה שני דברים יצו אותו ה׳, אחד שלא יקרב, ואחד שישלף נעל רגלו שלא יעמד בו אפלו במקום שהוא עומד בו, כאמרו המקום אשר אתה עומד עליו כבר אדמת קדש הוא, וצריך לדקדק למה לא הקדים לומר לו הסרת מכשול שכבר הוא נתון בו שהוא עומד במנעלו על אדמת קדש, ואחר כך יצו עליו לבל יקרב הלום.

דע כי בכל התורה כלה גלה ה׳ דעתו ורצונו, כי עקר הקפדתו ומוסרו הוא על מצוות לא תעשה, כי זה יחבול בנפש. והוא טעם אמרו (קהלת יב:ז) ״והרוח תשוב וגו׳ אשר נתנה״, ואמרו זכרונם לברכה (שבת קנב,ב): תנה לו כמו שנתנה לך. אבל מצוות עשה הם השגת הטוב כשיהיו, ובהעדרם אין עונש, זולת על פרטים ידועים כגון פסח ומילה.

והנה כאן צוה לו ה׳ מצות לא תעשה ומצות עשה. לא תעשה היא אל תקרב הלם, ואמרו זכרונם לברכה (עירובין צו,א; שבועות לו,ב) כל מקום שנאמר ״פן״ ו״אל״ אינו אלא לא תעשה, ומצות עשה היא של נעליך. ואם משה יקרב הלום הרי עבר על לא תעשה, ואם לא יסיר נעלו, הגם שאינו דרך כבוד למקום, לא עבר אלא אעשה ממה שאמר לו ה׳ בלשון עשה. ותמיד יקדים ה׳ השמירה לעשיה, דכתיב (דברים ד:ו): ״ושמרתם ועשיתם״, ״לשמר לעשות״ (דברים טו:ה), ״משמרתי מצותי״ (בראשית כו:ה). לזה גם כן הקדים החמור אל תקרב לא תעשה, ואחר כך עשה של וגו׳, שינהג כבוד במקום המקדש.

אלא שיש לנו לדעת דעת עליון, למה לא קרא אליו קדם שיעמד במקום קדוש, לכל יקרב בנעלו אשר ברגלו על אדמת קדש. ואולי כי אינו ראוי הדבר להתיחד הדבור עליו כי אם בצרוף אזהרת אל תקרב הלם. עוד אפשר לומר שלא נתקדש המקום שבו עמד עד אחר כך, והטעם שכשרצה ה׳ לדבר עמו שם במקום עמידתו רצה לקדשו והזהירו קדם. ואולי כי לזה דקדק לומר תבת הוא, כי לא היה צריך לומר אלא המקום וגו׳ אדמת קדש, אלא נתכון הכתוב באמרו הוא לומר ולא היה קדם.

ויאמר ה׳ ראה ראיתי וגו׳. צריך לדקדק למה כפל לומר שתי ראיות. שנית, למה הצרך לפרש ולומר ״אשר במצרים״, ואם לא יכיר משה עמו של האלהים אינו מסים אצלו בסימן זה ״אשר במצרים״, הלא כמה אמות היו במצרים. ואולי כי לא היתה אמה מענה ומרודה במצרים כישראל, אלא שאין הדעת מקבלת כי לא ידע משה כי ישראל הם עם ה׳ ונחלתו.

אכן יכון ה׳ להודיע כי ראה שתי ראיות. האחת שעדין לא הגיע הקץ, ואף על פי כן ראיתי את עני עמי, והעני הוא אשר במצרים, פרוש על דרך אמרם שם במסכת שבת (י.) שבשביל שני סלעים מילת וכו׳ נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. והקשו התוספות, והלא כבר נגזר הגלות בבין הבתרים, ואמרו שהיה יכול להיות במקום אחר שלא היו משתעבדים בו ישראל בכל כך צער וענוי. והוא אמרו אשר במצרים, פרוש, ולבחינה זו של כובד השעבוד אני רואה כי הגם שלא הגיע עדין קץ הגאלה, הגיע קץ פרט בחינת העני אשר מענים ומשעבדים אותם.

עוד ירצה לומר ראה הצער שישנם בו, ועוד ראיתי עני עמי שהם חלק ה׳ עמו, והעני הוא אשר הם במצרים, כי אם ישראל מתעכבים עוד הם נאבדים בר מינן, על דרך אמרם זכרונם לברכה (הגדה של פסח): ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים עדין וגו׳, כי אם היו מתעכבים שם עוד היו נכנסים בחמשים שערי טמאה ולא היתה תקומה, לזה גאלם מיד ולא שהו אפלו שעור שיספיק בצקם להחמיץ. הגם שכבר בטלה עבודה מהם והיו שרי צען, המקום הוא גורם ענוי, והוא טעם אמרו (שמות יג:לט) ״ולא יכלו להתמהמה״, והוא שרמז פי חכם ברוך הוא אשר במצרים.

עוד ירצה באמרו ראה ראיתי שתי ראיות: אחת שנשלמו ברורי ניצוצי הקדושה ואין להם עוד הנאה בגלות, וכאמרם זכרונם לברכה (ברכות ט,ב; פסחים קיט,ב) בפסוק ״וינצלו את מצרים״ – עשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים, ועוד ראיתי שעכובם שם תרעיע להם להטמינם בקלפה בטומאה כמו שכתבתי.

ואת צעקתם שמעתי. פרוש, ועוד בא לפני צעקתם מצרה להם, כי הוסיפו להרע עד שצעקו צעקה מכאב לב, וכמו שפרשתי בפסוק ״ותעל שועתם וגו׳ מן העבודה״. וזה הקדמת טעם לשליחותו קודם הזמן, שהוא להצילו מצרה מעכשיו, שלא ישתעבדו בו באותה שנה שהיו המצרים מוכים מכות גדולות, כי מיום שהתחילו המכות במצרים נסתלק השעבוד מישראל, כאשר אבאר בסמוך בפסוק ״וארד להצילו״. גם למה שפרשתי באמרו ראה ראיתי שנתכון על צרת מצרים כי הגיע העת להסתלק, אף על פי כן צריך התעוררות מהנצולים, לזה אמר ואת צעקתם שמעתי:

ואמרו מפני נוגשיו – אחר שהזכיר שמיעת הצעקה, ולא כן היה לו לומר אלא ״ואת צעקתם מפני נוגשיו שמעתי״. עוד אמר ״צעקתם״ לשון רבים ו״נוגשיו״ לשון יחיד ולא השוה מדת הלשון, נתכון לומר כי בני ישראל צעק לבם אל ה׳ בתפלה, וזה יצדיק מה שפרשתי בפסוק ״ותעל שועתם״ וגו׳ (שמות ב:כג), ואם היה אומר ״ואת צעקתם מפני נוגשיו שמעתי״ היה נשמע שהצעקה היתה מהעבודה, ולא כן הוא, שצעקתם היתה בתפלה לפני ה׳.

וטעם שאמר צעקתם בלשון רבים ונוגשיו בלשון יחיד, להיות כי אין רבים הצועקים שוים בצעקם אל ה׳, לזה כנה אותם בשם רבים, אבל בערך הנוגש היה נוגש לכלם יחד בשוה, לזה אמר מפני נוגשיו לשון יחיד. וטעם אמרו מפני נוגשיו הוא לרמז כי טעם שקבל צעקת לבם אל ה׳ הוא לצד שצעקו מצרה וכמו שפרשתי בפסוק ״מן העבודה״. עוד ירצה באמרו מפני נוגשיו כאן רמז כי המצריים נתמלאת סאתם לפרע מהם אשר הרעו, הגם שישראל עדין לא נשלם זמן הגאלה, וזה טעם אחר לשליחות משה קדם זמן הגאלה.

עוד ירמז מפני נוגשיו על דרך אמרו (ישעיה סה,כד) ״טרם יקראו ואני אענה״, וכאן הודיע כי קודם נגישתם האדון מרגיש בצעקת בניו ידידיו, ולדרך זה טעם אמרו לשון יחיד לומר אפלו נגישת ראשון שבהם. ואמר הטעם כי ידעתי את מכאוביו לומר הגם שעדין לא צעקו אני יודע ונותן לב על מכאוביו של עמי ונחלתי, גם בזה גלה עוצם אהבתו עם ישראל כרחם אב רחמן וגו׳.

ולדרכים הראשונים שפרשתי, כונת אמרו כי ידעתי וגו׳, להגדיל רוב צרותם כי לא יוכלו שאת, כי רבו מכאוביהם בנגלה ובנסתר.

עוד ירצה להודיעו כי ידעתי מכאוביו, פרוש, לא שקבלם מהצועקים אלא הכיר וידע שעור המכאובים, ודבר זה יחיב לצד מדותיו להציל, וכמו שפרשתי בפסוק ״וירא אלהים״, כי לצד ראיתו בצרת הנבראים יתרבו רחמיו לפנים משורת הדין, וכמו כן הדברים שבאמצעות ידיעת המכאוב של ידידיו יתרבו רחמיו, ומכל קבוץ הטעמים אמר וארד להצילו.

וארד להצילו ולהעלתו וגו׳. טעם אמרו וארד, כי לפי ערך גדלת אל עליון אינו מכבודו לעשות כל הנעשה שיבואו דבריו לאדם נבל כפרעה ולומר אליו דברים משמו, ומה גם כשיגיע למדרגת מיאון עד הגיעו לומר (שמות ה:ב) ״מי ה׳״ חס ושלום. וצא ולמד מה שדרשו ברבות בפתיחת איכה (איכה רבה, פתיחתא י״ד) בפסוק (משלי כט:ט) ״איש חכם נשפט את איש אויל״ – שפט לא אמר אלא נשפט וכו׳ יעין שם דבריהם. לזה אמר ה׳ וארד – הסכים על מעוט כבודו כביכול לצד הצלת ישראל, כאמרו ״להצילו״. וכונת הצלה זו היא שיצילו מעכשיו מהענוי ומהשעבוד, והוא אמרו מיד מצרים המשעבדים בהם.

ואמרו ולהעלתו מן הארץ, פרוש, כשיגיע זמן הגאלה מכאן עד שנים עשר חדש אעלה אותו מן הארץ וגו׳, לבל יתעכב שם עוד אפלו בלא ענוי. וטעם שלא העלה אותם תכף ומיד, הוא לצד שעדין לא הגיע זמן הגאלה אשר קצב ה׳. ובזה נחה דעתי בחקירה אחת למה האריך ה׳ שנים עשר חדש במכות המצרים, ורבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה ט,יב) מהם אמרו שהמכה היתה משמשת שלשה שבועות וההתראה שבוע אחד, ומהם אמרו להפך, ולמה יאחר ה׳ הגאלה, והיה לו להביא המכות זו אחר זו ויגאלם מיד, ותספיק ההתראה ביום אחד או בשעה אחת כדין התראת ישראל שאין צריך בה זמן, ומכל שכן אמות העולם שאינן צריכין התראה. גם למה לא הספיק התראה אחת על כל המכות. אלא לצד שעדין לא הגיע הזמן היה ה׳ מלביש הזמן ההוא להשביעם מרורות ביני ביני עד שהגיע הזמן וגאלם מיד בלא שום עכוב. ואם תאמר ומה בכך אם היה ה׳ גואל אותם קדם זמן זה. עוד, למה ה׳ הוציאם בזבולא בתריתא בזמן שאם היו מתעכבים קצת היו נלכדים עד שהצרך למהר ולא יכלו להתמהמה והיה לו להוציאם בזמן מרוח?

הנה למה שקדם לנו כי עקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמעו בחמשים שערי טמאה, וכמו שצינתי דבר זה כמה פעמים (בראשית מט:ט), בזה ינוח דעת בשתי השאלות, כי אם היה מוציאם קודם זה היו מפסידים ברור החלק ההוא. ותדע שעם ה׳ השיגו בבחינת כללותם הכלול במשה שנתיחס בשם עמו השגת מ״ט שערי בינה, וטעם שלא השיג שער החמשים הוא לצד שאין המושג אלא בהשתדלות המשיג, ולצד שישראל לא נכנסו בחמשים שערי טמאה לברר אותו לא השיגו בחינת הקדש שכנגדו. והבטחנו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער החמשים והשגתו הוא באמצעות הגליות, ובפרט גלות האחרון אנו משיגים הדבר.

וטעם שנסתכנו ישראל במצרים בברור שער החמשים, לצד שלא היו בני תורה, מה שאין כן דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו ליכנס לשער החמשים ולהוציא בלעו מפיו, ואז ספו תמו בחינת הטמאה. ומעתה כל שהיה ה׳ מוציא ישראל קודם זמן כל שהוא היו ממעטים הברור והיו מתמעטים במושג, ולזה הוציאם בנקדה האחרונה של מ״ט וקודם שיכנסו לשער החמשים, והוא אמרם ז״ל וגאלם מיד (פסחים פרק י משנה ה לגירסת הרמב״ם).

ועתה הנה צעקת וגו׳. צריך לדעת למה כפל האמור, שכבר אמר ״ואת צעקתם״ וגו׳. עוד דקדוק אמרו ועתה. עוד אמרו הנה. עוד אמרו באה אלי כי לא היה צריך לומר ״אלי״. עוד אמרו וגם ראיתי שכבר אמר זה למעלה.

ונראה כי מודיעו ה׳ למשה כי אז בעודו מדבר עמו באה צעקת בני ישראל מחדש, ולזה דקדק לומר ועתה, וגם אמר הנה כמראה לומר הנה הוא לפני.

ואמר באה אלי, לצד שיש הדרגות בתפלות המגשות לפני הנעתר: יש מהם שמביאין אותם משרתי עליון ומגישים אותם לפניו יתברך, ויש מהם שהם מעלים שיש בהם כח שאין צריכין אמצעי להגיעם לפני הבורא אלא הם מעצמם נגשים לפניו. לזה אמר באה אלי פרוש, בלא אמצעי.

ואמרו וגם ראיתי את הלחץ, לפי דברי התנא (בהגדה של פסח) שאמר זה הדחק, הוא פרט שלא נרשם בדברי ה׳ הקודמים לזה, הצרך ה׳ לאמרו. ונתכון באמרו ראיתי להגדיל מדורת חפץ הפדיום, וכמו שפרש בפסוק (שמות ב:כה) ״וידע אלהים״. והכונה בהודעת כל זה לומר ועתה לכה וגו׳, פרוש תכף ומיד בלא שום עכוב, לצד הדחק אשר הם נדחקים אין להמתין שום זמן.

לכה ואשלחך וגו׳. טעם שהצרך לומר ואשלחך ללא צרך, כי מן הסתם כשיאמר לו ״לכה״ ודאי כי הוא המשלחו. גם הקדים ההליכה קדם הזכרת השליחות, לומר כי לא הליכה זו לבד היא השליחות, אלא אחר ההליכה תהיה התמדת השליחות, כמו שכן היה שאחר שהלך הוא שהיה שולחו פעם אחר פעם להוציא וגו׳.

עוד רמז לו כי לא בהליכה זו לחוד יוציא בני ישראל, אלא שיחזור שליחות אחר שליחות, והכונה בזה כי עתידות ישמיעהו שלא יתרצה פרעה לשלחם תכף ומיד.

עוד ירצה על דרך אמרם (מכות י.) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, לזה אמר אליו לכה פרוש, אם אתה חפץ במצוה זו ללכת אז אני אשלים חפצך ואשלחך, ומזה אתה למד שאם הוא ימאס מהלוך לא ישלחנו.

ואולי כי לזה היה משה משיב בטענות, כיון שלא ראה דבר מלך שלטון, אלא אם ירצה היה מגלה דעתו כי יש לו טענות מונעות, והיה ה׳ משיבו על כל טענה וטענה כדי שילך מדעתו ורצונו כאשר אבאר בסמוך.

עוד ירצה על דרך מה שפרשתי בפרשת וישב בשליחות יעקב ליוסף (בראשית לז:יג), פרוש ״לכה״, ואם תחוש למקרה רע ״ואשלחך״, ושלוחי מצוה אינן נזוקין, והיא שעמדה לו בדרך במלון (שמות ד:כד) שלא המיתו המלאך.

מי אנכי כי אלך וגו׳. פרוש, אפילו בשליחות שאינה הפך רצונו, כי איני חשוב לדבר לפני מלך, ומאמצעות כן לא יאמן בשליחותו ויסתכן, שהאדם בעל בחירה ורצון. וצא ולמד ממאמר שמואל (שמואל א טז:ב) ״איך אלך ושמע שאול והרגני״, ותמצא שלא יאמן אדם בנבואה לצד בחינת השפלות, כאמור בנבואת עמוס (קהלת רבה א א ב) שהיו מזלזלין בו בני דורו וכו׳. ועוד כי אוציא וגו׳, כי לזה צריך אדם גדול במעשים שיזכה לזכות גדול כזה, וחש שמא יארע תקלה לישראל באמצעות מניעת זכותו, וזה מהענוה והשפלות.

ויאמר כי אהיה עמך וגו׳. צריך לדעת מה תשובה משיבו אל עליון ״כי אהיה עמך״, הלא ודאי כי ידע משה כי מכחו הוא בא, אלא שטען כי לצד מעוט ערכו לא יצטדק. עוד קשה אמרו וזה לך האות וגו׳, אין ידוע האות, ואם על אות שלא אכל הסנה כמו שפרש רש״י, אין הדעת מתישבת בזה, וכי משה היה ספק אצלו חס ושלום היכול יוכל הציל. ועוד קשה מה שגמר אומר כי אנכי וגו׳, שמשמע כי היה מסתפק אם ה׳ שולחו, וזה אינו אמת כי לא אמר משה דבר שיגיד ספקו בזה.

אכן כונת הכתוב הוא על זה הדרך, שבא ה׳ להשיבו על ראשון ראשון. כנגד מה שאמרת ״מי אנכי כי אלך אל פרעה״, דע כי שם אהיה עמך, ומעתה גדלתך גדולה מגדלתו וכתרך גדול מכתרו, ואימתך מוטלת עליו ממה שמוטלת אימתו עליך, וראוי להיות בעיניך הדיוט. גם בזה סתר לו מה שאמר שאינו ראוי להוציא, כי הן הראהו ה׳ שהשגתו גדולה. ואמרו וזה לך האות, פרוש, וזה לך האות שאתה ראוי לעשות דבר גדול כזה, ומה הוא האות – ״כי אנכי שלחתיך״, ואלו לא היית ראוי לא הייתי שולחך, ומה מקום לחששת שאינך ראוי. ואמרו בהוציאך וגו׳, יכון לומר לו כי תעלה בידו המצוה עד תכליתה ויוציא העם הוא ויעבדון את האלהים וגו׳, ומעתה תמה טענת ״וכי אוציא״, כי הרי מודיעו ה׳ תכלית הדבר, ואין ספק כאשר יגיד ה׳ מהעתידות.

עוד ירצה באמרו וזה לך וגו׳, על זה הדרך: דבר זה שאתה מקטין עצמך ואומר ״מי אנכי״, זה לך לאות כי באמצעות קניתך מדה זו ״אנכי שלחתיך״. ואמרו בהוציאך וגו׳, כמו שפרשנוה בסמוך.

עוד ירצה על זה הדרך, וזה לך האות כי אנכי גמרתי הדבר שיהיה שליחות זה על ידך, בהוציאך וגו׳ על ההר הזה סיני בקדש, פרוש ההר הנמוך שבהרים, ואין אני בוחר בהרים הרמים כתבור וחרמון, הא למדת כי אין אני חפץ אלא בנמוכים כמוך העניו והשפל בעיניך ובהר הנמוך הזה, וכל זה תשובה לטענת ״וכי אוציא״ וגו׳.

הנה אנכי בא וגו׳. פרוש, הריני מסכים לבוא בשליחות זה, ואין מקום לטענות שטענתי, אלא שצריך קדם להאמן לנביא לישראל, וצריך אני לבוא להם מקודם. ואמרו לי מה שמו – פרוש, בפשיטות הוא אצלי שיאמרו לי מה שמו, והטעם כי תמצא שבכל נבואת הבטחות האבות יזכיר להם ה׳ שמו. באברהם אמר בפרשת לך לך (בראשית טו:ז): ״אני ה׳ אשר הוצאתיך״ וגו׳, ובנבואת הבטחת הזרע והארץ עוד אמר לו (בראשית יז:א): ״אני אל שדי״, וכן ביעקב אמר בפרשת ויצא (בראשית כח:יג): ״ויאמר אני ה׳״, עוד בפרשת וישלח אמר אליו (בראשית לה:יא): ״אני אל שדי״ וגו׳. הא למדת כי בכל ההבטחות יזכיר שמו יתברך המבטיח, ומכל שכן כשישלח נביא לזולת, שצריך שיאמר שם המשלח. ואולי כי בכל נבואה אשר ינבא ה׳ לעבדיו יזכור שמו, וילמד סתום מהמפרש. ולהיות שכשדבר ה׳ אל משה בנבואה זו לא הזכיר לו שמו, אלא כן אמר לו: ״אנכי אלהי אביך״ וגו׳, לזה אמר אליו: הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם כמאמר ה׳ אל משה אנכי אלהי אביך אלהי אברהם בלא הזכרת השם, ואמרו לי מה שמו – פרוש, לצד שאין אני מזכיר השם בזכרונו הם ישאלו.

ובזה תנוח הדעת בחקירה אחת, והוא מה אות והמופת בידיעת השם או בהזכרתו, ממה נפשך: אם שם זה ידוע לבני ישראל אין בזה אות לטובה, כי כשם שידעוהו ישראל ידעו גם כן משה ואין הוכחה, ואם אין השם ידוע כי זה שמו יתברך ועד עתה ומי יאמין אליו כי זה שם נורא. וראיתי מהמפרשים שפרשו פרושים ודרכים רחוקים, וכל מי שיש לו חיך טועם יטעם דברינו ויהיו לפיו צפיחית כי לא לאות ולמופת הוא חפץ בהזכרת השם, ותמצא שאמר לו ה׳ שם ״אהיה״ הגם שלא מצינו שהוזכר בכל הנבואות לאבות ומן הסתם לא יהיה ידוע לבנים אלא שמות שהוכרו להאבות, אלא ודאי שאין אות ולא מופת בהזכרת השם אלא טעמו כמו שכתבנו. וזה תחלת הכרת משה כי נאמן פשוט הוא בכל שליחותיו ונבואותיו שדקדק דברי ה׳ שלא הזכיר השם, ולא סמך על דעתו לומר כי יפרש מדעתו ויזכיר שמו אחר שהושג אצלו אמונת הנבואה, ומן הסתם ודאי שידוע היה למשה שם אחד משמותיו של המנבא. ועוד אפשר שנתכון משה להרויח דעת מה היא המדה שמדבר עמו ה׳ בה.

ויאמר אהיה וגו׳. פרוש, הודיעו מדה שבה מדבר עמו, ושם זה יתיחס למדת הרחמים ואשר היא בחינת המוציא מעבדות לחרות, וצא ולמד מה שאמרו בספר התקונים (תיקון ל׳) סוד חמשים פעמים שנזכרה יציאת מצרים בתורה, וגם הוא טעם שלקו המצריים חמשים מכות כאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה פ״ה). ושם זה כבר רמזו אל עליון בנעם דבריו באמרו לו ״כי אהיה עמך״. ואולי כי לזה סמך ואמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, פרוש, בחינת ״אנכי״, והוא שהזכיר ה׳ בהר סיני פתח דבריו ״אנכי וגו׳ אשר הוצאתיך״ וגו׳, אלא שמשה לא הבין עמקן של דברים כי ה׳ ידע כי יבא משה לשאל על הדבר ונתן אומר המבשר צבא רב בחינה המדברת וסודה.

ואולי כי משה השכיל והבין, אלא ששואל אם יזכיר שם זה לישראל. ואמרו אשר אהיה הוא טעם השם שנקרא כן לצד שיהיה עם ישראל בצרתם, כמו שאמרו זכרונם לברכה (חגיגה יב,א) טעם שם שדי – שאמר לעולמו די, טעם צבאות – שהוא אות בצבאו (חגיגה טז,א), טעם שם הויה – לצד שהיה והוה ויהיה (זהר ח״ג רצז,א), כמו כן אהיה – לצד שיהיה, והוא אמרו אשר אהיה וכאן הודיעו למשה סוד השם הגדול. ורבותינו זכרונם לברכה (ברכות ט,א) דרשו אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בצרה אחרת. גם יש בזה סוד שלשה כתרים, והמשכיל יבין:

ויאמר כה תאמר וגו׳. פרוש, הגם שגלה אל משה עבדו סוד השם כמו שאמר ״אשר אהיה״, חזר לומר שאינו באמור אלא הזכרת השם, והוא גם כן אמרו אהיה שלחני אליכם, אבל מה שהוספתי לגלות לך ״אשר אהיה״ הוא בבל תאמר.

ורז״ל אמרו (ברכות ט,א) שהחזיר משה לקונו בטענת ״דיה לצרה בשעתה״, והצצתי וראיתי כי דבר חכמה וצדק דברו מכח הכתוב עצמו, כי אם סוף דבור כתחלת דבור ולא היתה חזרה מדבור ראשון אלא שגומר דבריו לנביאו נאמן בית – לא היה לו לומר ״ויאמר״ באמצע דבור ראשון, לזה אמרו כי השם ברוך הוא באמרו ״אהיה אשר אהיה״ גמר אומר הענין, ולצד סבה חזר לומר אמירה אחרת. והמשכיל יבין ההפרש שבין דבור ראשון לדבור שני והמדבר אליו, וידע המניעה והמונע.

ואם תאמר, איך מתחלה לא חש ה׳ על הדבר עד שהצרך משה לומר לפניו וכו׳? הנה במה שנדקדק דבריו יתברך תדע כי יודע תעלומות חכמה השכיל על דבר, והוא שהיה צריך לומר בתחלת דבריו כה תאמר לבני ישראל, לצד שתשובה זו בא על טענת משה ״ואמרו לי מה שמו״, היה צריך להשיבו ״כה תאמר״. אלא לצד שידע כי לא יעמד הדבר הזה כן במה שיטען משה כמו שטען אחר כך, דיה לצרה, לזה כדי שלא יצאו דבריו לבטלה לא אמר ״כה תאמר״, ואמר דבריו שקולים שיש במשמעותם שהכל הוא תשובת ״מה אמר אליהם״. וכשבא משה וטען, אמר כי לא יאמר אלא ״אהיה״, ומה שאמר ״אשר אהיה״ הוא הודעה למשה, גם הודעה לדורות כדי שיתמכו לבם בראות כי שוכן סנה יהיה עם ישראל בכל צרתם. ואם היה מפרש דבריו מתחלה ואומר ״כה תאמר וגו׳ אהיה שלחני אליכם״, היתה נעדרת ידיעה זו מישראל, באפן כי תחלת המחשבה היתה סוף הדבור. אלא משה חסר מעט מאלהים, ואולי שידע והבחין אלא שלא סמך על עיונו ורצה שיגלה לו ה׳ דעתו בפרוש.

ויאמר עוד וגו׳ כה תאמר וגו׳. טעם שחזר לומר פעם שניה שם הויה ברוך הוא ולא הספיק לו הודעת שם אהיה, לצד כי שם הויה הוא כולל כל הבחינות הקדושות, יחיד ומיחד ברוך הוא, ומתחלה לא הזכיר לו אלא שם בחינה אחת מבחינות הקדושות אשר יתכנה בה ה׳ בזמן שיהיה עם ישראל בצרה, ובזמנו דבר שהיו בצרה לזה הזכיר שם אהיה לצד דבר בעתו והזכיר שם המיחד.

עוד טעם שחזר לומר ״כה תאמר וגו׳ ה׳״ וגו׳, לצד שחש אל עליון שיבין משה ששלל ה׳ מדעתו לומר לישראל שם הוי״ה, גם שלל מלומר מה שאמר בסמוך ״אלהי וגו׳ שלחני״ וגו׳ ולא יאמר אלא ״אהיה שלחני״ וגו׳, לזה חזר לומר כי יאמר גם כן ה׳ אלהי אבותיכם וגו׳. ואראה כי באמירה זו רמז גם כן שם אהיה בתחלת שמות האבות: א׳ דאברהם ושני יודי״ן, אחד ביצחק ואחד ביעקב:

עוד יכון ה׳ שידעו ישראל כי הוא זה המבטיח להאבות הבטחת הגאלה, כי שם אהיה לא הובא בכתובים הראשונים הבאים בהבטחות. גם לצד שעדין ישמיעם דברות קדשו ופתח דברו יאמר ״אנכי ה׳ אלהיך״, לזה הקדים להודיעם שם אהיה ושם הוי״ה. שם אהיה הרמוז באנכי, ושם הוי״ה כפשוטו, כדי שיצדיקו דברי משה כשידבר ה׳ ויאמר ״אנכי ה׳״, והבן. נמצינו אומרים כי צריך משה לומר לישראל בסדר זה ״אהיה שלחני אליכם״, ולצד שהוא שם חדש לידיעתם ונקרא על שם המארע, פרוש, שהיה עמם בצרתם, יחזר ויאמר להם ה׳ אלהי אבותיכם. ואולי שגם רמז שלש אותיות הרשומים בשמות אבותם שהוא שם אהיה נטוי על ראשיהם מלמעלה.

לך ואספת וגו׳. טעם כפל הדברים פעם שניה, נראה שיכוין ה׳ לומר כי בעת ביאתו למצרים בתחלה ובראשונה יאמר לכל איש ישראל כי הוא בא שליח מה׳ לישראל, ואחר כך יקבץ כל זקני ישראל יחד ויאמר להם שליחותו יתברך כי פקד את עמו וגו׳.

וטעם קדימת הודעת לכל כי איש שלוח הוא להם מה׳, כדי שבאמצעות כן יתקבצו אליו, כי זולת זה מי יטה אליו אזן להתקבץ. גם נתחכם ה׳ להודיעו דברים שיאמר לכל איש ואיש מישראל ודברים אשר יאמר באסיפת זקנים, וטעם הזקנים לבד, לצד הכבוד, כאמרם זכרונם לברכה (ויקרא רבה יא,ח) לא מקום אחד וכו׳:

פקד פקדתי. אמר שתי פקידות כנגד פקידת קץ הגאולה וכנגד פקידתם מצרתם, והוא אמרו אתכם כנגד קץ הגאולה, ואת העשוי לכם כנגד צרתם במצרים כדי לגאול אותם מהצרה ולהעלותם אל הארץ אשר נשבע. ורמז להם כי זולת העשוי להם במצרים שהוא הלחץ וגו׳ עודנו זמן הקץ. גם רמז באמרו העשוי כי בא לפרע מהמצריים את אשר כבר עשו להם.

ושמעו לקולך. טעם אמרו לקולך יכון להודיעו כי יאמינו ויקבלו ממנו, הגם שלא יאמר להם מה שמו. ולזה אם היה אומר ״ושמעו לדבריך״ או ״אליך״, עדין יש בנשמע כי טעם הקבלה לצד דברים הנאמרים ממנו. ומאמרו לקולך, הנה הקול הוא מגבל היותו מאדם המוציאו לא מזולתו, מה שאין כן הדברים שיתכנו להאומר אותם והם דברי הזולת. לזה אמר לקולך, פרוש, כי כשיוציא קולו קול מבשר יקבלו ממנו, ובזה שלל שאין שום דבר מעכב להם האמונה, לא שאלת השם ואין צריך לומר אותות ומופתים.

ה׳ אלהי העבריים. הנה האדון ה׳ צבאות נתחכם לומר אליו כי אינו מתרצה שיקרא שמו אלא על העברים, ולא הודיע שם הגדול הזה אלא להעברים, והכונה כדי שלא יהיה לו מקום לפרעה לומר ״לא ידעתי״ וגו׳, והלא גם ה׳ אמר ״אלהי העברים״, אבל אתה אינך מכיר כי בזוי אתה מאד, ומה יכיר איש שדה במרגליות?

נקרה עלינו. פרוש, לבל יחשוב כי יהיו רגילים בכך ויהיה כזה יום מחר וכן על זה הדרך. גם אפשר שיאמר להם אחרי כן שיתמידו בענין, לזה אמרו כי דבר זה אינו בתמידות גם אינו דבר הרגיל אלא דרך מקרה, והוא אמרו נקרה עלינו:

ועתה נלכה נא. אמרו ועתה פרוש, כי דבר זה הם צריכין לעשותו תכף ומיד בלא שום שאלת זמן, כי אלהיהם לא קבע זמן. או ירצה, כי אינו דבר זה אלא לפי שעה, וכמו שפרשנו ב״נקרה עלינו״, והכונה בזה מהטעם עצמו שאמר נלכה נא דרך שלשת ימים.

שלשת ימים. וטעמן של דברים שאמר כן, לצד שאמר בסמוך ״ושאלה אשה משכנתה״ וגו׳, ואם לא יאמרו כן אין מציאות לשאול מהם ולהלוותם כלי כסף וגו׳ ולצאת ברכוש גדול. ובזה תנוח הדעת למה צוה ה׳ שאלת כסף וגו׳ מהשכנות בזמן מוקדם, ולא המתין עד עת בא דברו הטוב לצאתם מארץ מצרים ושם יאמר להם, ומה גם שהדברים שם במקומן ובזמנם נאמרו ביום שלמחר יצאו, ואם כן מה צורך לאמרם קודם שנים עשר חודש.

והיה נראה לומר כי זה היה לחזק לבבם באמתות הגאלה, ואין זה עקר. ולדרכנו כפתור ופרח, כי הצרך ה׳ לומר להם הטעם שהוא הסובב שיאמרו ״נלכה דרך שלשת ימים״ וגו׳, שבזה ״ושאלה אשה״ וגו׳ לצד שדעתם לחזור. ובסמוך יתבאר עוד תבת ״ועתה״.

ועדין צריך לתת לב, סוף כל סוף למה יצו ה׳ דברים שאינם מהמוסר, לגנוב דעתם בין בהליכה בין בהשאלת חפציהם. והאמת כי כל המעשה הוא משפט צדק, כי לצד ששעבדו בישראל צריכין להעלות שכר שכיר, וצא ולמד מתשובת איש ישראל למצרים (סנהדרין צא,א) כשתבעו מהם כליהם אשר שאלום. אלא למה יעשה ה׳ הדבר דרך ערמה, כי חס ושלום לא קצור קצרה ידו מפדות ישראל בעל כרחם ולהוציא ממונם ועיניהם רואות וכלות?

ונראה לומר כי נתכון ה׳ בזה להטעותם, כדי שירדפו אחריהם להכבד בפרעה וגו׳, וזולת ההשאלה גם זולת הליכתם בדרך זה על דעת לחזור, לא היו המצריים רודפים אחריהם. ועין מה שכתבנו בפרשת בשלח בפסוק ״ויהפך לבב פרעה״ וגו׳ (שמות יד:ה).

ותמצא אות לדברינו, כי אמרו זכרונם לברכה (שמות רבה יד,ג) שבימי האפלה גלו ישראל מצפוני המצריים וידעו אוצרותיהם וסגלותיהם וחפציהם, וביום שאלתם לא היו המצרים יכולים להכחיד. מארי דאברהם, ולמה לא נטלום אז ואין מבין דבר? אלא ודאי שנתכון ה׳ שיעשו כסדר זה לרדוף אחריהם כנזכר ויכבד בהם.

ובענין המעשה מצד עצמו שנטלו ממונם אין אסור בזה להציל אדם את שלו מהאנס, וצא ולמד מיעקב שהיה מערים להציל את שלו מיד לבן הארמי, וצא ולמד ממעשה שלשה תנאים (יומא פג,א) אשר הצילו פקדונם מאשת כידור בדרך ערמה ואין בזה אסור, והוא אמר הנביא (תהלים יח,כז): ״ועם עקש״ וגו׳.

ומה שלפנינו הענין הוא יותר נקי ובר, כי דקדקתי בכל הדברים הנאמרים בענין ואין בהם דבר שקר, כי לא הזכירו בלשונם החזרה כלל. וגם לשון זה לצד מעלת קדשו אלהי ישראל לא רצה לכנות הדברים אליו, אלא הם בני ישראל ידברו כזה. ולזה אמר תיבת ועתה, פרוש לומר כי הם דברי עצמם לא דברי עליון. שאם לא אמר ״ועתה״ היה הכונה על זה הדרך ״נקרה עלינו ואמר נלכה״ וגו׳. וכמו כן תמצא בדברי משה עם פרעה אמר לו (שמות ה:א) ״שלח את עמי ויחגו לי במדבר״, לא הזכיר זמן, אלא ישראל אמרו לו (שמות ה:ג) ״נלכה נא דרך״ וגו׳. והגם שבדבריהם שם לא אמרו ״ועתה״, סמך על פסוק ראשון. והבינותי באמרי נעם באמרו ״שלח את עמי ויחגו לי במדבר״ כי כל דבריו צדק ואמת, שהרי דור שיצאו ממצרים לא חגגו אלא במדבר, כי שם נפלו פגריהם ואת בניהם הכניס ה׳ לארץ. והגם שאותם גם כן יצאו ממצרים, אף על פי כן לא יחשבו הם אלא הגדולים העובדים והזובחים והם מבן עשרים שנה, ובזה כל דברי ה׳ אמת וצדק. גם השאלת הכסף וגו׳ אין בו דבר שקר, בתורת שאלה בא לידם אלא שעכבוהו בעד תביעתם שיש להם כנגד שכר שכיר שעבדו אותם ובנו כמה בנינים, וכשיבואו לחשבון ידיקו החשבון וישלימו להם המצריים מה שנוגע להם.

ואחת שאלתי עמדה לי, ומה הכריח הדבר להיות כן לרדף המצרים אחרי בני ישראל, ולמה לא יכבד ה׳ בפרעה ובכל עמו ויעלה עליהם היאור בדבר עצמו אשר זדו, ושם יצף ה׳ לפרעה ולכל עמו וגם הנשים והטף, ולא היה צריך לכל האמור, ויוציא ישראל בכסף וזהב בעל כרחם, או שיטלו הכל בשבעת ימי אפלה (שמות רבה פי״ד) כי להם היה אור וחפשום כמו שכתבנו בסמוך. ואולי כי עשה ה׳ ככה לשני טעמים, האחד כי קריעת ים סוף ופלאיו פרסמו גדלתו יתברך וכבודו מלא עולם כידוע מה שלא היה נעשה כן באפן אחר. וטעם שני כי ה׳ מודד מדה כנגד מדה, ואמרו זכרונם לברכה (סוטה יא:) כי המצריים נתחכמו על ישראל לשעבדם בתחלה בפה רך ואחר כך בפרך, והשופט בצדק מדד במדה עצמה כי מתחלה בפה רך ״נלכה שלשת ימים״, ״השאילונו כספיכם שמלותיכם״ וגו׳, ואחר כך בפרך, ועל כל פנים נתחכם האדון שלא יצא גם מפי ישראל דבר שקר כנזכר (מיכה ז:כ) ״תתן אמת ליעקב״.

לא תלכו ריקם. כאן רמז ה׳ משפט עבד עברי, דכתיב בו (דברים טו:יג-יד): ״לא תשלחנו ריקם, הענק תעניק לו״.

ונצלתם וגו׳. כאן רמז התר הצלת אדם ממונו מאנס. או ירמוז שבזה יסובבו למצרים לרדת במצולות ים, כי באמצעות שתי המצאות שידברו ללכת דרך שלשת ימים, גם כשישאלו מהם כליהם, זה יסובב אותם לרדוף אחריהם וירדו במצולות: