שמות ג, ז

כי ידעתי את מכאביו. כמו (לעיל ב כה) וידע אלהים, כלומר כי שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני מצעקתם:

וַאֲמַר יְיָ מִגְלָא גְלִי קֳדָמַי יָת שִׁעְבּוּד עַמִי דִי בְמִצְרָיִם וְיָת קְבֶלְתְּהוֹן שְׁמִיעַ קֳדָמַי מִן קֳדָם מַפְלְחֵיהוֹן אֲרֵי גְלֵי קָדָמַי יָת כֵּיבֵיהוֹן:

וַאֲמַר מִיגְלֵי גְלֵי קֳדָמַי יַת סִיגוּף עַמִי דִבְמִצְרַיִם וְיַת קְבֵלְתְּהוֹן שְׁמִיעַ קֳדָמַי מִן קֳדָם מְשַׁעֲבְּדֵיהוֹן אֲרוּם גְלֵי קֳדָמַי כֵּיבֵיהוֹן

ויאמר ה' יזכירנו במדת רחמים בענין החמלה על העם ואע"פ שכל הפרשה בשם "אלהים"

ויאמר. השליח ידבר בלשון שולחו.

וטעם ראה ראיתי החמס הנעשה להם בסתר שלא יראוהו בני אדם אני רואהו.

ואת צעקתם. ששומעים הכל אני שמעתי. והמכאובים שיש בלבו אני ידעתי:

ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו - צעקתם שצועקים מפני שנוגשים אותם שמעתי.

ראה ראיתי את עני עמי. צדיקי הדור הנאנחים והנאנקים על עונות הדור ועל עניים ומתפללים, וכנגדם נגלה מלאך ה' תוך הסנה. וטעם ראה ראיתי, אמנם ראיתי. וזה טעם המקור בכל מקום כשיושם לכפל, כמו עלה נעלה יכול נוכל כי ענינו כטעם אמנם להורות שהאמת כך הוא, אף על פי שיטעון הטוען ויאמר הפך זה, כענין ידעתי בני ידעתי כלומר, אף על פי שראיתי את עני עמי אשר במצרים, כמו שהורה היות המלאך בתוך הסנה, ואף על פי שעל צריהם אשיב ידי כמו שהורה האש בסנה, מכל מקום לא יסופו המצרים הצרים אותם בכל מכות שאשלח בם, כמו שהורה ענין והסנה איננו אכל, כי אמנם אין הכונה במכות שאביא עליהם להכריתם ולהושיב ישראל במקומם, אבל להציל ישראל מידם ולהושיבם במקום אחר:

ראה ראיתי כ' בה' כנגד ה' עבודות. בפרך. מרר. לחץ. עינוי. עבודה קשה. וכנגדם ה"פ סנה בפרשה:

צעקתם ב' ואת צעקתם שמעתי. כי גדלה צעקתם גבי סדום לומר, שגדלה צעקתם כצעקת סדום:

ויאמר ה'. יש לך להתבונן כי כל הפרשה בשם אלהים ובכאן התחיל שם המיוחד שהוא מדת רחמים, כי יבטיח עתה שירחם על עמו ויושיע אותם במדת רחמים.

ראה ראיתי. יש בכתוב הזה ג' ענינים זה למעלה מזה ראיה שמיעה ידיעה, למעלה מראיה שמיעה שהרי כח השמיעה זך ודק מכח הראיה, למעלה משתיהן ידיעה שאין השלמת הראיה או השמיעה אלא בידיעה שאם יראה אדם דבר או ישמע קול ולא ידע מה הוא הרי הוא כאלו לא ראה אותו דבר או לא שמע אותו הקול. ועל כן יבאו שני ענינים אלו בתורה במקום הבנה, שמיעה הוא שכתוב (דברים כ״ח:מ״ט) גוי אשר לא תשמע לשונו, ראיה הוא שכתוב (קהלת א׳:ט״ז) ולבי ראה, והיודע דבר אע"פ שלא ראה אותו ולא שמע אותו מעולם הוא כאלו ראהו או שמעו.

ובמדרש ראה ראיתי, שתי ראיות למה, אמר הקב"ה למשה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את התורה ואני רואה אותם היאך מתבוננים בי ושומטין אחד מטטראמולין שלי שנאמר (יחזקאל א׳:י׳) ופני שור מהשמאל ומכעיסין אותי בו.

ויאמר ה׳ ראה ראיתי וגו׳. צריך לדקדק למה כפל לומר שתי ראיות. שנית, למה הצרך לפרש ולומר ״אשר במצרים״, ואם לא יכיר משה עמו של האלהים אינו מסים אצלו בסימן זה ״אשר במצרים״, הלא כמה אמות היו במצרים. ואולי כי לא היתה אמה מענה ומרודה במצרים כישראל, אלא שאין הדעת מקבלת כי לא ידע משה כי ישראל הם עם ה׳ ונחלתו.

אכן יכון ה׳ להודיע כי ראה שתי ראיות. האחת שעדין לא הגיע הקץ, ואף על פי כן ראיתי את עני עמי, והעני הוא אשר במצרים, פרוש על דרך אמרם שם במסכת שבת (י.) שבשביל שני סלעים מילת וכו׳ נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. והקשו התוספות, והלא כבר נגזר הגלות בבין הבתרים, ואמרו שהיה יכול להיות במקום אחר שלא היו משתעבדים בו ישראל בכל כך צער וענוי. והוא אמרו אשר במצרים, פרוש, ולבחינה זו של כובד השעבוד אני רואה כי הגם שלא הגיע עדין קץ הגאלה, הגיע קץ פרט בחינת העני אשר מענים ומשעבדים אותם.

עוד ירצה לומר ראה הצער שישנם בו, ועוד ראיתי עני עמי שהם חלק ה׳ עמו, והעני הוא אשר הם במצרים, כי אם ישראל מתעכבים עוד הם נאבדים בר מינן, על דרך אמרם זכרונם לברכה (הגדה של פסח): ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים עדין וגו׳, כי אם היו מתעכבים שם עוד היו נכנסים בחמשים שערי טמאה ולא היתה תקומה, לזה גאלם מיד ולא שהו אפלו שעור שיספיק בצקם להחמיץ. הגם שכבר בטלה עבודה מהם והיו שרי צען, המקום הוא גורם ענוי, והוא טעם אמרו (שמות יג:לט) ״ולא יכלו להתמהמה״, והוא שרמז פי חכם ברוך הוא אשר במצרים.

עוד ירצה באמרו ראה ראיתי שתי ראיות: אחת שנשלמו ברורי ניצוצי הקדושה ואין להם עוד הנאה בגלות, וכאמרם זכרונם לברכה (ברכות ט,ב; פסחים קיט,ב) בפסוק ״וינצלו את מצרים״ – עשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים, ועוד ראיתי שעכובם שם תרעיע להם להטמינם בקלפה בטומאה כמו שכתבתי.

ואת צעקתם שמעתי. פרוש, ועוד בא לפני צעקתם מצרה להם, כי הוסיפו להרע עד שצעקו צעקה מכאב לב, וכמו שפרשתי בפסוק ״ותעל שועתם וגו׳ מן העבודה״. וזה הקדמת טעם לשליחותו קודם הזמן, שהוא להצילו מצרה מעכשיו, שלא ישתעבדו בו באותה שנה שהיו המצרים מוכים מכות גדולות, כי מיום שהתחילו המכות במצרים נסתלק השעבוד מישראל, כאשר אבאר בסמוך בפסוק ״וארד להצילו״. גם למה שפרשתי באמרו ראה ראיתי שנתכון על צרת מצרים כי הגיע העת להסתלק, אף על פי כן צריך התעוררות מהנצולים, לזה אמר ואת צעקתם שמעתי:

ואמרו מפני נוגשיו – אחר שהזכיר שמיעת הצעקה, ולא כן היה לו לומר אלא ״ואת צעקתם מפני נוגשיו שמעתי״. עוד אמר ״צעקתם״ לשון רבים ו״נוגשיו״ לשון יחיד ולא השוה מדת הלשון, נתכון לומר כי בני ישראל צעק לבם אל ה׳ בתפלה, וזה יצדיק מה שפרשתי בפסוק ״ותעל שועתם״ וגו׳ (שמות ב:כג), ואם היה אומר ״ואת צעקתם מפני נוגשיו שמעתי״ היה נשמע שהצעקה היתה מהעבודה, ולא כן הוא, שצעקתם היתה בתפלה לפני ה׳.

וטעם שאמר צעקתם בלשון רבים ונוגשיו בלשון יחיד, להיות כי אין רבים הצועקים שוים בצעקם אל ה׳, לזה כנה אותם בשם רבים, אבל בערך הנוגש היה נוגש לכלם יחד בשוה, לזה אמר מפני נוגשיו לשון יחיד. וטעם אמרו מפני נוגשיו הוא לרמז כי טעם שקבל צעקת לבם אל ה׳ הוא לצד שצעקו מצרה וכמו שפרשתי בפסוק ״מן העבודה״. עוד ירצה באמרו מפני נוגשיו כאן רמז כי המצריים נתמלאת סאתם לפרע מהם אשר הרעו, הגם שישראל עדין לא נשלם זמן הגאלה, וזה טעם אחר לשליחות משה קדם זמן הגאלה.

עוד ירמז מפני נוגשיו על דרך אמרו (ישעיה סה,כד) ״טרם יקראו ואני אענה״, וכאן הודיע כי קודם נגישתם האדון מרגיש בצעקת בניו ידידיו, ולדרך זה טעם אמרו לשון יחיד לומר אפלו נגישת ראשון שבהם. ואמר הטעם כי ידעתי את מכאוביו לומר הגם שעדין לא צעקו אני יודע ונותן לב על מכאוביו של עמי ונחלתי, גם בזה גלה עוצם אהבתו עם ישראל כרחם אב רחמן וגו׳.

ולדרכים הראשונים שפרשתי, כונת אמרו כי ידעתי וגו׳, להגדיל רוב צרותם כי לא יוכלו שאת, כי רבו מכאוביהם בנגלה ובנסתר.

עוד ירצה להודיעו כי ידעתי מכאוביו, פרוש, לא שקבלם מהצועקים אלא הכיר וידע שעור המכאובים, ודבר זה יחיב לצד מדותיו להציל, וכמו שפרשתי בפסוק ״וירא אלהים״, כי לצד ראיתו בצרת הנבראים יתרבו רחמיו לפנים משורת הדין, וכמו כן הדברים שבאמצעות ידיעת המכאוב של ידידיו יתרבו רחמיו, ומכל קבוץ הטעמים אמר וארד להצילו.

ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי. ראיתי משמע לשעבר, וכן כפל לשון ראייה, נראה שכך פירושו כי רצה הקב"ה ליתן טעם למשה למה עזבם זמן רב כזה, ואחר עד עתה מלראות בצרתם, על זה אמר לפי שעד עתה אע"פ שבכל צרתם היו צועקים מתוך עבודתם הקשה, כל הצעקות לא היו תחינה ובקשה מלפניו ית' כי אם צעקה של תלונה אבל לא בקשו את פני ה' עד עתה, זה"ש ויאמר ה' ראה ראיתי רואה אני עכשיו וגם ראיתי לשעבר את עני עמי, ואת צעקתם שמעתי היינו צעקה של תלונה, ולא זכרו כי אני אמרתי ליעקב אנכי ארד עמך, ותכלית ירידה זו היתה להצילו וגו' ולהעלותו, כמ"ש ואנכי אעלך גם עלה זה"ש וארד להצילו, והיה להם לשום אל לב ולבקש את פני, אבל עתה צעקת בני ישראל באה אלי כי התפללו אלי בלב שלם על כן ראיתי תפלתם, וראיתי גם את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם אשר לא כדת, לפיכך ועתה לכה ואשלחך אל פרעה עתה תיכף, כי כך דרכי שעוד הם מדברים ואני אשמע.

ראה ראיתי. כמה ראיות מה שלא צעקו כלל. כמו שביארנו לעיל ב׳ כ״ה פרישות ד״א. והשלכת הולדות ליאור בשנים שעברו זה שמונים שנה. והשפלת דעת ישראל בהמצאות פרעה. היינו שמפרש. את עני עמי אשר במצרים. ולא נצרך לפרש איזה עם. כי אין להקב״ה עם מיוחד אחר זולת אשר במצרים. ויותר היה להקב״ה לומר עני עמי ישראל. אלא פירש למשה דמה שרואה עניות הדעת של ישראל. ושפלות הנפש. אינו אלא משום שהמה במצרים. ולחוצים המה בצרות דחוקות וכדומה. אבל כשיצאו ויהיו בני חורין מוכשרים המה להיות עשירי הדעת ונפש גבוהה. הכל ראיתי מה שלא שמעתי. [ואין הפי׳ כת״א שעבוד עמי. ועי׳ להלן י״ז דשם הפי׳ כת״א וכתיב בא״א]:

ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו. נכלל בזה שני מיני צעקות. א׳ היא התפלה שעשו ביום מות פרעה ונזעקו כולם מה יהיה אחרית לרעתם. ב׳ מה שנאנקים בעת שהמה מוכים ונענים. וע״ז אמר. כי ידעתי את מכאביו. ולא צעקה של אנשים אוהבי בטלה הוא שצועקים על כל טורח. אלא המה סובלים כאב של כל האברים בהכאה וגם נכלל בזה כאב הלב מכמה צרות:

ויאמר ה'. התחיל להודיע לו פתרון המראה שהסנה הם ישראל שהם ירודים ושפלים, והמצריים הם מכאיבים אותם כמו שהקוצים מכאיבים את הסנה, והוא בוער באש הכליון שהמצריים רוצים לכלותם, והסנה איננו אוכל כי מלאך ה' חונה סביבם לשמרם ולהגן עליהם, וה' עמהם בצרה שוכן ג"כ בסנה, וכמ"ש במד' יונתו תמתי תאומתי, מה התאומים הללו אם אחד חושש בראשו חברו מרגיש כן אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה, והסנה י"ל חמשה עלין כן ישראל נגאלים בזכות ג' אבות ומשה ואהרן כמ"ש במד', וכשישראל במעלתם נמשלו לשושנה כמ"ש בזוה"ק פ' בראשית דיש חמש עלין תקיפים דסחרן לשושנה ובעצים נמשלו לסנה וה' עמהם בחדש ומרגיש בצרתם, ועז"א ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ואמר למעלה ויאנחו ב"י מן העבודה ויזעקו וישמע אלהים את נאקתם, ר"ל שעל שועתם מן העבודה לא שם לב כי כבר נגזר עליהם עבדות וענוי, רק שמע את נאקתם שהוא אנקת חללים שלא נגזר עליהם שיפלו חללים, ושם כתיב וירא אלהים את ב"י וידע אלהים, שאחר ששמע נאקתם התחיל להשגיח על עניניהם, ופרשתי שם שמ"ש וירא אלהים הוא שראה הרושמים החיצונים מהעוני והלחץ שזה נראה לעין, ומ"ש וידע אלהים הוא שידע מכאובי הנפש הפנימים כמ"ש (תהלים) אשר ראות את עמי ידעת בצרות נפשי, ואמר שם במדרש וירא אלהים את ב"י כמ"ש ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים וידע אלהים כמ"ש כי ידעתי את מכאוביו, וזה דומה כמשל מלך שראה שבנו הולך בדרך הטיול והבטלה רועה רוח ורודף קדים ורצה שיורגל בעול העבודה למען ישא אח"כ במשא המלוכה, וימסור אותו לאיש אחד שיאכף עליו אכפו לעבוד ולמשא, והבן היה כותב אגרות בכל יום אל אביו וצועק חמס על האיש ע"מ שמעביד אותו, והמלך לא פנה אל צעקתו כי זה כל מגמתו, אולם אח"ז התחיל האיש להכות את בן המלך במכות אכזריות שיש בם סכנה והבן הודיע זאת לאביו, ואז הלך אביו לראות אם אמת נכון הדבר וראה שהוא מפריז מאד יתר על המדה, וז"ש וירא אלהים את בני ישראל ומפרש ראה ראיתי את עני עמי, ואח"ז התיעץ ברופאים והודיעו אותו שמלבד מה שהכאיב אותו במכות חיצוניות הנראים הכאיב אותו גם במכאובים פנימים ע"י בזיונות וחרפות הנוגעים עד נפשו שמרגשת בזה יותר מן המכות, וע"ז בא לשון ידיעה שכתוב וידע אלהים ומפרש כי ידעתי את מכאביו, ועי"כ שמע גם צעקת בן המלך על העבודה, ועז"א ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו, כי היתה העבודה ע"י נגישה וחרופים וגדושים ברצח בעצמותיו, ובזה הראיה והידיעה היה סבה גם אל השמיעה:

ויאמר ה' ראה ראיתי וגו' עד ויאמר משה אל האלהים מי אנכי דעתי במראה הזאת הוא שלא ראה משה הסנה והמלאך במראה הנבואה אבל שבהקיץ בפועל ובמציאות ראה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ושבפועל ובהשתמשות חושיו סר לראות ואז הגיע לאזניו הקול האלהי משה משה אל תקרב הלום ולפי שראה משה שהיה זה דבר פלא והיה נבוך בעניינו לדעת מה זה ועל מה זה אז באתהו הנבואה והודיעו ית' בה פתרון הענין אשר ראה וז"א ויאמר ה' ראה ראיתי וגו' שהודיעו השם שהסנה הבוער באש אשר ראה היה משל אל עוני עם בני ישראל אשר במצרים כי הם לשפלותם נמשלים לסנה והאש אשר ראה היה משל אל ענים ולחצם וצעקתם אשר הם צועקים מנוגשיהם ושמה שראה שהסנה איננו אוכל הוא משל לגאולה שהו' ית' ירד להצילם ולהעלותם מהגלות. זהו כלל הנבואה הזאת ויצא לנו מזה שמרע"ה לא נבא על ידי מלאך ולא נבא במשלים וחידות וכי המלאך והאש והסנה הכל היו דברים שהשיג בחושיו לא צורות דמיונות. והנה אמר ראה ראיתי וגו' ואת צעקתם שמעתי לפי שמחמשת ההרגשים הנה היותר דקים מהם והיותר מתיחסים להשגות השכליות הם חוש הראות וחוש השמע וכמו שנא' בספור המעמד הנבחר אתה הראית לדעת וגו' מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה כי בב' החושים האלה בא השלמתם באותו מעמד וכן אמר שע"ה בחכמתו עין רואה ואזן שומעת ה' עשה גם שניהם. והודיע השם למשה שראה בענין העם ב' דברים הא' שהיו בארץ מצרים בלחץ גדול כי היתה הארץ קצרת יד ולא תוכל לשאת אותם לפי שנתישבו בארץ גושן בהיותם מעטים וירבו ויעצמו במאד מאד ולכן קצר המצע מהשתרע ועז"א ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ר"ל מצד הארץ. והב' הוא שהיו המצרים לוחצים אותם ועז"א ואת צעקתם שמעתי ואמר מפני נוגשיו להודיע שלא שמע צעקתם להיות צועקים אליו וקוראים אל ה' אלהיהם אבל שהיו צועקים מפני נוגשיהם לשרי העיר הממונים עליהם היו צועקים בעת צרתם לא לאל ית' וכבר אמר הנביא והעם לא שב עד המכהו וגו'. ואמנם אמרו כי ידעתי את מכאוביו פי' בו הרלב"ג שהוא דבק עם מה שאחריו לפי שידעתי את מכאוביו ארד להצילו וגו' ויהיה א"כ התחלת המאמר כי ידעתי את מכאוביו בלי ו"ו וגזרתו וארד להצילו עם ו"ו והוא דוחק ולכן יותר נכון לפ' כי ידעתי את מכאוביו נתינת הסבה למה שמע ית' צעקתם שהיו צועקים מפני נוגשיהם אחרי שהיהודים פעמים רבות יקראו בקול גדול ויצעקו צעקה גדולה ומרה על דבר מועט ולכן אמר כי ידעתי את מכאוביו כלומר ראוי לי לשמוע צעקתם לפי שידעתי שהיה צעקה אמתית ושמכאובים גדול מהצעקה וי"מ שמפני שאמר בו ית' לשון ראייה ולשון שמיעה שלא יפולו בו יתברך להיותם השגות חושיות גשמיות הוצרך לומר כי ידעתי את מכאוביו ר"ל הנה אמרתי שראיתי ושמעתי לפי שידעתי את מכאוביו והידיעה האלהית הושאלה בשם ראיה ושם שמיעה בלשון בני אדם. ואמר וארד להצילו מיד מצרים להשיב לב' המצוקות שזכר שראה בהם אם לצעקתם שהיו צועקים מפני נוגשיהם אמר וארד להצילו מיד מצרים ואם לצרות ומצוקת הארץ הגרים בה אמר ולהעלותו מן הארץ ההי' אל ארץ וגו'. והנה אמר אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש להגיד שהארץ אשר יוליכם שמה לא כארץ מצרים היא כי מצרים היתה ארץ צרה וקצרת יד. אבל ארץ הכנעני תהיה ארץ טובה ורחבה גם במצרים נתמעטו הבקר והצאן ונתמעטו האילנות ופרי העץ כמו שנודע עוד היום מענין הארץ ההיא עד שמפני זה כתב רש"י כגן ה' כארץ מצרים. כגן ה' לאילנות כארץ מצרים לירקות לפי שבמצרים יש רבוי גדול מפרי האדמה ומהדגים ומיעוט בשר ומיעוט פירות האילן ולכ"א שיוליכם לארץ זבת חלב ודבש שמרוב המקנה יתרבה החלב וברוב האילנות ופרים יתרבה הדבש וכן אז"ל (רש"י דברים כ"ו ב') דבש של תמרים ופירש מה הארץ אשר ימצאו בה השלמיות האלה ואמר אל מקום הכנעני רוצה לומר והוא המקום אשר יושב עליו הכנעני ושאר האומות שזכר הנה התבאר למה אמר ב' פעמים אל ארץ שהוא להעיר על שני השלמיות האלה א' לא' בפני עצמו ולמה אמר עוד אל מקום הכנעני. והותרה בזה השאלה הז'. ואמנם אמרו אחר זה ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי הוא כנותן טעם למה לא גאלם עד עתה אחרי שכבר עבר קץ הגלות וזמן הגאולה ותמו ד' מאות שנה ואמר שהיה זה לפי שעד עתה לא היו ישר' צועקים אליו יתברך ולא שבו עדין אבל היו צועקים אל נוגשיהם ואל קדוש ישר' לא דרשו אמנם עתה צעקתם באה אלי ומפני שקראוני ושבו עדי מצורף לענין המשפט שראיתי הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם ושורת הדין נותנת להצילם לכן הנני עתה שולח אותך להוציאם מגלותם וזהו ועתה לך ואשלחך אל פרעה כלומר עתה ששבו אלי אני מצוך שתלך לפרעה ותוצי' את בני ישראל ממצרים. והותרה בזה השאלה הח' והנה קרא השם אותם עמי ואף שהיו עובדי ע"כ ומלוכלכים בתועבות המצריים כמו שאמר יחזקאל הנביא מפני זכות אבותם וע"ש סופם שיהיו לו לעם סגולה והנה אמר ולהעלותו לפי שכל העולה מארץ מצרים לארץ ישראל יקרא עולה לצד צפון העולם כ"ש בהיותם במצרים בתכלית השפלות והבוז שיציאתם משם היה ראוי שתקר' עליה: