אור החיים על שמות פרק ד

ויען משה וגו׳. צריך לדעת מה מקום לטענת ״לא יאמינו״ אחר שהבטיחו ה׳ ואמר ״ושמעו לקולך״. עוד, למה כפל לומר ״לא יאמינו ולא ישמעו בקולי״? והיה אפשר לומר כי לצד שאדם בעל בחירה ורצון, לא סמך לבו עליהם שיצדיקו באמונה. ואמרו ולא ישמעו וגו׳, פרוש אפלו שמיעת קולו לא ירצו לשמע. ואין דרך זה מספיק בכונת הכתוב, כי לא היה לו להרהר אחר מדותיו יתברך ולחשד כל כך בישראל. עוד יש לדקדק אמרו הן ולא אמר ״אם לא״ וגו׳.

ויתבאר על נכון על דרך מה שכתב רמב״ם בפרק ז׳ מהלכות יסודי התורה וזה לשונו: אין נבואה שורה אלא על חכם גדול בחכמה וכו׳ שלם בגופו וכו׳, עד כאן, וכתב הכסף משנה וזה לשונו: וצריך עיון, למה לא כתב שצריך שיהיה עשיר גבור ועניו, ותרץ שאותם תנאים צריכין למתנבא בקביעות, ורמב״ם לא נחת לפרש אלא על המתנבא שלא בקביעות. והנה אפלו אם נאמר שתחשב נבואה זו של משה אקראי, מה שאינו כן, אף על פי כן טוען טענה הנשמעת לצד ענותנותו כי הוא חסר תנאים שבהם יאמן נביא לישראל, והוא אמרו והן, פרוש, וכן הוא הדין שלא יאמינו לי כי אין אני חכם גדול בחכמה ומלא מכל התנאים המאשרים, ואין צריך לומר אם תחשב נביאת קביעות כמו שכן הוא כפי האמת, כי הוא הולך ובא מהשם לישראל ולפרעה ולמצרים, אם כן צריך שיהיה עשיר מה שלא כן היה, וזה לך האות שהיה רועה לחותנו צאנו ולא נתעשר אלא במדבר מהלוחות (נדרים לח,א), ואם כן אם יבואו ישראל לשאול לזקניהם המשפט, הן לא יאמינו לי כפי הדין.

ומה שאמר ולא ישמעו בקולי, כאן רמז עוד טענה הנשמעת כי הוא כבד פה, וכמו שגלה אחר כך בפרוש ״כי כבד פה״. ודבר זה הוא אחד מתנאי המתנבא אפלו באקראי שיהיה שלם בגופו, וזה אחד מחסרוני הגוף, ולזה אמר ״ולא ישמעו״ לסבת קול, כי כבד פה וכבד לשון הוא. ואמר הטעם כי יאמרו לא נראה אליך וגו׳, פרוש, אינך ראוי שיראה לך כל עקר ואפלו באקראי. ומה שלא טען טענה זו משה עד עתה ולא שאל אלא ״ואמרו לי מה שמו מה אמר״, שזה יגיד שאינו חושש להם שלא יאמינו, שאם היה חושש לזה לא היה מחזר אחר ידיעת השם שהוא דבר שתכף יאמר אליו ״זה שמי״.

ואולי כי נתכון בשאלה ראשונה ״ואמרו״ וגו׳, שיגלה ה׳ שמו וסודו אשר יעשה בו נפלאות, כי שם המפרש יפליא עשות ובאמצעותו יקנה כל הקנינים, בין מעלות המרגשות בין מעלות האשר והחכמה, וישלים עצמו להיות ראוי לנבואה בסוד (תהלים צא:יד) ״אשגבהו כי ידע שמי״. גם יפליא בעיניהם נפלאות מדרכי השם. ובתשובת ה׳ אליו אפשר שלא הודיעו סודי השם וסגלותיו ונפלאות אשר יפליא בהם, לזה חזר וטען ״והן״ וגו׳ כמו שפרשתי.

או אפשר שלא נתרגש משה לטעון טענה זו ״הן לא יאמינו״, אלא לצד שאמר ה׳ לו דבר חדש מה שלא שמע מקודם, והוא אמרו ״ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה״. אמר, מעתה משכחת לה שלא יחשיב פרעה שליחותו ולא ישלחם, אם כן ״הן לא יאמינו לי״, וכשיתרבה השליחות ולא ישלח יוסיפו שלא לשמוע בקולי, והטעם כי יאמרו לא נראה אליך וגו׳, שאם היו הדברים מאל עליון מי הוא זה שימאן לעשות דבריו ולא ישחית לו משתין בקיר (מלכים א יד:י), אלא ודאי כי לא ה׳ שלחך, ואפלו נבואה לא השגת.

ויאמר וגו׳ מה זה בידך. אין שאלה זו דומה לשאלת ה׳ לבלעם (במדבר כב:ט) ״מי האנשים״ וגו׳, ואמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה יט) שמצאו עביט של מי רגלים, שהיה לו לומר אתה ידעת, כי שם משמעות השאלה הוא שהענין נעלם ושואל עליו, וממה שמשיב מגלה דעתו מה שהוא עביט של מי רגלים, מה שאין כן שאלה זו לא שאל על הנעלם, כי גלוי היה כי בידו מטה, אלא כמי שרוצה שיודה בפיו על הדבר. ועשה משה מצות רבו ויאמר מטה, ושעור משמעות הוא ויאמר אתה מבחין מה שאתה לוקח בידך מה הוא, ואמר לו הן אדוני אני מכיר במה שבידי שהוא מטה.

ויהי לנחש וגו׳. כונת אות זה הוא לרמז כי בחינת הקלפה תתיחס לנחש, וצא ולמד מנחש הקדמוני כי הוא בחינת ס״מ, ורמז לו כי באמצעות ידי משה בכחו העצום מאבד כח הנחש ויהיה לעץ יבש, וכשירפה ידו ממנו ומשליכו יהיה לנחש עד שנס משה מפניו. ואולי כי לזה נתכון באמרו מה זה בידך, פרוש שישכיל השכלה דקה בו אם התחיל להתנועע כעכברא דדברא שיתחיל לחיות מעט מעט, ולפעמים ימצא מעוט מעוטו עכבר ולפעמים מעוטו ולפעמים חציו, והשיב משה מטה פרוש, כלו עץ יבש; וישליכהו ארצה ויהי לנחש, פרוש הויה, בפעם אחת היה נחש.

ואמרו ארצה, רמז כי בערך הנחש תגדל מעלת הארץ, כי הוא לחמו ונחשבת לו (בראשית ג:יד), והראהו בזה דברים רבים למשה, גם שיעשה האות עצמו לישראל.

ואמרו שלח ידך וגו׳, פרוש, הראהו שהגם שיצא מרשותו, יש כח במשה להתחזק עליו ולהסיר ממנו כחו.

ואמרו ואחז בזנבו ולא אמר ״בו״, נתכון ה׳ לומר אליו, להיות שחששת הנחש היא אם יקחהו מזנבו, כי אם יתחכם לקחת ראשו וידחוק הנושך אין מחוש מכל הזנב, לזה אמר אליו ה׳ אחוז אפלו בזנבו באין פחד. וכן הוא אומר ויחזק בו פרוש במקום שנזדמן לו באין פחד, והיה למטה בלקיחתו בכפו, פרוש בנגיעתו בכף משה יבש כחו כאחת ולא נותר בו שום חיות, והוא אמרו ״ויהי למטה בכפו״.

למען יאמינו וגו׳ אלהי אבותם. טעם אמרו ״אלהי אבותם״ וגו׳ פעם אחר פעם. אולי שרמז כי מהנמנע שתהיה שליטת האדם בבחינת הנחש כחזיון האות, אלא למי שנגלה אליו אלהי אבות העולם, ולזה יהיה הדבר לאות כי נראה אליו אלהי אבותם וגו׳:

והיה אם לא יאמינו. וכי יש ספק לפני הקדוש ברוך הוא, ועוד, והלא כבר אמר ״ושמעו לקולך״? ואולי ששעור הדברים כך הוא: והיה אם עדין תחוש עוד ולא יספיק לך טעם זה לומר שבו ודאי יאמינו.

עוד נראה כי נתכון לומר לו להסיר גם ספק שאינו נראה, והוא דלמא לא יחליטו ישראל האמונה בלבם הגם שבפניהם לא יכר העדר האמונה, לזה אמר ״אם לא יאמינו״ וגו׳, וספק זה אינו יוכל להתברר למשה לומר עליו מי איכא ספיקא קמי שמיא לומר ״אם לא״, שהם דברים שבלב, ובא האדון להסיר ממנו ספק הכחשת האמונה בלב ישראל באמצעות שלש האותות.

והיו המים וגו׳. מאור עיני ישראל רש״י ז״ל נראה בעיניו כי טעם אמרו ״והיו והיו״ הוא לומר שלא יהיו לדם עד שיהיו ביבשת. ודברי קדוש חן. ואני מוסיף בו טעם לשבח, כי הוא מטעם עצמו שצוה ה׳ כי אהרן הוא יכה במטהו ביאור, ואמרו ז״ל (שמות רבה ט,י) כי משה אינו יכול להכות היאור לצד שהגין בעדו, וכאן צוה ה׳ שיקח ממימי היאור ויהיו לדם, ונתחכם שלא תהיה המכה על ידי משה. לזה אמר והיו בהויתן כל זמן שיהיו בידו, אלא אחר שיהיו ביבשת יהיו דם, ובזה אין לקותם בא על ידי משה.

ויאמר משה וגו׳ בי אדני. אחר שנסתמו ממנו הטענות, חזר לבקש מה׳ ממדת הרחמים, ולזה דיק לומר אל ה׳ שם הרחמים, מה שלא אמר כן מקודם אלא כל אמרותיו הם אל האלהים, והתחיל להתחנן לפניו ואמר בי לשון תחנה ורצוי.

או ירצה באמרו בי, פרוש, טעם שלא יאמינו הוא לצד החסרון התלוי בי, כשיראוני עלג ואפלו דבור אין אני יודע דבר. ואמרו גם מתמול וגו׳, נתכון לומר אליו כי חשב שבאמצעות שידבר ה׳ עמו פעמים ושלש יוסר פגמו וידבר צחות, וכיון שראה שדבר פעם אחת גם שתים גם שלש ועודנו לא איש דברים, צעק לבו אל ה׳, שהרי מומו קבוע, ומעתה ודאי שלא יאמינו לו כי יאמרו אם נראה אליו ה׳ היה מסיר פגמו.

ויאמר ה׳ אליו מי שם וגו׳. ירצה לומר אליו שהיה לו לבטח בו שהוא השם פה שישים גם אליו, וכיון שכן מנע ממנו הרפואה זולת לעת הצורך, והוא אמרו ועתה וגו׳ והוריתיך אבל לא לעקר ממנו העלגות. או ירצה לרמז שיעשה תשובה על מיעוט הבטחתו.

עוד ראיתי לדקדק דברי ה׳ שלא רמז לו פרט הפעלה שמשה צריך לה, שהיא שישים לו פה אחר היותו אלם, או עין אחר היותו עור, ולא אמר אלא תחלת הבריאה ומארע שאחרי כן, והוא אמרו ״מי שם פה״ וגו׳, והמארע הוא ״או מי ישום אלם או חרש״, וכן חלוקה שניה: ״או פקח״ בתחלתו ״או עור״ אחר כך, אבל לא הזכיר כי יעשה אחר כך לאלם פתוח פה, וחרש שומע, ועור פקח. ומעתה אין כונת התשובה ידועה. ויש להעיר עוד למה ה׳ לא מנע ממנו טענה זו בתחלה ובראשונה, ומה גם שראוי להיות כן.

אכן נתכון לומר אליו כי הוא האדון הוא הבורא, והשכיל לעשות פה לאדם לשכלול הבריאה, והוא אמרו מי שם פה וגו׳, ואמר או מי וגו׳ פרוש, שהגם שיארע לאדם דבר שיהיה אלם וגו׳ גם זה לא במקרה יהיה הדבר ההוא אלא ממני, אנכי ה׳ הוא העושה הדבר ואני מסבב סבובין לעשותו כן לתכלית דבר. ובזה רמז לו כי כבדות פיו ולשונו הוא לתכלית דבר טוב, ולזה לא הסיר ממנו עלגותו. או ירצה לומר כיון שהשם אלם וגו׳ הוא ה׳ ברוך הוא, אם כן היה לו להשכיל בדעתו כי מה׳ יצא דבר מלכות שיעשה עלג, וזולת גזרת מלך לא היה כן, ואפלו לדברי חכמים (שמות רבה א,כה) שהיה סבה לדבר זה גחלת שנתן לפיו בהבחנת פרעה, אם לא היה ה׳ חפץ בדבר לא היה כן אחר שה׳ הכין ועשה פעלתו בהכנת הפה, כאמרו ״מי שם פה״ וגו׳ דבר פשוט הוא שכשיעשה אלם יהיה הדבר לצד איזה תכלית הגון או למה שנתחיב כפי מעשיו, וכמאמר רבי אמי (שבת נה,א) אין יסורין בלא עון, וכבד פה ולשון נקראים גם כן יסורין, ואם כן היה ראוי לו למשה לדעת סבת דבר ולתקן ויתפלל לה׳ על הדבר, אשר לא כן הוא עושה אלא אדרבה מראה כי הדבר הוא טבעי ואינו תלוי מצדו. ולזה אמר אליו ועתה, ואין ועתה אלא תשובה שיחזר בו מדעת זו.

וכנגד חשש שלא יאמינו ישראל לצד עלגותו, אמר אליו ״אנכי אהיה עם פיך והוריתיך״ וגו׳.

עוד נראה שיכון באמרו לך ואנכי אהיה עם פיך, שהשיבו תשובה נצחת, כי כל עוד שלא התחיל במצוה אין מקום להסיר עלגותו, ולזה אמר ״לך״ – פרוש, לך בשליחות זה וכשתדבר תראה שיוסר כבדות פיך ולשונך, והוא אמרו והוריתיך אשר תדבר, לא אמר ״את אשר תדבר״ אלא ״אשר תדבר״ – פרוש, אראך שתדבר בלשון צח, והבן ונכון. וטעם אמרו ״והוריתיך״ ולא אמר ״ואראך״, נתכון לרמז לו שיהיה לו צחות הדבור כדרך הרגיל באדם בהורתו, לא לפי שעה יהיה הדבר כמעשה נסים אלא בדרך טבעיות גמור כאלו הורה גבר בלשון צח ורגיל, ולא כמו שכתבתי בפרוש ראשון שלא ידבר צחות אלא בעת הצורך.

בי אדני שלח וגו׳. פרוש, איני חס ושלום תולה הדבר לצד הבורא, כי כל יכול עשות, אלא מניעת הסרת הפגם היא מצדי, כי איני ראוי לנס. והוא אמרו ״בי אדני״ תלוי כל החסרון והמניעה. ואמרו שלח נא וגו׳, פרוש, ביד מי שהוא ראוי לעשות שליחותך, לא בשפל כמוני שקבוע בי מומי, וזה יגיד על היותי בלתי מוכשר לשליחות נעלה:

ויחר אף וגו׳ במשה. אומר אני שהרושם שעשה חרון אפו הוא שנשאר משה קבוע בו מום כבדות פה ולשון, והוא אמרו במשה פרוש בו בגופו, ונכון. ודרשת חכמים (זבחים קב,א) שאמרו שהוא אמרו ״הלא אהרן״ וגו׳, אין דברינו מכחיש אותה. ואולי כי שניהם רמז הכתוב, ורמזם באמרו ויחר אף שהיה לו לומר ״ויחר ה׳״, ומאמרו ״ויחר אף״ רמז לשני דברים.

כי דבר ידבר. טעם הכפל לומר אליו: דבר עתה, ידבר – פרוש, הגם שיהיה כבד פה ולשון כמותו ידבר. או ירמז דברינו עצמם שפרשנו בפסוק ״ויחר אף״, והוא אמרו ״דבר ידבר״ – פרוש, אמרו ״דבר״ לגופו, ואמרו ״ידבר״ להסמיך לה תבת ״הוא״, לומר הוא יהיה דבורו צח ולא אתה, כי תשאר כמות שאתה.

וגם הנה הוא וגו׳. לפי מה שפרש באמרו ״דבר ידבר״, כי יגיד שבחו של אהרן שהיה עושה שליחותו הגם שהיה כבד פה, יצדק לומר ״וגם הנה״ וגו׳, כי הוא תוספת שבח.

ולפי מה שפרשתי כי החליט ממשה תקות הסרת הכבדות פה, ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה במסכת שבת קלט, א וזה לשונם: ״בשכר ׳וראך ושמח בלבו׳ זכה לחשן המשפט על לבו״ עד כאן. כפי זה נתכון באמרו וגם כי מלבד שהחליט ממשה רפואת הדבור כמו שכתבנו, גם הסיר ממנו הכהנה ונתנה לאהרן, והוא אמרו ״וגם וגו׳ ושמח בלבו״, כאן רמז הסרת הכהנה, והם דברי רבותינו זכרונם לברכה.

עוד נתכון להגיד שבחו וענותנותו, כי מן הראוי היה לו להקפיד על היותו הוא לפה ואחיו הקטן יגדל ממנו, ואמר כי מלבד שלא יקפיד על הדבר אלא ״וגם וגו׳ ושמח״. ובאמצעות דברים אלו יגיד כי הגם שהוא עניו, דבר ידבר, והגם שהיה כבד פה, וכמו שפרש שהענוה לא תגרם הרחקת עשות רצון המלך. ואמר ושמח בלבו, לומר הגם שלא יראך שמחה לפנים, הוא ברוך הוא העד שישמח בלבו. או ירצה שלא לפנים בלבד אלא לפנים ובלב.

ואת המטה הזה. אמר הזה, לפי מה שאמרו בזוהר (זוהר חלק ב כח) כי היו שני מטות, אמר ״הזה״ לשלול אחר.

ואומרו תקח בידך פרוש בתמידות, והטעם לסימן כי יש בידו מטה עז תפארה, וכן חק לשררה הממנים על דבר מלכות. וזה לך האות דכתיב (שמות ד:כ) ״וישב ארצה מצרים ויקח וגו׳ מטה האלהים בידו״, הרי שתכף לבש כלי זין שנתן לו ה׳, שאם היתה כונת הלקיחה הוא שלקחו להוליכו עמו לא היה לו לומר בידו.

ואמרו אשר תעשה בו את האתות, אולי שרמז למטה שני של אהרן שבו עשה האותות שנהפך לנחש (שמות ז:י), וכאמרם שם בזהר שזה יקרא מטה אהרן, שצוה גם עליו שיהיה מוכן ביד אהרן. עוד ירמז על דרך אמרם זכרונם לברכה (תרגום יונתן שמות ב:כא) שהמטה היה סנפרינון, ולא היה אדם יכול להסיטו אלא משה, וכפי זה לקיחתו יגיד כי הוא בו יעשה את האותות, וזה לך האות כי לא יקרב אל המטה איש זר זולת משה.

אלכה נא. לדבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה א,כט) שאמרו שמשבע היה ליתרו, הצרך לחלות פניו למחול לו על השבועה.

ואראה העודם חיים. ולא גלה לו דבר השליחות, כי לא אמר לו ה׳ לאמר, ואמרו בתורת כהנים (יומא ד,א) שכל שלא אמר לו לאמר הרי הוא בבל תאמר.

לך לשלום. פרוש, מחל לו השבועה, וכל כיוצא בזה אינו צריך התרה, אלא כל שמוחל המשביע אין כאן שבועה.

אל משה במדין. כונת הכתוב בהודעה כי הדבור היה במדין, להגיד שבחו של משה שלא חש על שונאיו שהיו במצרים בעת שטען טענותיו הרבים, כי לא היה חושש בכל טענותיו אלא לצד הורעת כח השליחות לא לצרת עצמו, והראיה שלא טען כי ירא ממבקשי נפשו. ואם לא היה אומר הכתוב במדין, תבא הסברא כי לא החליט בדעתו של משה ללכת בשליחות עד שהבטח מפי אל כי מתו מבקשי נפשו. לזה אמר במדין, לומר שאחר שגמר בדעתו והסכים עם ה׳ ללכת הוא שנתבשר, ולא היה דבר זה מעכבו.

כה אמר ה׳ בני בכורי. צריך לדעת כונת נבואה זו שלא בזמנה, גם במה ששמר לבל יטעה משה ויאמר נבואה זו לפרעה בפעם ראשונה בעמדו לפני פרעה.

ונראה שנתחכם אל עליון להרים מכשול מלב משה, לבל יקוץ בשליחות וחס ושלום תולד בדעתו תולדה רעה בראותו עוצם המכות ופרעה לא קם ולא זע, ויארך זמן חדש נכנס חדש יוצא. לזה שם דבר בפיו ויהיה לו למבטח לבל יחשוב מחשבות און חס ושלום, ואמר אליו ואמרת אל פרעה כה אמר ה׳ בני בכרי, ומעתה יהיה מצפה משה לדבר זה, וכל עוד שלא יראה מכת בכורות יסעד לבו ולא יהיה מתירא כל עוד שלא הביא עליו מכה זו. ושעור הנבואה הוא על זה הדרך: ״בלכתך לשוב מצרימה ראה״ וגו׳, והנני מודיעך שאני אחזק את לבו ולא ישלח אפלו אחר כמה מכות, ולבסוף ״ואמרת אליו וגו׳ הנני הורג״ וגו׳.

עוד נתחכם בזה להודיעו למשה כי מכה זו תהיה באחרונה, כי בה ישלח פרעה את העם, כי לא אמר ה׳ שיחזק לב פרעה אחר מכת בכורות. ואשר לזה כשאמר פרעה למשה (שמות י:כח) ״אל תוסף ראות פני״, הכיר כי הגיע עת מצוה שאמר לו ה׳ בדרך בבואו ממדין למצרים ״ואמרת בני בכורי״. והגם שהוסיף דברים שלא נאמרו כאן, מן הסתם נאמרו וילמד סתום מהמפרש. ובזה אין להקשות אימתי נאמרה למשה אותה נבואה והצרכו רבותינו לומר מדרשים, והרי שלך לפניך. ולא חש ה׳ שיטעה משה ויאמר נבואה זו לפרעה, כי באמצעות שישיב משה לפני ה׳ דברי פרעה תכף ומיד ישלחהו בשליחות מכה אחרת, וממילא ידע משה כי עדין לא הגיע זמן מכת בכורות עד עת בא דבר פרעה ואמר לו ״אל תוסף״. וראה כי אינו יכול לצאת מלפני פרעה להתנבאות חוץ לעיר לדעת מה ידבר ה׳, אמר הגיע הזמן לאמר מכת בכורות. או דיק דברי ה׳ שאמר ״ואני אחזק את לב פרעה״, ומעתה אינו יודע שעור שיחזק ה׳ לבו שיאמר לו אחרי כן מכות בכורות, וכשאמר לו ״אל תוסף ראות פני״ הכיר כי זה הוא תכלית חזק הלב, ובצרוף טעם ראשון שכתבנו אמר לו שליחות מכת בכורות.

עוד אפשר שאם היה פרעה מחזיק לבו לשלח ישראל ולא היה מדבר דברים נגד כבודו יתברך, כאמרו (שמות ה:ב) ״מי ה׳״, היה ה׳ מביא עליו מכת בכורות תכף ומיד ולא היה משביעו כוסות התרעלה. וזה הוא שרמז ה׳ למשה באמרו ״ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם״, פרוש שהחוזק הוא שלא ישלח, שאם ישלח אפלו מכת בכורות לא תבא עליו. וכשלא יהיה אלא מניעת שלוח העם, יהיה לו לצרה מכת בכורות, אבל אחר שנגע בכבודו יתברך יבואו עליו מכות גדולות ונאמנות. וכן תמצא שאמר ה׳ (שמות ט:טז): ״בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי״ וגו׳:

ויבקש המיתו. אמר ויבקש, אולי כי לצד שהיה שליח מצוה היה לו מונע, על דרך אמרם זכרונם לברכה (פסחים ח:) שלוחי מצוה אינן נזוקין, והמצוה שהיה עסוק בה קנה לו בה פרקליט אחד, והוא המלוהו והשומר אותו ומנעו למשחית בל קרוב אליו. ואולי כי לזה נתכון באמרו בדרך במלון, לומר שלא היה עוסק בהליכת המצוה אלא במלון, ולזה הוא שבקש המיתו. ואף על פי כן היה לו מונע, כי סוף כל סוף חשוב כשלוחי מצוה גם בזמן ההוא, וביני ביני כי המלאכים נועדו יחדיו נתחכמה צפורה והרימה מכשול, אבל בעודו עסוק במצוה פשיטא כי לא יקרב אליו משחית.

לך לקראת משה וגו׳. והגם שאמר אליו ה׳ מקודם (שמות ד:יד) ״הנה הוא יוצא״ וגו׳, לפי מה שנודע לנו כי ידבר ה׳ דברים רבים בדבור אחד, בשעה שאמר למשה ״הנה הוא״ וגו׳ יצא דבור אחר לאהרן במצרים. ונבואה זו אין ספק שנאמרה לאהרן, הגם שאמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים א) שכל מקום שנאמר ״וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן״ לא נאמר הדבור אלא למשה שיאמר לאהרן, ואפלו לרבי יוסי הגלילי שסובר (שם) שנתמעט אהרן אפלו בדבורים שנאמרו במצרים, דוקא בדברים השיכים בשליחות להזולת, אבל פרט זה שיעשה אהרן מצוה, הרי שלך לפניך שדבר אליו ה׳, ומזה אתה למד שהיה נביא לעצמו.