אור החיים על שמות פרק ב

כי טוב הוא ותצפנהו וגו׳. צריך לדקדק מה היא הטוביות שראתה בו. ורבותינו זכרונם לברכה (סוטה יב,א) אמרו נולד מהול ותמלא הבית אורה. וזה דרך דרש. עוד צריך לדקדק קשר ״ותצפנהו״ עם ״ותרא אותו כי טוב״ וגו׳, וכי אם לא היה טוב לא תחמל על פרי בטנה לצפן אותו מאנשי דמים?

אכן כונת הכתוב הוא, כי ממה שאמר הכתוב ״ותצפנהו״ וגו׳ ״ולא יכלה עוד״ וגו׳, אמרו זכרונם לברכה (סוטה יב,א) כי מנו לה המצריים מעת הריונה והיא ילדתו בן ששה חדשים ויום אחד. והנה היולדת לששה פשיטא שאינו מתקים, והיולדת לשבעה מתקים, והנה אין האשה מדקדקת במספר יום אחד, וכשילדתו בחזקת נפל ילדתו. והודיע הכתוב כי ראתהו טוב, פרוש בריא וחזק שאין בו סימנים של נפל, ולזה טרחה בשבילו וסכנה עצמה מהמצריים שהיו בודקים הבתים בקטנים כמאמרם זכרונם לברכה (שם), והוא אמרו ותרא וגו׳ ותצפנהו. ודרשת רז״ל תדרש ממה שלקח לשון זה כי טוב ולא אמר לשון אחר. וכונת רז״ל שדרשו טוב הוא מהול, כבר גלו דעתם במקום אחר (סנהדרין לח,ב) כי אדם הראשון קודם שחטא היה טוב מחלט, ובמעשה הרע שעשה משך הערלה מבחינת הרע, ולזה כשאמר הכתוב ״כי טוב״ הרי זה מראה באצבע כי משלל מהכר רע שהיא הערלה.

ונערותיה הולכות וגו׳. צריך לדקדק כונת ספור זה ונערותיה הולכות, ואולי שיכון לומר מעשה בתיה, להיות כי מעשה מצוה גדולה עשתה דקדק הכתוב להודיע דקדוק אופן המעשה. והנה דבר ידוע הוא כי בת מלך לא תלך ליאור בלא נערות כמשפט בנות מלכים, גם ממוסר הגדולים ובפרט המלכים להיות להם אחד מיחד מכבד הרבה להתגלות לפניו ולשמשו ולרחץ בבית המרחץ או ביאור וכדומה, וכאן הודיע הכתוב באמרו ״ונערותיה הולכות״ שהיה בזמן שהיתה רוחצת, שהצרכו נערותיה ממוסר המלכות שלא לעמד לפניה, ולא נשארה עמה אלא אחת המיחדת ותשלח אותה, והוא אמרו ותשלח את אמתה פרוש המיחדת לה לרחץ וגו׳. ואמרו ותקחה שקולה – או ששלחה אותה לבל תיעצה הפך רצונה, כי רצונה של בת פרעה היתה להציל הילד ההוא ותקחה בת פרעה לתבה; או ותשלח וגו׳ ותקחה אמתה, ולשני הדרכים שבח בת פרעה יגיד, כי נפשה נפש טהורה, מי יתן טהור מטמא וגו׳ (איוב י״ד:ד׳) לדרך הא׳ יכוין לומר שהגם שלא היתה עמה אלא אמה אחת וכל נערותיה היו הולכות וגו׳ אף על פי כן חששה למניעה ממנה ושלחתה ונשארת בת מלך לבדה ולקחה התבה בידה, ולדרך ב׳ גם כן שבח יגיד, שהגם שלא היתה עמה אלא אמה אחת ואין מדרך המוסר שתשאר בת מלך יחידה, ואין צריך לומר על שפת היאור, אף על פי כן שלחה אותה למרחוק, ולזה הקדים להודיע ונערותיה וגו׳ לדעת כונת הודעת ותשלח את אמתה על אופן שכתבנו, ואלו לא אמר ונערותיה לא היתה הכונה ידועה שנתכון למה שפרשנו, והבן:

ותראהו את הילד וגו׳. צריך לדקדק אמרו ותראהו וגו׳, שהיה לו לומר ותרא וגו׳. ונראה שנתכון לומר שידעה שהתבה היא מהילדים המושלכים היאורה, ונתכונה להצילו, וכמו שפרשנו בפסוק ״ותשלח את אמתה״, והוא אמרו ותפתח ותראהו להילד שנתכונה להציל, ואם היה אומר הכתוב ותראה ילד יהיה המשמעות כי ראתה מה שלא חשבה כן, והבן.

ורז״ל דרשו (סוטה יב:) ״ותראהו״ – ראתה שכינה עמו, והוא דרך דרש. וצריך לומר שלא הכירה השכינה היא, כי מנין ידעה השכינה מבית אביה ואבי אביה, אלא שראתה עמו אור גדול, וה׳ עשה כן כדי שתגדל מעלת הילד בעיניה. גם לטעם שדרשו ז״ל (זהר ח״ב יב:) בכתוב ״והנה נער בכה״, שרמז על ישראל שהיו בוכים בגלות, לזה ויגל ה׳ את עיניה להראותה האור הסומך למשה.

עוד אפשר שהרגשתה בשכינה היתה לצד שכשנגעה בו פרחה ממנה צרעת (שמות רבה א,כג), אמרה: אין זה אלא בן אלהי. ואולי שרמז פריחת הצרעת באמרו ותראהו את הילד, פרוש, ותראהו להאמור בסמוך בכח, דכתיב ״לרחוץ״ וזכרון ״בשרה״ בכח, וכשפתחה התבה ותראהו לבשרה את הילד, פרוש, כשנגעה בילד, והנה נער, פרוש, חזר להיות כבשר נער קטן, על דרך מה שאמר הכתוב בנעמן (מלכים ב ה:יד): ״וישב בשרו כבשר נער קטן״:

ותחמל עליו. לפי מה שפרשנו כי נתכונה מתחלה ובראשונה להציל הילד, טעם החמלה חדשה – לא להצילו מהיאור, אלא יגיד הכתוב שבקשה להניקו, והעד מה שאמר בסמוך ״ותאמר אחתו וגו׳ האלך וקראתי״ וגו׳, ואמרו זכרונם לברכה (סוטה יב:) שהחזירתו על מניקות גויות וכו׳:

ותאמר מילדי העברים וגו׳. קשה, מה חדוש אומרת מילדי העברים זה? פשיטא שכן הוא, כי הן הנה המשליכות ילדיהן ביאור בגזרת פרעה. ואם לפי מה שדרשו זכרונם לברכה (סוטה יב,א) כי באותו יום גזר גם על המצריים, אם כן מנין ידעה והכירה כי אינו מילדי מצריים? והנה לפי מה שאמרו זכרונם לברכה כי החזירתו על כמה מיניקות גויות ולא רצה לינק, זה לך האות כי לא מילדי המצריות, ועל כל פנים מה חדוש אומרת בדבריה?

ולעמד על הדבר נשכיל על דבר אם הצלת הילד היה לצד שנסתפקה היותו מצרי או אפלו יהיה עברי. והנה אם נאמר שחשבה להציל לספק מצרי, תכון באמרה מילדי העברים זה כי נתברר לה הפך מה שחשבה, ובזה גלתה דעתה כי לא להציל מילדי העברים נתכונה, ודבר זה השכל יבחרהו, כי סתם גויה לא תרחם אלא על בני אומתה, והגם שאנו רואים שאחרי שידעה כי מילדי העברים הוא החזיקה בו ושכרה לו מינקת, אין מזה ראיה, כי אחר שידעה מעלתו גם שרפא אותה מצרעתה רחמה עליו, גם ראוי הוא מכח זה להטות לבה לאמונת ישראל כי היא ראתה מה נורא מעשיו.

ואם נאמר שמתחלה רחמה על הילד, הגם שידעה כי מבני ישראל הוא, תכון באמרה מילדי העברים נתינת טעם שלא ינק מהנכריות, לא שהוחלה מהיאור ומסכן הוא ואינו יכול לינק, אלא לצד שהוא מילדי העברים, ולזה תכף אמרה לה אחותו האלך וקראתי לך וגו׳ מהעבריות להבחין דבריה, ואמר הכתוב ותקח האשה וגו׳ ותניקהו.

ותקרא שמו וגו׳ ותאמר וגו׳. הנה תמצא שנוי בקריאת שם יצחק ויעקב והשבטים, כי לכלם יקדים טעם השם ואחר כך השם. ביצחק (בראשית כא:ו) ״כל השומע יצחק וגו׳ ותקרא שמו יצחק״, יעקב (בראשית כה:כו) ״וידו אוחזת בעקב ויקרא שמו יעקב״. בשבטים ״כי ראה ה׳ ותקרא שמו ראובן״ (בראשית כט:לב), ״כי שמע וגו׳ ותקרא שמו שמעון״ (בראשית כט:לג), וכן על זה הדרך. מה שאין כן בקריאת שמו של משה הקדים הזכרת שמו ואחר כך טעם השם.

ואולי כי האמהות היו בעלי רוח הקדש, והיו משיגות בחינת השם, וקריאת השם היתה למה שהיו מכונים בו, מה שאין כן קריאת שם משה. מגיד הכתוב כי לא השיגה לדעת בחינת השם, כי שמו נפלאות יגיד. וצא ולמד מה שכתוב בספר הזהר (חלק ג דף רעו; תיקונים תיקון סט) מה ירמז שם זה. וה׳ השם שמות בארץ שם בפיה שם משה, ומה שאמרה היא בטעם השם הוא כי מן המים משיתהו, ולא ידעה טעם זולת זה:

או ירצה הכתוב לומר, כי זאת האשה העלימה טעם השם שלא יתגלה לכל, לצד כי המעשה היה הפך רצון כל עמה, להציל אותם, שהם גזרו עליהם להשליכם ליאור והיא תבטל עצתם לרע להם. לזה לא פרסמה טעם השם אלא קראתו סתם בלא טעם, והכתוב מודיע טעמה שקראתו כך הוא לצד שאמרה ״כי מן המים״.

איש עברי מאחיו. דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל, כי היו אז בישראל רשעים. וצא ולמד מה שאמרו זכרונם לברכה (מכילתא על שמות יב:כט) בפסוק ״וחמשים עלו״ וגו׳ (שמות יג:יח) שארבעה חלקים, ולמאן דאמר יותר, מתו בימי החשך, והשאר עלו לצד היותם רשעים. ותמצא שכאשר אמר בסמוך ״שני אנשים עברים נצים״ לא אמר ״מאחיו״, לטעם שהיו רשעים, כי הם דתן ואבירם (שמות רבה א,כט).

ויאמר לרשע וגו׳. פרוש, לרשע שהיה בהם, ואמרו רעך – לו יהיה שיהיה רשע כמותך, למה יהיה בולע צדיק ממנו. או ירצה כי הכיר שאחד רשע ואחד תם שלא הריעו, לזה אמר לרשע, למה תכה אדם שלא נתחיב לך ולא בקש רעתך, והוא אמרו רעך. והגם שאמר בתחלה שני אנשים נצים, ימצא שאחד יריב חנם לצד רשעו ואידך יריב על ריבו חנם.

את הדבר הזה. אמר תיבת הזה לומר ששמע דברים הבאים בסמוך, שהם דברי הרשע שאמר ״הלהרגני״ וגו׳, לא שידע בברור כי הוא ההורג למצרי.

ויבקש להרג וגו׳. פרוש, בקש להוכיח הדבר אם כן עשה כדי להרג אותו, ולזה ברח משה מפני פרעה שמא יתברר הדבר ויהרגנו. או ירצה באמרו מפני פרעה כי הכיר בפניו כי זעומים הם והרגיש מזה וברח, הגם שלא ידע כי הגיעו הדברים לפרעה.

למה זה וגו׳. כאלו אמר: למה עזבתן את זה האיש אשר גמלכם טובות. או ירצה שמקפיד על זמן שעזבוהו מאז עד שיחזרו לקרא לו, וטעמו כי אינו מהמוסר שיעשה עמהם איש נכרי חסד ויבאו ויניחוהו יעמד בחוץ. או ירצה שהגם שיקפיד יתרו על התקרבותם עם אנשים, אמר כי ישתנה זה מכלם, והוא אמרו למה זה וגו׳, כי מעשיו מוכיחות כי איש חסד הוא, ומה גם לדבריהם (שמות רבה א,לב) שאמרו לו שעלו המים לקראתו, הרי זה משנה לשבח שבחים.

את צפרה בתו למשה. טעם שכפל הזכרת שמו ולא הספיק לומר ״ויתן לו את״ וגו׳, יכון הכתוב להודיע כי היא בת זוגו, ותיבת למשה הוא דברי הכתוב שאומר כי צפורה למשה היא למנה בת זוגו.

גר הייתי. לשון עבר, כי בזמן שנכתבה התורה ידבר הכתוב. או ירצה על זה הדרך גר הייתי על דרך אמרו (תהילים קיט:יט) ״גר אנכי בארץ״, כי הצדיקים אינם בעולם הזה אלא כגרים בלא שום ישוב, והוא אמרו גר הייתי מעודי, ונוסף לי בארץ נכריה לצד שהיה חוץ מאחיו ובית אביו:

מן העבודה. פרוש, לא שצעקו לאל שיושיעם, אלא צעקו מן הצער כאדם הצועק מכאבו. ומודיע הכתוב כי אותה צעקה עלתה לפני ה׳, והוא אמרו שועתם וגו׳ מן העבודה, פירוש מצער העבודה. וישמע ה׳ את נאקתם (שמות ב:כד), פרוש, הרמת קול כאבם.

עוד ירצה על דרך אמרו (תהלים קיח:ה) ״מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה״, כי אחת מהתפלות המתקבלות היא תפלה שמתוך צרה, וכן הוא אומר (יונה ב:ג) ״קראתי מצרה״, והוא אמרו ותעל שועתם וגו׳ מן העבדה, פרוש, לצד שהיתה מצרת העבודה. וכפי זה שועה זו היא תפלה וצעקת כאב הצרה, הנה היא רמוזה באמרו ״מן העבדה ויזעקו״. ובזה ידיק על נכון טעם ששנה הכתוב לשונו שהתחיל לומר ״ויזעקו ותעל שועתם״ וגו׳, שהיה לו לומר ״ותעל זעקתם״ וגו׳, אלא נתכון לומר שהם זעקו מהצרה וגם שועו לה׳, כאמרו ״ותעל שועתם״. וכפי זה שעור הכתוב הוא על זה הדרך: ״ותעל שועתם״ ששועו לאלהים מן העבודה.

עוד אולי אמרו מן העבודה ירצה, שלא הגיעה השועה לפני ה׳ על ידי אמצעי, אלא ביושר עלתה מן העבודה אל האלהים, שלא על ידי בעל כנפים יגיד דבר (קהלת י:כ).

וירא וגו׳ וידע וגו׳. פרוש, אחר שצעקו ועלתה צעקתם זכר ה׳ ברית האבות, וזה היה סבה לפנות להם ולראות אותם, כי ראית ה׳ במצטער תועיל להסרת הצער, כי הוא רחמן מלא רחמים ורחמיו על כל מעשיו, והוא אמרו ״וידע״ וגו׳ בלע״ז אפיאד״ו. ותמצא כי בעת כעסו יסתיר פניו, והוא אמרו (דברים לא:יח) ״ואנכי הסתר אסתיר״ וגו׳. עוד ירצה באמרו וידע דברים נסתרים שהרעו.