אור החיים על בראשית פרק כט

וישא יעקב רגליו. נתכון בזה כי עני היה ולא היה לו לשא רק רגליו, ואשר לזה כל אשר יהיה לו בחזקת שאינו מעשר וחיב לעשרו שני מעשרות, כאמרו ״עשר אעשרנו״, ואמרו זכרונם לברכה (כתובות נ.) מעשר בתרא כמעשר קמא, והוא החומש.

עוד ירצה, כי לא הצרך ללכת אלא נשא רגליו, ותכף הלכה אצלו ארצה בני קדם, ולזה לא אמר ״לארץ בני קדם״:

וטעם אמרו בני קדם ולא אמר לחרן, כי לא נזדמנה לו חרן אלא ארץ בני קדם שבה היתה עיר חרן, ומה׳ היתה זאת כדי ששם תזדמן לו רחל וידע מה שידע שם ממנה וכל העובר ביניהם לדבריהם זכרונם לברכה (מגילה יג:).

והאבן גדולה. פרוש הכתוב יודיע שהאבן גדולה היא, ואם היה אומר ״ואבן גדולה״ לא היה המשמעות שמכון הכתוב להגיד גדלתה, אלא שמגיד שהיתה על פי הבאר אבן גדולה לשלל קטנה, מה שאין כן מאמרו ״והאבן גדולה״ לא בא הכתוב אלא להגיד הפלגת גדלתה, ומכון הדבר להודיע עזר אלהי שבכח יעקב דכתיב ״ויגל את האבן״, ודרשו זכרונם לברכה (בראשית רבה ע:יב) כאדם המעביר פקק מעל פי צלוחית.

ויאמר להם השלום לו וגו׳ והנה רחל וגו׳. טעם שלא אמרו שלום לו כלשון השאלה, להיות שיש במשמעות דברי יעקב שני דברים: אחד, הוא אם שלם בגופו ובממונו. ושני, אם הם שלמים עמו. ופרוש דבריו השלום אתם אליו, ולזה נתחכמו ואמרו שלום, פרוש לכל מה שאתה שואל שלום. וטעם אמרם והנה רחל תשובה למה שלא שאל, אולי שלא להאריך עמהם בשאלות אמרו הנה רחל בתו ולה תשאל.

עוד יכונו לומר כי לצד שלומו עמהם, שהוא שולח בת קטנה עם הצאן, מה שלא היה ביתרו שהיה שולח שבע בנותיו, ואף על פי כן היו הרועים מגרשים אותם (שמות ב:יז).

עוד נתכונו לומר לו שלום, פרוש: למה שנוגע לגופו ולמצבו עמנו שלום, וכדי שלא יבין שרצונם לומר כי הוא בעשר ובנכסים, גמרו אומר והנה רחל וגו׳, וממוצא דבר ידע כי לא אמיד בנכסים הוא כי צריך לבתו לרעות, וגם שמספקת בת אחת לרעות צאנו כי מעט הם. וכונתם בדקדוק הדברים היא כדי שלא יוציאו מפיהם דבר שקר בדבר שעתיד להתגלות. או שחששו שיאמר להם לבן למה הוציאו עליו קול עשר, ומטעם עצמו שאמר הכתוב (משלי כז:יד) ״מברך רעהו בקול גדול״ וגו׳ שלא יתארחו אצלו הרבה ויעני.

או אפשר שכונתם להודיע ליעקב כי לבן כילי הוא בממונו, ומזלזל בעצמו שתרעה לו צאנו בתו היקרה, ומזה יקיש לדעת את האיש ומעשהו.

ויאמר הן עוד וגו׳. טעמו אשר נעשה שופט להם, הוא לצד צער בעלי חיים דבר תורה (בבא מציעא לב:) וחש על הצאן. ועוד רצה לדעת אם טעם עכבתם היא לצד שאין זמן להשקות הצאן ולרעות כי העיר רחוקה היא והצאן ביתות הנה, ודבר זה נוגע לו לדעת דרך בא בו, ומתשובתם ידע כי לא לסבת רחוק העיר הם עושים.

עודנו מדבר עמם. הנה לפי סדר הכתוב הם המדברים אליו, והיה לו לומר ״עודם מדברים עמו״ כי אחר תשובתם באה. ואולי כי לצד שעקר ספור הענין הוא הודעת העובר על יעקב, לזה תלה הדבר בעקרו שהוא יעקב.

או יכון הכתוב לומר שביאת רחל היתה בעוד שהוא מדבר עמם, קודם שישיבו אותו דבר באה, אלא שהכתוב גמר אומר מה שהשיבוהו בתשובתם, ואחר כך הודיע ביאתה, ורשם זמנו כי הוא בעת שהיה הוא מדבר עמם.

עם הצאן אשר לאביה. פרוש, כל הצאן שהיו לו, הרי זה עדות ליעקב שאמר (בראשית ל:ל) ״כי מעט אשר היה לך לפני״ וגו׳, כי בת קטנה נוהגת בם.

או יאמר שכל הצאן היתה מספקת היא להם, כי רעה היא פירוש: בקיאה ברעית הצאן. ולפירוש ראשון אמרו כי רעה היא פרוש, ואף על פי כן היו מועט, וזולת זה ספו תמו.

או יאמר כי רעה היא – נחש נחשיו והשכיל כי יצליחו הצאן ברעיתה, וזולת זה לא היה מזלזל בבתו יפת תאר ויפת מראה לרעות צאן.

עוד ירצה על זה הדרך: ורחל באה – ולא תאמר כי חס ושלום יצאנית היתה, אלא לטעם כי היא רועה אותם, ולזה יצתה עם הצאן:

ויהי כאשר וגו׳. טעם אמרו שלש פעמים אחי אמו ללא צרך, לומר שכל מעשיו היו לצד היותו אחי אמו ולכבוד אמו. או לצד החשד שיראוהו עושה חסד עם רחל והוא איש נכרי, לזה היה מוציא מפיו טעם הדבר: בראותו רחל אמר ״בת לבן אחי אמו״, הצאן של לבן אחי אמו, ובעת ההשקאה גם כן, שבזה הסיר מעליו חשד דבר. ובעת שנשק לא אמר כי כבר אמר, ועוד, בכיו יגיד עליו כי אחים היו.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (עבודה זרה כו:) האומות לא מעלין ולא מורידין, לזה אמר וישק את צאן לבן, וטעם (משלי י״ד:ל״ד) חסד לאמים, לצד היותם אחי אמו בשביל כבוד אמו השקה.

ויגד יעקב וגו׳. פירוש: הגיד לה שתי בחינות הקורבה שהיו לרחל, אחת קורבת הגוף, והוא אמרו כי אחי אביה הוא, והשניה קורבת הנפש, והוא אמרו וכי בן רבקה הוא, וידועה רבקה בצדקותיה, והצדיקים ישמחו בדומה.

עוד ירמז על דרך אמרם זכרונם לברכה (מגילה יג:) שאמרה לו אביה רמאי, והוא השיב כי אחיו הוא ברמאות. וכפי זה חש יעקב כי תאמר עליו, גנאי הוא הדבר שיתנהג צדיק עם רשע כרשעתו, לזה אמר וכי בן רבקה, פרוש שיתחכם עליו בדרך צדק ואמת להוציא בלעו מפיו ולנצחו במשפטיו, והוא סוד (קהלת ז:יב-יג) ״החכמה תחיה בעליה״ ולא ירמהו בדרך רשע ומאוס אשר יכלם בעשותו ככה.

ויהי כשמע לבן וגו׳. אמרו ויהי לשון צער. רמז שנתכון לרעה כאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה ע:יג) שיצא לגזלו וחפש מצפוניו, וגם חבקו לדעת את אשר אתו, וגם נשקו אם בפיו מרגליות. ואמרו שמע יעקב בן אחותו פרוש: לא הגידה רחל מה שאמר לה יעקב כי הוא אחי אביה, אלא היותו בן רבקה צדיק בן צדקת. ובזה חשב מחשבות לרמותו. וגם אמרו ויביאהו אל ביתו הטעם אולי ממונו יבא אחריו, והביאו לביתו עד יגיעו נכסיו.

ויספר ללבן את כל וגו׳. סבת בואו, וטעם בואו, ואשר עבר עליו עם אליפז כי נטל ממנו הכל ברדפו אחריו:

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (מגילה יג:) שרחל הודיעה את יעקב כי אביה רמאי, לזה נתחכם לספר לו כל הדברים שעברוהו, כדי שבזה יחדל מהרשיע כשידע מה שנתחכם עד שלקח הבכורה והברכה, ידע כי ערום יערים למה שיצטרך. וגם הודיעו אשר עברו ממעשה האבן, וזה יגיד כי הוא גבור חיל. גם מעשה השקאת צאנו, וזה יגיד חבתו בו והנהגתו הישרה עמו.

ויאמר לו וגו׳ אך עצמי וגו׳. פרוש, עצמו ואינו עצמו, כי השכיל שאינו מבחינתו, שלא תדמה בבחינה כי לבן חשך ולא אור, ולזה דיק באמרו אך עצמי למעט. ואולי שדיק בחינות שבהם ידמה אליו שהם עצם ובשר, לא הנפש.

עוד יכון להשיב על מה שנתכון להודיעו כי איש חכם הוא, ואמר לו אך עצמי פרוש, מיעוט ממה שהוא, על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא קי.) רוב הבנים דומים, וכל דומה לא ישוה לנדמה בכל חלקיו מבלי השארות חלק אחד. ולמה שפרשתי בפסוק (בראשית כז:מג) ״ברח לך אל לבן״ וגו׳ כי הוא יעמוד להצילו מידי עשו, ומן הסתם ספר יעקב הדברים ללבן, לזה השיב שכן יעשה שהוא עצמו ובשרו, וכמו (איוב יד:כב) שאך בשרו עליו יכאב כמו כן על יעקב, אם יבא עשו והכהו נפשו תאבל. ואמר אך למעט שלא יסתכן עליו.

וישב עמו חדש וגו׳. האריך לו זמן אולי יתגלה במשך הזמן קניניו, וכשראה כי אין תקות ממון ברר הנהגתו עמו. עוד, לפי שנתן עיניו בו לעבדו העלים עין ממנו שלשים יום ועבדו בהם חנם, ואחר כך התנה עמו לטעם אשר אבאר בדבריו. עוד נתכון לבחן אותו היצליח בדרכו, ותמצא כי מיום שנכנס אצלו העבידו, וכן הוא אומר ״ועבדתני חנם״, הא למדת שכבר עבדו וראהו כי הוא איש מצליח.

ויאמר לבן וגו׳ הכי אחי וגו׳. קשה, מי אמר לו חנם הוא עובדו? ועוד, לו יהי כדבריו, ומה בכך אם עובדו חנם? ואם רצונו לומר שהוא ״שונא מתנות יחיה״, הלא מצינו שאוהב הגזל, ומכל שכן שיהיה חפץ בנתן לו ברצון!

אכן שפתותיו ברור מללו כי לא בא אלא להמעיט שכרו של יעקב, והוא על דרך מה שכתב הרמב״ם (הלכות שלוחין ושותפין פרק ו׳ ופרק ח׳) שכל שלא התנה הרועה עם בעל הבית יטול שכרו בחלק הפקדון שליש הרוח ובעגלים וסיחים שני שלישים. לזה חש לבן כי טעמו של יעקב שלא ברר שדעתו לטול שליש בגדולים ושני שלישים בעגלים וגו׳ ויחרד הרמאי על הדבר, והן אמת אם היה יעקב כאחד הסכלים לא יקפיד עליו שנתכון לזה אז או שיתן דעתו אחר כך, ויעלים לבן עיניו ממנו לעבדו חנם, אלא למה שקדם לו שהודיע שיערים גם הוא עם הערום לזה רצה לגלות, והוא אמרו הכי אחי אתה ערום כמותי, כדרך אמרו (בראשית כט:יב) ״אחי אביה הוא״ וכמו שנודע לו ממעשיו אשר ספר לו. ועבדתני חנם פרוש היאמן שתעבד חנם, הא ודאי שתבא בטענה לבסוף ותקח מה שראוי לקחת במשפט, לזה אני רוצה שתגלה דעתך ״הגידה לי״ וגו׳, וכל תנאי שבממון קים.

וללבן שתי בנות וגו׳. נתכון הכתוב לומר שהיו נכרות ומפרסמות שהגדולה היא לאה והקטנה היא רחל, שלא היה יכול לומר כי הגדולה היא הקרואה רחל. גם דקדק לומר ״הגדולה״ ״הקטנה״ לומר כי לא היו בגדר להחליפם ויעשה קטנה גדולה, וירמה ליעקב בתת לו לאה ויאמר כי היא הקטנה ששמה רחל, כי הגדולה היתה גדולה ביותר והקטנה קטנה ביותר. והוא אמרו הגדולה, פרוש שהיתה לאה גדולה בפני עצמה, לא בערך רחל לבד היתה גדולה ממנה בשנה או שנתים, שההכר אינו ברור כל כך, ורחל גם כן היתה קטנה ביותר בפני עצמה, לא בערך לאה לבד, כמו שתאמר כי לאה היתה בת עשרים שנה ומעלה ורחל כבת חמש כבת שבע, ומעתה אין מקום ללבן לרמות יעקב בתנאו.

ועיני לאה רכות וגו׳. אין ראוי לספר הכתוב גנאי הצדקת אם הבנים שבטי יה חס ושלום, אלא נתכון להודיע שאין מציאות ללבן להחליפם כי משנית היתה לאה מרחל, כי לאה מלבד שלא היתה יפיפיה אלא שעוד לה שעיניה רכות והוא ענף מכעור הגוף, ורחל לא מלבד שלא היה בה כעור אלא שהיתה יפת תאר ויפת מראה, ומעתה הרי ננעלו בפני לבן אפן הרמאות ובטלו רמאותיו.

יפת תאר ויפת מראה. פירוש שיש שתי בחינות ביופי: האחת בכל פרט ופרט, כמו שתאמר העינים, האף, הרקה, צואר, וצא ולמד ממה שפרט שלמה המלך בשיר השירים; ובחינה שניה היא כללות הפנים וכללות הגוף. לזה אמר ״יפת תאר ויפת מראה״, שהיו פרטיה כל אחד יפה בפני עצמו וגם בדרך התקבצותם יחד.

עוד ירצה יפת תאר כמשמעה, ויפת מראה שהיה לה חן שיתאוה לה כל רואה.

ויאהב יעקב את רחל. פרוש, לא לצד יפיה אלא לצד מה שרחל בת זוגו.

או יאמר על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת כה:) בדין זווג תלמיד חכם שצריך שתהיה לו אשה נאה כנגד יצר הרע, והגם כי ישתנה יעקב למעליותא שמושלל מיצר הרע, עם כל זה התורה תלמד לאדם דעת.

אעבדך שבע שנים. צדיק זה יכון תמיד להכניע עצמו שבע, וגם בהשתחויתו לאחיו שבע פעמים (בראשית ל״ג:ג), והוא סוד (משלי כ״ד:ט״ז) ״שבע יפול צדיק וקם״ אחרי נפלו. ואולי שנתן שויה במה ששעבד עצמו שבע שנים שהוא יותר מכדי שני עבד עברי (שמות כ״א:ב).

ברחל בתך הקטנה. ״ברחל״ ולא בלאה, ״בתך״ ולא רחל אחרת מן השוק, ״הקטנה״ שלא תחליף שמות בנותיך ותקרא לגדולה רחל, ״הקטנה״ אני אומר ולא הגדולה, ולא יועיל לך שנוי השם שתקרא לה רחל.

ויאמר לבן טוב תתי וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין אמר כן לבן. גם איך יצדק לומר טוב תתי לך מתתי וגו׳ אם אחר לא יעבד, ואולי ששקר לבן בזה ורמז לו כי יש אחר שיעבד כמו כן בעד רחל. ועוד קשה איך יצדק לומר ״תתי״ לשון מתנה, כיון שהוא עובד בעדה שבע שנים שהוא כדי דמיה, כי הלא תדע שהקונה עבד עברי שש שנים יעבד, והרי הוא נתן שויו בעד שווי רחל. עוד צריך לדעת אמרו שבה עמדי שהוא שפת יתר.

אכן מחשבתו הרעה נכרת מתוך דבריו, כי נתכון לרמות לתת לו לאה כמו שעשה אחר כך, ולזה הקדים לדבר אליו כדברים האלה. וזה הוא שעור דבריו: טוב תתי אותה לך, אמר לשון מתנה לשלול כי אין זה מכר לומר לו לבסוף הן אותה קניתי ממך, כמו שכן אמר ״הלא ברחל״ וגו׳ (בראשית כט:כה), וכמו שאבאר שם בעזרת השם. וחש שיבין יעקב שבתורת מתנה מחלטת הוא נותנה, ולבסוף יבא עליו בטענת הבה שכר שבע שנים שעבד. לזה אמר כי העבודה שעובד עמו תהיה בעד מה שבוחר בו יותר מאיש אחר, וזה הוא שעור הכתוב טוב תתי אותה לך ואבחר בך לצד מה שאתה עובד עמי, מתתי אותה לאיש אחר בלא עבודה, ולעולם אין זה שויה של רחל ולא בבחינת מכר הוא מכניסה.

ואמרו שבה עמדי מתנה עליו שישב עמו ולא ירחיק נדוד ויעבד מרחוק, אלא עמו ישב כל זמן העבודה שתהיה עיניו פקוחות על עבודתו. עוד הערים לומר אליו שישב עמו עד עולם, וכמו שהתנה (שמות רבה א:לג) יתרו עם משה ולא הצרך להשביעו על הדבר מפני שהם דברים הנקנים באמירה. ויתרו שהצרך להשביעו למשה, נתכון לחיבו אפלו תתרצה צפורה ללכת השביעו על דעתו לשבת את האיש. וטענה זו היה בדעתו לטען כנגד יעקב כשיצטרך, ולזה צוה ה׳ אליו (בראשית לא:כד) ״השמר לך פן תדבר עם יעקב״, ויעקב לא עשה שמירה לזה, כי דברי לבן דברם אליו בדרך חבה על זה הדרך, ולמי אתן בתי טוב ממך, שב בני עמדי, פרוש כי אנשים אחים אנחנו, ולבבו לא כן יחשוב.

ויעבד יעקב ברחל וגו׳. טעם אמרו ברחל, פרוש, היה מפרסם בשעת עבודה כי בעד רחל היה עובד והיא לו חלף עבודתו מלבן, גם מפרסם לשלול לאה לבל ישכח הדבר ותהיה כפירה בינו ובינו.

ויאמר יעקב [וגו׳] הבה וגו׳. טעם אמרו ואבואה אליה והוא לשון בלתי נכון לצדיקו של עולם, יתבאר על דרך מה שכתב רמב״ם פרק ה׳ מהלכות אישות: ״הרי את מקדשת לי במלאכה זו שאעשה עמך״ ועשה – אינה מקדשת וכו׳, שכל השכר מלוה והמקדש במלוה אינה מקדשת עד כאן. לזה אמר ״הבה״ וגו׳, והטעם לפי שלא קניתי אותה במה שעבדתי וצריך אני לקנותה בביאה, שהאשה נקנית בביאה, והוא אמרו ואבואה אליה כי בעבודה לא קנה שהיה מלוה, והמקדש במלוה אינה מקדשת.

או יאמר על זה הדרך: הלא תמצא שאמרה רחל ״הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו״ (בראשית לא:טו), וכתב רמב״ם (הלכות מכירה פרק ז) בדין לוקח עבדים וקרקעות במלוה, אף על פי שאין הדמים במציאות קנה, עד כאן. והוא אמרו הבה את אשתי פרוש: כבר היא אשתי, כי אני סובר כהרמב״ם, ומציאות שלפנינו דין מכר יש בו, וכבר זכיתי בה הגם שאין הדמים בעין. ומה שאני אומר לך ״הבה״ – לא לגמר הקנאה, שכבר קנויה היא, אלא לבא עליה כדרך כל הארץ. והוא אמרו ואבואה אליה לשלל מדעתו לבל יחשב שעדין לא קנאה.

ויהי בערב וגו׳. צער גדול גרם בהטעאת הצדיק וגרם פזור תוקף הקדשה, וצא ולמד (זוהר וישלח קע״ו) כי זה סבה שנעקרה קדשת הבכור אשר בו יתקבצו מלכות וכהנה ושקל כפול בירשה, ולצד המעשה שחשב יעקב ברחל ועשה פעלתו בלאה, נתפזרו בחינות הקדשה ותחלש גבורת הקדש:

ויקח את לאה. אולי שלא רצתה לרמות יעקב, ולקחה בעל כרחה או ברצוי דברים, וזולת זה לא היה צריך לומר אלא ״ויבא לאה בתו אליו״:

ויבא אותה. הערים להביאה בידו, ולא מסרה לא לשלוחי האב ולא לשלוחי הבעל, כדי שלא יהיה לו זמן להכיר בה קדם, והביאה בידו, ואין מהמוסר לחתן להזדמן לפניו, ושם עמד לבן עד סמוך לביאתו אליה להמעיט לו זמן ההכרה.

ויבא אליה. טעם שלא הרגיש בה הוא לחששת צדיק וישר ונאמן רוח, לבל יכשל במכשול האנושי אשר יתאוו תאוה קודם קרוב אליה, ויטיפו ממנו צחצוחי טמאה קודם התחלת מצוה. ומי לנו גדול מיעקב אבינו, עדות לו בתורה (בראשית מט:ג) ״ראשית אוני״, ועין מה שכתבנו שם, אשר על כן הרחיק הראות בה ותכף ומיד בא אליה לשמר חומו בל יחלל בריתו ברית קדש, וגם אחר גמר ביאה לא הכיר בה כי כבה הנרות כמשפט לאוהבי שמו (אורח חיים רמ) עד אור הבקר.

ללאה בתו שפחה. קשה למה הצרך לומר ״ללאה בתו״ ולא הספיק במה שאמר בסמוך ״ויתן לבן לה״, ומובן הדבר כי על לאה הוא אומר. מה תאמר, שאין מובן – אם כן למה כתב תיבת ״לה״ מקודם. עוד למה אמר ״שפחה״ ולא אמר ״לשפחה״.

אכן יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה: זלפה ובלהה נפלו בירשה לרחל וללאה מכתבת אמם, והוא שאמר הכתוב ללאה בתו שפחה, פרוש, מודיע הכתוב כי שלה היא שפחה וירשה אותה מאמה. ולזה דקדק הכתוב לומר בתו, לרמז כי לצד שהיתה בתו היא שקנתה שפחה זו מכתבת אמה, לא שהיא קנתה אותה מאמצעות דבר אחר. ולדרך זה ידיק גם כן אמרו ויתן לבן, שלא היה צריך להזכיר שמו ומובן מאמרו ״ללאה בתו״ כי בלבן דבר הכתוב, אלא לומר שמתנה זו אינה מתנה כפי האמת כי שלה היתה מקדם, אלא לבן הוא שמחשיבה בגדר מתנה, וזה רמוז בתבת ״בתו״.

ויהי בבקר. טעם אמרו לשון צער, יגיד על אשר נצטער אותו צדיק על מניעת רחל ממנו.

והנה הוא לאה. טעם שכתוב הוא בוא״ו, לרמוז דבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה ע:יב) שהיו אנשי המקום מרננים בלילה ואומרים ״היא לאה״, ובבקר הכיר הדבור ההוא שהעירוהו אנשי המקום כי לאה היתה, גם ידיק תיבת ״והנה״ על נכון.

מה זאת עשית וגו׳. צריך לדעת כונתו בקובלנות ״מה זאת״, ואם על הרמאות, הרי הוא אומר ״ולמה רמיתני״, זה יגיד כי לבד הרמאות קדם לו עוד דבר מגנה.

אכן יעקב יקבול על שני דברים: האחד על המעשה שנתן לו לאה במקום רחל, והשני שעשה הדבר בדרך רמאות. ומגלה דעתו בזה שלא היה מקפיד כל כך אם לא היה עושה רמאות זה, והיה עובר עליו הדרך באלמות ורשע ממה שעשה לו הרמוי. וטעם הקפדתו לצד מה שיצא לו מזה בטעותו, שנתכון אל רחל והיתה לאה, ויצא מזה דברים בלתי הגונים, וכמו שפרשתי בפסוק ״ויהי בערב״ (בראשית כט:כג), והצדיקים יקפידו למה שנוגע אל הרוחניות ביותר.

עוד יכון באמרו ולמה רמיתני, כי יש בזה גנאי ליושבת בחיקו שתהיה נשואה בדרך רמאות, וזה ירחיק חבוב הזווג, ולצד כי החליט בדעתו שבודאי תהיה לו תמיד לאשה הקפיד על זה.

עוד נתחכם בדברו כדברים האלה, לצד שראה כי מה שהיה היה ואין תרופה לאשר נעשה, כי אין מן המוסר לטעון חזרה. והסכים בדעתו לקחת גם את רחל, לזה לא היה מפליג בהפרש שבין לאה לרחל, שחש כי יגדיל לבן בעבודת רחל יותר, ויאמר אליו נעשה תנאי מחדש, וירצה לקחת יותר משבע שנים. לזה אמר ולמה רמיתני, פירוש למה עשה הדבר בדרך רמאות, כי היה יכול להתרצות בלאה בלא אמצעות הרמאות, כי כולן שוים לטובה.

ויאמר לבן לא יעשה כן וגו׳. צריך לדעת מה מענה בלשונו ״לא יעשה״ וגו׳, והלא תנאי היה הדבר ״אעבדך ברחל״, ומה ענין המנהג לכאן בדבר שהיה תנאי גמור?

אכן נתכון לומר כי אנשי המקום מיחו בידו מעשות כדבר הזה, והוא אמרו לא יעשה כן במקומנו כי היא טענת רבים.

עוד נראה כי טענתו היא כי לא היה בפרוש בשעת התנאי שהגם שלא תנשא לאה יתן לו רחל, ובזה אין סתירה למנהג מהתנאי, כי לעולם תקדים לאה להנשא, ובמלאת שבע שנים שיעבד יעקב, אם קדמה לאה ונשאת – תכף ומיד יקח רחל, ואם לאו יהיה יושב ומצפה עד שתקדים הבכירה כמשפטי הארץ, כי אין בתנאי דבר מגיד שהתנו לבטל המנהג. ומעתה כששאלת ״הבה את אשתי״, חשבתי שעל לאה אתה אומר, כי המנהג מנהג ידוע הוא שאין לתת הצעירה קדם, ומן הסתם על לאה אמרת, ואין בזה רמאות, ולך היה מוטל לדעת כי היא לאה מבלי צרך הודעה, ובזה בטל טענת ״רמיתני״. ולצד שתחשוב כי יש הפרש ביניהם, לא כן הוא, כי שקולים הם אצלי ולא אשאל בעד רחל כי אם שבע שנים. ואם לצד חשקך ברחל ותקפיד על העכבה, הנה היא נתונה לך תכף ומיד אחר עבור שבעת ימי משתה של לאה, והוא אמרו מלא שבוע זאת, פרוש שבעת ימי משתה, ותכף אתן לך רחל במקדם בעד עבודה שתעבד עוד שבע שנים, וזה היה מבקשו של יעקב שקבל עליו לא להחזיר לאה חס ושלום.

ויש לנו לדעת איך לא חש יעקב מקודם לטענה זו שאין דרך לתת הצעירה וכו׳? יש לומר שחשב שעל לבן לגלות לו הדבר, וזולת זה אין דבר זה מההקפדה המעכבת כשירצה האב לתת הצעירה. וכששאל ״הבה את אשתי״ מן הסתם על רחל הוא אומר, והיה לו ללבן לומר אליו כי לא יכול לתת לו רחל קודם שתנשא לאה, והיה הדבר תלוי ביד יעקב: או להמתין עד שתנשא לאה או לקחת לאה. ואין זה אלא מן השם ״לבן הארמי״, וכל טענותיו שכתבתי יש עליהם סתירה ושמו יגיד עליו.

לו לאשה. מגיד הכתוב באמרו לו וגו׳, כי עקרת הבית היא רחל, כי היא בת זוגו.

לה לשפחה. דקדק לומר תיבת לה, לומר שלה היא השפחה, וכמו שפרשתי בפסוק (בראשית כט:כד) ״ויתן לבן את זלפה״.

או ירצה שהתנה עמה שאין זכות לבעלה בה, על דרך מה שכתב רמב״ם (הלכות אישות כב) הנותן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה זכות בה אין הבעל אוכל פרות, כי כל מה שיש לדרש בלבן לגנאי דרשינן.

ויבא גם אל רחל. טעם אמרו גם שתי פעמים, ואולי שיכון לרבות שבא בתוספת קביעות אצלה, והוא אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה צח:ד) שהיתה מטתו בקביעות אצל רחל, ולזה אמר ויבא גם אל רחל. ואמרו ויאהב גם את רחל פרוש מלבד תוספת האמור עוד הוסיף לה שאהבה יותר מלאה. ותמצא כי כפי הטבע ההתמדה תמעט האהבה, וכמו שאמר הכתוב (משלי כה:יז) ״פן ישבעך ושנאך״, וההרחקה תוליד התאוה, והוא סוד (משלי ט:יז) ״מים גנובים ימתקו״, ולזה רמז הכתוב באמרו ויבא גם אל רחל בתוספת קביעות, ואף על פי כן גם אהב אותה ולא נתמעטה האהבה מצד זה, הגם שהיה מתמיד אצלה ולא אצל לאה. ושעור תבת מלאה הוא מלאהוב לאה:

וירא ה׳ כי שנואה לאה. יכון לומר כי ה׳ לבדו הוא שידע והכיר כי היא שנואה, לא כן היא, שלא הרגישה בשנאתה, אלא שהיתה חושבת שאינה אהובה לבד, כאשר אבאר מדבריה בסמוך. ורבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה עא:ב) אמרו שנואה – שהיו אומרים זו אשתו של שונא שהוא עשו, דכתיב (מלאכי א:ג) ״ואת עשו שנאתי״, ותקרא על שמו. וכפי זה אם לא היו לה בנים היו מצדיקים הדברים כי לא בת זוגו של יעקב, לזה ויפתח רחמה. ואמרו ורחל עקרה פרוש: כולי האי ואולי יסיר שנאתה, שזו אינה יולדת וזו יולדת.

ותהר לאה וגו׳ ותהר עוד וגו׳. ראיתי לתת לב בסדר השמות, כי מן הראוי להקדים הסרת השנאה ואחר כך סבת האהבה, והיא אמרה בראשון עתה יאהבני ובשני הסרת השנאה. עוד, מה היא כונתה באמרה (בראשית כט:לד) ״הפעם ילוה״, וכי מקודם לא נתלוה לה?

אכן הצדקת עליה השלום, לצד שקדם לה המאמר שעליו חלתה בעיניה כי היא חלקו של עשו, והגם שראתה שנשאת ליעקב, אין דבר זה מצדיק בלבה כי היא בת זוגו. ולזה כשראתה שנתן לה בן אמרה ודאי כי לצד רחמי ה׳ עליה לצד שלא היתה אהובה, כי הצדיקים יקימו מצות חכמים (אבות א:ו) לדון לכף זכות, ולזה היתה תמיד דנה לכף זכות ולא עלה על דעתה כי היתה שנואה, וכמו שפרשתי בפסוק (בראשית כט:לא) ״וירא ה׳״ וגו׳, ולא כן היתה דעתה, וזו היא מדת המאשרים. אשר על כן כשנתן לה בן ראשון אמרה כי זה בא להשלים החסר שהיא האהבה, וכשראתה שהוסיף ה׳ ונתן לה בן שני, אמרה למפרע טועה הייתי במה שחשבתי שלא היה לי אלא מחסר האהבה, והרי שמע ה׳, פרוש מה שלא הבנתי אני כי שנואה אנכי, לזה נתן שנים, אחד להסיר השנאה ואחד להכניס האהבה, ולזה אמרה (בראשית כט:לג) כי שמע ה׳ כי שנואה וגו׳. וכשנתן לה בן שלישי אמרה מעתה אין טעם בדבר, אלא הרי זה בא ללמד כי לא בדרך טעות היו נשואיה כי אם אשתו זאת, והוא אמרה הפעם יצדיק להתלוות לה בתורת אישות, כי אם צד הסרת השנאה ונתינת האהבה משום כלמתי עשה ה׳, היה מספיק בשני בנים, ומעתה בשלשה הוי חזקה כי אני בת זוגו, ונשואיה מה׳ יצא הדבר.

עוד נתכונה באמרה ילוה אישי, כי גם בזמן יציאתה מעולם הזה לא תפרד ממנו, להיותה בת זוגו, וכמאמרם זכרונם לברכה (זהר משפטים קב.) כי הזוגות יתלוו בעולם העליון בתמידות. ואמרה הטעם כי ילדתי לו שלשה בנים, ובשלשה הוי חזקה כי בת זוגו אני.

עוד שצפתה ברוח הקדש שארבע נשים יהיו ליעקב, וכפי זה עולים לה כפי החשבון שלשה, וכשנתן לה בן רביעי אמרה (בראשית כט:לה) הפעם אודה את ה׳, כי עד עתה היה עושה לה משפט הצריך, אבל הפעם הזאת אין זה אלא הפלגת טובתו יתברך וברכה על רב טובה.