בראשית כט, לא

וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי שְׂנִיאֲתָא לֵאָה וִיהַב לַהּ עִדּוּי וְרָחֵל עַקְרָא

וּגְלֵי קֳדָם יְיָ אֲרוּם לָא הֲוַת לֵאָה רְחִימְתָּא בְּאַנְפֵּי יַעֲקב וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיה לְמִיתַּן לָהּ בְּנִין וְרָחֵל הֲוַת עַקְרָה

כי שנואה לאה הנה לאה רמתה באחותה גם ביעקב כי אם נאמר שנהגה כבוד באביה שאחז בה והכניסה אליו ואל תמר בו היה לה להגיד או לרמוז כי היא לאה אף כי היתה מתנכרת כל הלילה ולפיכך לא הכירה עד שראה אותה בבקר ולכן שנאה יעקב והאלהים יודע כי להנשא אל הצדיק עשתה כן ורחם עליה וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״א:ב׳) כיון שראה יעקב מעשים שרמתה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה וכיון שפקדה הקב"ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש וזה טעם "וירא אלהים" כי חמל עליה שלא יעזבנה ויש אומרים (הרד"ק) כי שתים נשים שהאחת אהובה מאד תקרא השניה שנואה כנגדה כמו שאמר ויאהב גם את רחל מלאה לא ששנאה והיתה בושה בדבר וראה אלהים את עניה:

ורחל עקרה - בשביל שכתוב לפנינו שאמרה ליעקב: הבה לי בנים כתב כן.

כי שנואה לאה. שהכיר בה אחר כך סימני עקרה כאמרו ויפתח את רחמה וחשב שבשביל זה הסכימה להטעותו:

ורחל עקרה. היתה עקרה בטבעה ונשארה כך עד שהאל יתב' פתח את רחמה:

וירא ה' כי שנואה ס"ת אהיה לפי שחשדה יעקב כמו שהפקירה עצמה לו כך הפקירה עצמה לאחר לכך העיד הקב"ה שמו עליה:

כי שנואה לאה. ח"ו שישנא יעקב את לאה אבל יאמר עליה שנואה בערך רחל שהיתה אהובה ביותר. או אמר שנואה מרחל והשנאה בעבור הקנאה.

כי שנואה לאה. גבי אהבתה של רחל שאינו אוהב אותה כמו רחל אבל שנואה לאו דווקא דא"כ קשי קראי אהדדי:

וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה בזה יש ספקות: הספק הא' ידוע שלא היתה בלתי אהובה ולא די זה אלא היתה שנואה ואם כן ראוי היה שהבן הא' שנתן לה השם יתברך יהיה להסיר השנאה והבן השני להביא אהבה והיא אמרה בהפך בבן הא' אמר ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי ובבן הב' אמרה כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה ואם הבן הראשון הספיק גם להביא אהבה הבן השני לא היה צריך להסיר לה שנאה שגם אהבה יש בבן הראשון: הספק הב' הפעם ילוה אישי כי ילדתי לו ג' בנים ולמה הפעם יותר מבשאר הבנים ולמה ילוה בבן הג' ולא בבן הב' או בבן ד' או ה' ואיפשר שהאשה שיש לה שני בנים קטנים לוקחת הבן הא' בזרוע הא' והבן השני בזרוע האחר אבל כשיש לה ג' בנים קטנים על כרחו של בעל יקח הא' והוא לעולם אצל אשתו לאמר קח הילד והניקהו ולזה אמרה עתה הפעם על כרחו ילוה אישי אלי אחר שילדתי לו ג' בנים: הספק הג' אמרה ביהודה הפעם אודה את ה' ולמה לא יודה על ג' בנים שילדה קודם זה: הספק הד' למה אמרה לאה לבן שפחתה בגד וכי אינו יותר מזל טוב בניה היוצאים מבין רגליה מבן שפחתה שבהם לא בא לה מזל ובבן שפחתה בא לה מזל: הספק הה' אז"ל ביששכר וישכב עמה בלילה הוא הקב"ה סייע בו שיצא ממנו יששכר ולמה בו יותר מלוי שהיה יותר קדוש: הספק הו' למה ילדה בת ולא בן אחר שאחריתה מרה כלענה וכל אלו הבני' נולדו בהשגחה פרטי': הספק הז' למה קרא שמה דינה שבכל הבנים נתן טעם לשמותם ולמה לא נתן טעם בה למה קראה אותה דינה ורז"ל אמרו שדנה בעצמה ואמרה אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות התפללה ונהפך לנקבה. ויש להקשות על זה הנה אלו השתי אחיות קנאיות היו מאד על הבנים ובפרט לאה שאחר שהיו לה ד' שהיה לה בן אחד יותר מחלקה אמרה הפעם אודה את ה' ואחר כך נתנה שפחתה ליעקב לפי שילדה שפחת רחל שני בנים ועדיין לא ילדה רחל עצמה ואין דרך הנשים להרבות נשים לבעליהן אלא עשתה כן מצד הקנאה הגדולה לשם שמים להרבות שבטים ואיך יתכן שהתפללה שתתהפך הבן שהקב"ה נתן לה במעיה לבת לתתו לאחותה ואין משיבין על הדרש ואולי נאמר שכוונתם לומר שאחר שילדה חצי השבטים חמלה על אחותה שהאמהות צדקניות היו ולא ראיתי בכל המפרשים היתר לאלו הספקות ואף לא מי שהרגיש הספקות הד' האחרונות. ונראה לי התשובה לכל הספקות שהאמהות היו נביאות וידעו שיוליד יעקב י"ב שבטים ולפי שלאה צדקת לא חשדה ליעקב שהיתה שנואה אלא שאינה אהובה ולכן קראה הראשון ראובן כי ראה ה' בעניי שלא היה אוהב אותי ועתה יאהבני אישי ואחר שילדה הראשון זה היה מספיק לשיאהבה ומן הראוי שתלד רחל השני שכבר לאה אהובה לפי דעתה וכשראתה שילדה גם בן שני אמרה אני לא הבנתי האמת שחשבתי שלא היה ליעקב עמי אלא בלתי אהבה ואינו כן ששני דברים היו ליעקב עמי אחד בלתי אהובה שנית שנואה ולכן נתן לי הקב"ה הראשון להסיר השנאה ונתן לי השני להביא אהבה ואני הייתי טועה שחשבתי שלא היה ליעקב עמי אלא בלתי אהבה ולכן קראתי הראשון ראובן לומר כי עתה יאהבני אישי וזהו שאמר' כי שמע ה' כי שנואה אנכי מלשון כי שימע יוסף כלומר הבין ה' כי שנואה אנכי והראיה לזה ויתן לי גם את זה שאם לא כן היה ראוי שיתן השם יתברך השני לאחותי וכשנתן לה הג' אמרה עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה והוא חלקי לד' נשים י"ב הם ג' לכל אחת וזה ידעה לפי שהיתה נביאה וראיה שכשילדה רחל את יוסף אמרה יוסף ה' לי בן אחר ולא אמרה בנים אחרים נראה שהיו נביאות וכשילדה בן ד' אמרה הפעם אודה את ה' אחר שילדתי בן אחד יותר מחלקי ואמר ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ויש להקשות וכי עתה ראתה והלא מבן ראשון היה לה לראות אלא הכוונה כשילדה לאה הראשון אמרה רחל השני אלה אני כשראתה רחל השני אמרה אחותי ילדה שנים אני אלד שנים אחרים כשילדה השלישי אמרה רחל כוונת הקב"ה שתלד אחותי ג' זה אחר זה שהוא חלקה ואני אלד ג' אחרים ג"כ זה אחר זה כשראתה שילדה ד' אז התחילה לזעוק ואמרה ליעקב ראה תראה שגזלה לי לאה בן אחד. ונראה לי עוד שלפי שלאה היתה בעלת בנים בני שפחתה לא היו בעיניה כבנים לה אלא כזרים אבל רחל לפי שהיתה עקרה היו בני שפחתה בעיניה כבנים לה וראיה לזה שלזה אמרה רחל לבן שפחתה דנני אלהים וגם שמע בקולי פירוש אמרה דנני אלהים שהיה לי בן משפחתי ולא תחשבו בו שבעבור שילדתו שפחתי שלא שמע השם בקולי וגם שמע בקולי ואע"פ שלא ילדתיו הרי הוא לי כאלו ילדתיו ויתן לי בן אבל לאה לא אמרה ויתן לי בן שלא אמרה אלא בגד באשרי כי אשרוני בנות. ואם תאמר למה נתנה לאה שפחתה ליעקב תשובה שבעבור אותו הזכות תלד לאה עצמה ולא שפחתה ולזה אמרה רחל ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה אבל לאה לא אמרה כן אלא ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב ולזה אמרה כשילדה לאה עצמה ותלד ליעקב בן חמישי ותלד בן ששי ליעקב וזה מותר שידוע שהוא בן חמישי ובן ששי אלא לומר שלאה אינה עושה חשיבות מבני שפחתה כאלו הם שלה שאם כן בן ז' ובן ח' היה ולכן לא תמצא שתמנה בן ג' או בן ד' וכיוצא בו ולכן כשראתה לאה שילדה שפחתה אז חרה לה שלא נתנה לו שפחתה כדי שתלד שפחתה אלא כדי שתלד היא עצמה ואמרה אחר שאני לא ילדתיו הוסרה השגחת השם יתברך ממני וזה הבן שניתן לשפחתי הוא מזל וכוכב ולא השגחה ולזה אמרה בגד כאמרם בני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא ואחר שילדה בן שני אמרה באשרי כי אשרוני בנות פירוש האושר הוא פועל הנפש המדברת כפי המעלה והמעלה הוא קנין נבחר עומד באמצע וכל זה מדיניות ואנושות לא ענין אלהי והשגחה ולזה תמצא שלא הזכירה שם אלהים בבני שפחתה אלא בגד באשרי ורחל הזכירה בבני שפחתה אלהים דנני אלהים נפתולי אלהים ולפיכך רצה הקב"ה להוציא זה המינו' ממנה שחשבה שהוסרה ממנה השגחתו ונתן לה יששכר ולזה אמרה נתן אלהים שכרי פירוש זהו שכר נתינתי שפחתי לאישי לא מה שילדה שפחתי ולזה הזכירה בזה אלהים ובזה הותר ספק וישכב עמה בלילה הוא שאולי אפילו שילדה היא תחשוב שהוא בטבע לכן סייע הקב"ה בזה ולזה אמר וישכב עמה בלילה הוא שהוא שמו של הקב"ה ואף בעבור זה יצא גד מהול להוציאה מזאת המחשב' ולא הועיל כאמרם ז"ל בא גד מהול שרצה הקב"ה לרמוז לה שהקב"ה מל אותו וא"כ הוא מצד השגחה ואחר שילדה לזבולון אמרה הפעם יזבלני אישי אחר שילדתי ששה בנים כמו שתי נשים יהיה לעולם בביתי ודירתו יהיה עמי מלשון בנה בניתי בית זבול לך לא כבן שלישי הפעם ילוה אישי אלי ואחר שהקב"ה נתן לה שכרה כשילדה היא עצמה בנים והסיר ממנה מחשבתה בהשגחת השם יתברך בה שחשבה שדרך הטבע ילדה שפחתה שני בנים אמר הקב"ה עתה שהוסרה ממך מיעוט אמונה אתן ליך עונש ולכן ילדה בת ואף לא מוצלחת אלא קשת המזל אז הצדיקה עליה את הדין וקראה שמה דינה לומר הקב"ה דן דין אמיתי עלי ברוך דיין האמת זהו דעתי בהיתר אלו הספקות והוא ענין חשוב מאד:

וירא ה׳ כי שנואה לאה. יכון לומר כי ה׳ לבדו הוא שידע והכיר כי היא שנואה, לא כן היא, שלא הרגישה בשנאתה, אלא שהיתה חושבת שאינה אהובה לבד, כאשר אבאר מדבריה בסמוך. ורבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה עא:ב) אמרו שנואה – שהיו אומרים זו אשתו של שונא שהוא עשו, דכתיב (מלאכי א:ג) ״ואת עשו שנאתי״, ותקרא על שמו. וכפי זה אם לא היו לה בנים היו מצדיקים הדברים כי לא בת זוגו של יעקב, לזה ויפתח רחמה. ואמרו ורחל עקרה פרוש: כולי האי ואולי יסיר שנאתה, שזו אינה יולדת וזו יולדת.

וירא ה׳ כי שנואה לאה. הוא ית׳ ראה כי התנהגותו עמה הוא מחמת שנאה ממש אע״ג שמ״מ נוהג עמה דיני אישות:

וירא ה' כי שנואה לאה. האמהות היו כלם עקרות, כדי שיתפללו עליהן ושתהיה לידתן בדרך נס והשגחה, ואם לא היתה לאה שנואה היתה היא העקרה, אבל ע"י שראה ה' כי שנואה לאה ורחל היא העיקר בעיניו ולא יתפלל על לאה רק על רחל, לכן פתח את רחמה, ורחל נשארה עקרה, ועז"א במד' ורחל עקרה, שהיתה עיקרה של בית, ר"ל ע"י שהיתה עיקרה של בית לכן נשארה עקרה:

וירא י"י כי שנואה לאה עד וילך ראובן בימי קציר חטים וגו'. הנה האמהות היו כלן עקרות כמו שנראה מענין שרה ורבקה ורחל ומה שנאמר בלאה ויפתח את רחמה שיורה שגם היא בטבעה עקרה היתה. ובהיה זה כדי שיצאו האבות הקדושי' אשר הם התחלת האומה הנבחרת בהשגחה לא בטבע כדי שתהיה האומה מושגחת מתחילה ועד סוף ולכן אמר הכתוב שגם לאה היתה עקרה אלא מפני שהיתה שנואה בעיני יעקב השגיח השם בענינה ופתח את רחמה מיד כשנשאת ליעקב. אמנם רחל נשארה בעקרותה כי לא נפקדה מאת הש"י לאותה הסיבה לפי שהיא היתה אהובה ולא שנואה כלאה והכתובים מורים בזה שלאה לא נתפללה על הריונה כי לא נתעכבה מלילד זמן אבל מיד כשבא יעקב אליה הרת' אבל הש"י פקד' מעצמו בראותו שהית' שנואה מבעלה כדי להקריבה אליו וזה טעם וירא י"י כי שנואה לאה אבל ברחל כתיב וישמע אלהים אל רחל להגיד שהתפללה לפניו. ולכן מצד הדין פתח את רחמה. ואפשר לומר שלאה היתה בטבע עקרה ורחל לא היתה כן. ושהש"י לפי שראה ששנואה לאה ושרחל לא השתדלה לקרבה אל בעלה ולהאהובה אליו להיותה אחותה היה מהמשפט האלדים שללאה שהיתה עקרה פתח את רחמה לשתוליד אבל לרחל שהיתה ראויה להולדה עשה בהפך שעקרה רוצה לומר עקר אותה ובדרך השגחתו סגר י"י בעד רחמה וז"ש ורחל עקרה רוצה לומר ולרחל עקר אותה הקב"ה. והנה השנאה ידוע שתראה לאדם מחבירו אם במעשים אם בדבור אם בשתי הדרכים האלה תצא השנאה מהמחשבה למציאות ויעקב היה שונא את לאה בשתי הדרכים רוצה לומר במעשים כי לא בא אליה רק בדרך מקרה וכן בשאר הענינים היה מתנהג עמה בדרך שנאה וכן היה מורה תמיד שנאתו בדבריו שתמיד היו בכעס ובגערה ומפני זה כשתלד לאה הבן הראשון קראו ראובן כי אמרה כי ראה יי' בעניי ראה המעשים שיעקב עושה לי. שהם מורים על שנאתו אותי ועתה יאהבני אישי רוצה לומר במעשיו. כיון שבי בלבד יקוים התכלית המכוון בזווג וידמה שעם זה היטיב יעקב מעשיו עמה אבל עכ"פ תמיד היה מדבר עמה בגערה וכעס ובזיון. ולכו כשילדה הבן השני קראו שמעון ואמרה כי שמע י"י כי שנואה אנכי רוצה לומר עם היות שבעלי לא היה עושה עמי מעשה שנאה תמיד היה מדבר עמי דברי שנאה וזהו מה ששמע השם ולכן נתן לי הבן השני הזה ועתה כבר סרה השנאה ולא תשאר לא בדבור ולא במעשה. וזה טעם ויתן לי גם את זה כי מלת גם הוא להסיר השנאה כראשון ולזה לא הזכיר גם את זה בזולתו מן הבנים כי כל אחד נולד לסבה מיוחדת ואלו השנים נולדו להסיר השנאה לגמרי מהמעשים ומהדברים. ולפי שבהסרת השנאה צריכה סבה לשתחייב האהבה כי לא בסור זה יבא זה לפי שלא כל בלתי שנואה הוא נאהב לכן אמרה שנולד הבן השלישי המחדש האהבה בינה ובין בעלה וזהו אמר' הפעם ילוה אישי אלי כי בפעמים הראשונים סרה שנאתו ממני בלידת ראובן ושמעון לא יותר מזה אבל עתה ילוה ויתחבר אלי בדרך חבה כי ילדתי לו שלשה בנים רוצה לומר כי הנה אברהם לא הוליד רק ב' בנים וגם מב' נשים שרה והגר ויצחק הוליד גם כן ב' בנים אבל אני ילדתי לו שלשה בנים שהם יותר ממה שדמה להוליד כי הוא היה בדעתו להוליד בני' כאביו ואבי אביו ואני עשיתי יותר מזה ובעבור שהיו שלשת הבנים האלה ראובן ושמעון ולוי מתיחסים לאהבתה עם בעלה אם להסיר את השנאה מביניהם ואם לתת התקשרו' אהבה וחשק ביניהם לכן כללה שלשתם במספר אחד באמרה כי ילדתי לו שלשה בנים שההלוות שזכרה לא היה בסבת לוי בלבד כי אם בסבת שלשתם ולכן אמרה כי ילדתי לו שלשה בנים והנה אמר על כן קרא שמו לוי להגיד שראובן שמעון לאה קראה שמם אבל לוי קרא שמו יעקב כי הוא בשמחתו הסכים עמה שילוה אליה. ואפשר לומר עוד שראובן בא להסיר השנאה מהמעשים ושמעון כדי להסיר השנאה מהדברים ולוי בא כדי להסיר השנאה מהלב והמחשבה ולכן אמר' ילוה אישי אלי שילוה אליה לדבר עמה מעניניו כאיש עם אשתו האהובה אצלו. ולהיות שלשתם להסיר השנאה מהמעשים ומהדברים והמחשב' אמרה כי ילדתי לו שלשה בנים שצרפם כלם כפי הכוונה בתולדתם ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלות השלישית והד'. ולפי דעת חכמינו זכרונם לברכ' היה יעקב יודע ונשיו גם כן מפיו שהיו עתידין לצאת ממנו י"ב שבטים נחלקים לד' דגלים ושיהיו מד' נשים לכן אמרה לאה עתה ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים רוצה לומר מעתה אין לו פתחון פה עלי שהרי נטלתי חלקי בבנים ויתכן שידע זה ממה שאמר לו במראת הסלם ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה שהוא רמז לד' דגלים בי"ב בנים כמו שאמרתי למעלה. האמנם אמרה בבן הרביעי הפעם אודה את י"י אפשר לפרש שהיתה כונת' שהבני' הראשוני' ידעה סבת לידתם שהיה ממשפטיו הש"י ורחמיו על כל מעשיו כי כן דרכו לרח' על העגומי' אבל עתה שנשל' המכוון שאני אהובה אודה את י"י ואתן שבח והודאה לשמו על עשו' הטוב הזה מבלי סבה והי' מתנת חנם על כן אודה את י"י לכן לא הזכירה טעם כלל בזה הבן ולא זכרו בו מנין הבנים. והיותר נכון לפרש שלאה בראותה צער העבור וצער גדול בנים והיו לה כבר שלשה. כאשר בא הבן הד' קצה בו כי היתה כבר אהובה ואין חפצה בבנים יותר ולכן אמרה הפעם אודה את י"י כאומר זה יספיק לי וכמו שכתב הראב"ע ולכן עמדה מלדת וכי היתה בזה כפוית טובה. והנה זכרה לאה תמיד בדבריה שם יי' ולא שם אלהים לפי שהיו כל המעשים אשר עשה עמה דרך רחמים לפנים משורת הדין ואתה תראה שאחרי שילדה לאה ארבעה הבנים האלה מפני שהיתה שנואה. מן הוא והלאה תלדנה כל האמהות שני בנים לכל אחד מהם שנים לבלהה וב' לזלפה ולגבירות באחרונה שנים שנים גם כן והולידה רחל באחרונה להיותה יותר אהובה. והנה זכר הכתוב שרחל לא התפללה מתחלה אל האלדים על ענינה אבל כאשר קנאה באחותה אמרה ליעקב הבה לי בנים ואם אין מת' אנכי וענין זה המאמר שהיה לו להתפלל אל אלהים על ענינה כמו שהתפלל אביו על רבקה ואם הוא יעשה כן שאין ספק שגם כן תוליד הוא בנים כמו שילדה רבקה שהיתה גם כן עקרה ואם לא יעשו כן הרי היא כמתה כיון שלא ישאר ממנה זרע אשר יירש ארץ או שתמות עצמה בצער וכאב לב ויעקב הוכיחה על זה באמרו התחת אלדים אנכי אשר מנע ממך כלומר מה תריבי עמדי היה לך להתפלל אל י"י ובכה תבכה והוא יביט בענייך ויתן את שאלתך אבל אני מה אוכל עשוהו כי אבי היה גם כן עקר והוצרך להתפלל בעדו ובעד אשתו אבל עתה ממך מנע ולא ממני ולכן אם את תשחרי אל אל יעתר אליך ואמר בזה שם אלדים ולא שם יי' לפי שהיה כן מן הדין ראוי להיות וכמו שהיא גם כן אמרה דנני אלדים וכמו שאבאר והנה רחל למדה ממה שעשתה שרה בכדומה לזה שנתנה הגר שפחתה לאישה ובשכר המעשה ההוא ילדה ולכן גם היא נתנה את בלהה שפחתה ליעקב והוא קבלה ממנה להפיק רצונה לא להיותו שטוף אחר בולמוס של עריות וכאשר ילדה בלהה בן קראתו רחל דן ואמרה דנני אלדים וגם שמע בקולי ולבן השני אשר ילדה קראו נפתלי באמרה נפתולי אלדים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי. והיה זה לפי שהיא ראתה בלבה שמפני חטאתה נמנעה מלהוליד ויחסה עקרותה אל ההשגחה האלהית. ולא לטבעה ולא למזלה. וחטאה היתה שלא קדמה פניו יתברך בתפלה כמשפט העקרות. ולכן אמרה דנני אלדים במה שלא נתן לי בנים כי בדין ומשפט הוא. ולכן זכרה שם אלדים בדבריה לא שם י"י כמו שזכרה לאה אבל עכ"ז חסד עשה עמי והוא שגם כן שמע בקולי ותפלתי למלאת קצת משאלותי ונתן לי את הבן הזה וכן אמרה בבן האחר נפתולי אלדים וגומר הפסוק הזה אצלי הוא מסורס כאלו אמרה אלדים נפתולים נפתלתי עם אחותי כלומר עקשיו' גדולים נתעקשתי ונפתלתי עם אחותי לאה גם יכולתי להכעיסה ולהעציבה והיתה עלובה ממני ולכן נמנעה גם כן ממני הלידה הרי שבזה הצדיקה הצדקת הזאת הדין על עצמה והודתה פשעה וחטאתה לי"י ועם זה עשתה תשובה והתפללה על עצמה. ומפני זה זכר הכתוב שזכר אלדים את רחל וישמע אליה כשנתן לה בנים ורש"י פירשו דנני אלדים ונפתולי בדרכים אחרים ומה שכתבתי הוא היותר נכון. והנה הזכיר הכתוב בכל אחד מבני השפחות בן ליעקב להגיד כי הוא חפץ ומודה בזה ואינן נקראו לו בן האמה רק בן יעקב כבני הגבירות המתיחסות אליו וכמו שכתב הרמב"ן. אבל לאה כשראתה כי עמדה מלדת ושאחותה נתנה את בלהה שפחתה וילדה בנים ליעקב היה מוסכם ביניהם שהבנים ההם כלם יהיו נחלת י"י וצאן מרעיתו נתנה את זלפה שפחתה ליעקב להוליד ממנה בנים לפי שהיו האמהות יודעות מפי יעקב כדבריהם ז"ל שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד לו י"ב בנים שבטי יה ושיהיו מארבעה נשים ובראותה שכבר היו לה שלשה נשים היא לאה ורחל ובלהה שפחת רחל חששה לאה כי אולי הרביעית תהיה אשה נכריה ומפני זה בחרה לתת לו את זלפה שפחתה כדי שיהיו רוב בני יעקב ממנה ומשפחתה שהיא ברשותה ולא תתגבר עליה אחותה ובעבור זה עצמו שמע אליה יעקב כי היו עיניו ולבו תמיד על מה שאמר לו במראת הסלם והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו' כמו שביארתי ולכן קראה לאה שם הראשון גד ואמרה בלבו בא גד ר"ל עם היות שעמדתי מלדת זה ימים רבים הנה עתה בא וחזר המזל כי גד ענינו המזל ששב לתת לה בנים כבראשונה ולשני קראה שמו אשר ואמרה באשרי כי אשרוני בנות רוצה לומר באשרי אני את זלפה בעבורו אשרוני בנות לפי שעשיתי זה לשם שמים ולא חששתי לקנאת הנשים ואפשר עוד לומר בזה שלאה בראותה עצמה בחור' בריאה וטובה מזדווגת לבעלה ולא הרתה כפעם בפעם נתנה אל לבה שהיה זה בחטאה והוא שבהיות זלפה שפחתה קטנת השנים מבלהה שפחת רחל והיתה בלהה כבר נתונה אשה ליעקב וילדה לו שני בנים יצאה מזה מכלל השפחות ונמנית מעיקר נשי הבית וזלפה שהיתה יותר ראויה לזה היתה עומדת בשפלותה וקלונה יושבת ומתאוננת על זה ויש בידה לתקן ולכן נתנה לאה את זלפה שפחתה ליעקב לאשה. ובעבור שזלפה נתנה ללאה בעת חופתה כדי להעלים מיעקב הרמאות שהיה לבן עושה לו בתתו לו את לאה במקום רחל ולכן נתנה לה את השפחה הקטנה כדי שיחשו' יעקב שהיתה באה עם רחל וכמ"ש חז"ל והביאו רש"י בפירושו לכן לאה לרמוז לזה קראה את בן זלפה הראשון גד ואמרה בא גד ונכתב מבלי אלף לרמוז שבבגידת לבן ורמאותו בתתו את לאה במקום רחל באה עמה זלפה כי בזה הגידה הבגידה וסוד המעשה כלו שהוא הכריחה לתת אותו ליעקב וכדי להסתיר הענין קראו גד לא בגד אבל נכתב בגד כפי רמיזתו וקראה הבן השני אשר ואמרה כי אשרוה בנו' לפי שראויה היתה לשבח והלול על השקפתה בזה להסירה עלבון משפתתה ולא תרע עינה מלהעמידה בצרה. ובכל אחד מהדרכים האלה הותרה השאלה הז':