בראשית כט, ז

הן עוד היום גדול. לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירים אתם לא שלמתם פעלת היום, ואם הבהמות שלכם אף על פי כן לא עת האסף המקנה וגו':

וַאֲמַר הָא עוֹד יוֹמָא סַגִי לָא עִדַן לְמִכְנַשׁ בְּעִיר אַשְׁקוּ עָנָא וְאִזִילוּ רְעוּ

וַאֲמַר הָא עִידַן יוֹמָא סַגִי לָא עִידַן לְמִיכְנַשׁ בְּעִיר אַשְׁקוּ עָנָא וְאֵיזִילוּ רְעוּ

וְלָא אִישִׁין לְמַכְנְשָׁא:

הן עוד היום גדול. הצדיק ימאס את העול ג"כ אל האחרים כאמרו תועבת צדיקים איש עול:

לא עת האסף דוגמא ואין איש מאסף אותי הביתה.

השקו הצאן ולכו רעו למה היה ליעקב לומר להם כל כך, אלא מתיירא היה שמא תלך לה רחל עם הרועים והוא היה רוצה לדבר עמה.

לא עת האסף המקנה. לא לבית ולא לדיר כמו (שופטים י״ט:ט״ו) ואין איש מאסף אותם הביתה:

ויאמר הן עוד וגו׳. טעמו אשר נעשה שופט להם, הוא לצד צער בעלי חיים דבר תורה (בבא מציעא לב:) וחש על הצאן. ועוד רצה לדעת אם טעם עכבתם היא לצד שאין זמן להשקות הצאן ולרעות כי העיר רחוקה היא והצאן ביתות הנה, ודבר זה נוגע לו לדעת דרך בא בו, ומתשובתם ידע כי לא לסבת רחוק העיר הם עושים.

ויאמר וגו׳. בהיותו רוצה לדבר עם רחל בסוד ע״כ השיאם שילכו מזה וכ״ה ברבה:

ויאמר. ר"ל הנה מה שאין הולכים לרעות יצויר או לעת ערב או בעת הצהרים שהחום גדול ואוספים הצאן למקום א' שיש בו צל, נגד עת ערב אמר הן עוד היום גדול, ונגד עת הצהרים שהיא עת הרביצה, כמ"ש איכה תרביץ בצהרים, אמר לא עת האסף המקנה, וא"כ השקו הצאן:

ל דקשה לרש"י דהפסוק כופל הענין, דכיון שאמר הן עוד היום גדול, לא היה לו תו למיכתב לא עת האסף המקנה, דודאי כן הוא, לכך מפרש דשני ענינים הם: