אור החיים על בראשית פרק כח

וישלח יצחק וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר אחי רבקה, מי לא ידע בזה, ומה גם שבסמוך אמר כן. ועוד אמרו אם יעקב ועשו הם דברים יתרים?

אכן בא הכתוב לתת טעם ליצחק אבינו ששלח בן צדיק לאדם רשע מפרסם לבן הארמי. והגם שאברהם שלח ולקח רבקה, לא היה בתואל מפרסם ברשע כלבן. ועוד שלא אמר בפרוש אברהם שיקח בת בתואל, מה שאין כן יצחק שצוה ליעקב שיקח אשה מבנות לבן הרשע, לזה אמר אחי רבקה ושניהם יצאו מבתואל הרשע, וכמו כן יצא מלבן בת צדקת. גם אין להוכיח שלא יצא שלשלת שרש קדשה מאדם רשע, לזה אמר אם יעקב ועשו פרוש הרי שיצתה שלשלת הקדשה מאב רשע, גם כן אין להחליט ולומר כי להיות לבן רשע לא יצא ממנו בנות כרבקה.

ויש לך לדעת כי דוקא בימים ההם שעדין לא נתבררו הנשמות הקדושות ממקום שבים, והכרה משפחת אברהם כי שם קנתה לה הקדשה מקום, והיה לה לאות עולם אברהם ושרה כי הם גרים ראשונים, וכל אשר יתגיר מהאמות בכל זמן יקרא אברהם ונקבה שרה. לזה מין הקדשה יחפש אחר מינו, כי אחד היה אברהם ולא השלם בנין הקדשה בזכרים ובנקבות כי לא הוליד אלא את יצחק ולא הוליד נקבות עמו. ואולי כי לזה אמר הכתוב (בראשית כה:יט) ״אברהם הוליד את יצחק״ פרוש לבדו בלא בת זוג, וכמו כן יצחק לא היה לו בנות כי ניצוצות הקדשה הנקבות עודם בארץ שבי, לזה שלחו יצחק לחזר אחר אבדתו.

אך זה היום שקוינוהו, כי פרחו שרש הקדשה הן בני ישראל, ופרח מטה עז תפארה, והכר אילן החיים חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו, הן המה המבהקים בקדש, ולא יסב אדם ממטות בני ישראל למשפחות הארץ, ואם נשאר מניצוצי הקדשה בתוך העמים, הרי הם ביציאתם לעולם מתאספים ובאים, ואחר גרותם יאמנו כי אבודים היו ולנו הם.

וטעם הכנעני אשר הקפיד אברהם לבלתי קחת לו אשה מהם, גם יצחק צוה ליעקב על זה, רבותינו אמרו (בראשית רבה פרק נ״ט) כי הוא ארור וזרע אברהם ברוך וכו׳, ודבריהם סתומים הם. ולפי מה שכתבתי מצינו עקר הטעם נכון, כי טעמו של אברהם הוא כי הוא משלל מנפשות הקדושות וכל בנותיו חלק רע ומתעב, לזה החליטו לבלתי קחת ממנו כי לא ימצא בו דבר קדוש, והוא סוד אמרו (בראשית ט:כה) ״ארור כנען״ פרוש: משלל בהחלט ממין הקדשה:

ותמצא כי ממין האמות עד היום עודם מתקבצים ובאים גרים וחוסים בצל הקדש, אשר לא שמענו מימי קדם כי נתגיר גר כנעני כשאר העמים, וזה יגיד דברינו. ואולי כי לזה יצו האל (דברים כ:טז) ״לא תחיה כל נשמה״ משבעה עממים, ודקדק לומר ״כל נשמה״ לתת טעם למצות ״לא תחיה״, כי אין בהם נשמה, פרוש: נפש קדושה שיתיחס אליה שם נשמה לחוס עליה להחיותה כעמון ומואב, והבן:

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת, צריך לתת לב מדוע אנו בעונות משעבדים לכנען (שופטים ד:ב), אחר שידענו נאמנה שהשעבוד הוא לברר הניצוצות של הקדשה שבתוך הקלפה, ובכנענים אין בהם ניצוץ קדוש לרדת אחריו בגלות. ותמצא כי מצרים אשר נתרוקנה מהניצוצות, כאמרם זכרונם לברכה (פסחים קיח:): לא יצאו ישראל עד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים, דכתיב ״וינצלו את מצרים״ (שמות יב:לו), צוה ה׳ לבל יבאו שמה, וכמבאר הטעם בדברי האר״י זכרונו לברכה (שער הגלגולים). ואם כן, איך יהיה שנסבל את כל עצם הגלות הזה מבלי היות בו ניצוצי הקדשה?

אכן יתבאר הדבר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ליקוטי תורה מקץ) כי יש שני מיני ניצוצי הקדשה שבויים בקלפה: האחת נשמות יקרות ויוצאות באמצעות הלידה, כאברהם וכשרה וכרבקה ורחל, וכנשמת רבי חנינא בן תרדיון שיצא משכם עם דינה, וכרות ממואב וכנעמה מעמון וכאונקלוס הגר וכדומה. והשני הוא מין ניצוץ של קדשה הדבוק בקלפה ואינו יוצא כלל אלא מעורה בקלפה, ואין לו מציאות לפרד ממנו אלא כאשר יצר לישראל על ידי צער או על ידי הכאה, שבאמצעות דבר זה תהיה נפרדת הקדשה וחוזרת לשרשה. ומעתה יש טעם לגלות זה, כי תאוה לברר בחינת ניצוצי הקדשה שאינה נפרדת אלא על ידי צער שמצטערים ישראל. ועל גלות הזה אמר הכתוב (עובדיה א:כ) ״וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת״, שהכתוב קראו החל מלשון ״נהייתי ונחליתי״ (דניאל ח:כז), כי השגת תכלית הגלות ביניהם הוא באמצעות הצער, ולזה הוא משנה מכל הגליות כאשר ראינו בעינינו. ואמר ״אשר כנענים״ ולא אמר ״בכנענים״, וגם אמר ״כנענים״ לשון רבים, אולי כון על הניצוצות של הקדשה שלהיותם עתה בתוך קלפת כנען יקראו בשמו כנענים. ושעור הכתוב על זה הדרך: גלות החל הזה, שהוא גלות ישראל, הוא לסבת בני ישראל שהם עתה נקראים כנענים על מקום שהם בו.

וירא עשו כי ברך וגו׳. פסוק זה אין לו גזרה, ואם גזרתו הוא ״וילך עשו אל ישמעאל״ היה מספיק בפסוק שאחרי זה ״וירא עשו כי רעות״.

אכן כונת הכתוב היא להודיע שידע עשו הליכת יעקב ואפנה, כי הלך במצות אביו ואמו וגם למצות קיחת אשה, וגם ברכוהו בשלחם אותו, כי לצד זה לא רדפו שידע שימנע מידו, היותו הולך לשתי מצוות: כבוד אב ואם ולקיחת אשה. והגם ששלח אליפז כאמרם זכרונם לברכה (בראשית כט:יא), אפשר שבחן כי הוא נוצח בדרך ליעקב, ומעשה אבות עשו בנים אשר קדם בדרך לישראל, וחשב עשו כי גדול כח אליפז מכחו בבחינת רדיפה בדרך ליעקב ובניו.

וירא עשו כי רעות וגו׳. יגיד הכתוב כי לא חש עשו אלא לצד הקפדת אביו עליהם, אבל זולת זה למה שהם בחינת הרע לא חש שאין נפשו מתעבתן. וממוצא דבר גם כן אתה יודע שלא הועיל טעם היותם רעות בעיני יצחק אלא לבל יוסיף מהם, אבל לגרש אותן שהיו כבר אצלו לא. ואולי שכל הרגשתו לא היתה אלא שמא יתפקעו ברכותיו לצד בנים אשר יהיו לו מבנות כנען, לזה לקח מבנות ישמעאל כדי שיתקימו הברכות באמצעות הבנים שיהיו לו מהם.

חסלת פרשת תולדות

ויצא יעקב וגו׳. טעם שלא הספיק בהודעת הליכתו בפרשה הקודמת דכתיב (בראשית כח:ז) ״וישמע יעקב וגו׳ וילך״ וגו׳, להודיע אשר פגע בדרך קודם הגיעו למחוז חפצו, ולצד שהפסיק בענין חזר לומר ״ויצא״ וגו׳. אלא צריך לדעת למה הצרך לומר וילך וגו׳. ומה גם שפגיעתו במקום היתה קודם הגיעו לחרן, ולא היה לו להקדים המאחר. עוד למה אמר חרנה ולא אמר לחרן, והגם שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה פס״ח) ״כל תיבה״ וכו׳, עם כל זה יכון הכתוב על דבר בשנותו לפעמים.

אכן התורה תכון לסדר כל מה שעבר על יעקב מעת צאתו. וזה תחלה לדבר ויצא יעקב וגו׳, פרוש: לא עשה אלא יציאה ולא הוצרך ללכת ברגליו, וההולך הוא חרנה, והוא אמרו וילך חרנה, פירוש: חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב.

עוד ירמז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע תכף הלך חרונו של עשו, והוא אמרו וילך חרנה.

ולדבריהם זכרונם לברכה ששלח עשו אליפז אחריו וכו׳, ירצה באמרו וילך חרנה לרמוז על הליכת אליפז אחריו בחרון. ואולי כי לזה סמך לדבר ״ויפגע במקום״ לרמוז כי ראה עצמו בצער והצרך לתפלה:

ויפגע במקום. פשטו של מקרא שפגע במקום אחד של ישוב, וכמו שתמצא שגמר אומר הכתוב לבסוף, דכתיב: ״ואולם לוז שם העיר״ (בראשית כח:יט), הרי כי עיר היתה, וילן שם בעיר ההיא.

ואמרו כי בא השמש, לומר שזולת זה היה הולך הוא להגיע למחוז חפצו במצות אביו ואמו. ורבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה סח:ט) פרשו במקום הידוע הר המוריה, דכתיב (בראשית כב:ד) ״וירא את המקום״ וגו׳, וזה דרך דרש בנקדת הה״א. ודבריהם זכרונם לברכה ככתובים וכמסורים אצלינו, ואין סתירה לדברינו וכמו שפרש רש״י שנעקר הר המוריה ובא לשם, כי הוא זה מקום המקדש.

וישכב במקום ההוא. הודיע זה לומר ״ויחלום״ וגו׳, ואמר במקום ההוא, כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא כי היה מקום מקדש כמו שאמר לבסוף.

עוד ירמוז באמרו וישכב במקום על דרך אמרם זכרונם לברכה (חולין צא:) שקפל הארץ תחתיו, לזה אמר ״וישכב במקום ההוא״ פרוש כלו שכב בו, כאמרו (בראשית כח:יג) ״אשר אתה שוכב עליה״:

ויחלם והנה וגו׳. טעם אמרו והנה: להיות שאין החלום מחלט בבחינת הצדק כי חלומות שוא הם, גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן כי הם במראה השעמום, לזה אמר ״והנה״ – פרוש כי הדברים בלא שעמום ודמיונות אלא כל דבר נגלה אצלו ומבאר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות שרואה דבר ואינו מחליט בראיתו מה שהוא רואה. ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט מהנגלה אליו בחלום ״והנה״, גבי ראית הסלם אמר והנה סלם, גבי ראית המלאכים אמר והנה מלאכי וגו׳, גבי גלוי שכינה אמר והנה ה׳, הכונה בזה כי היתה נבואה ממש.

והנה ה׳ נצב עליו. ירמוז גם על יעקב, על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פב:ו) האבות הם מרכבה לשכינה, ולהיות שהוא רגל רביעי יאמר בדיוק ״נצב עליו״ יותר מעל אברהם ויצחק, כי הוא עקר העמדת הכסא.

אלהי אברהם אביך וגו׳. טעם אמרו ״אביך״ ללא צרך, גם דיק לומר ״אביך״ באברהם ולא אמר ״אברהם ויצחק אבותיך״, נתכון למעט עשו מירשת אברהם ועשה יעקב הוא היורש אברהם, לא שתגיע הירשה ליצחק וממנו יירשנה יעקב, שאם כן תגיע הירשה לעשו. וחששת ישמעאל אינה, כי כבר כתבתי (אור החיים על בראשית טז:כא) שמשפט עבד יש לו, דכתיב (בראשית כא:יג) ״בן האמה״ ולא בנך, וגופו קנוי ליצחק, ואין טענת עשו בו כי ירשת אברהם נתנה ליעקב ולא לעשו.

והגם שבן מומר יורש את אביו דבר תורה (קידושין יח.), כאן כשנתן ה׳ לאברהם מתנות וברכות וכדומה, נתנם לו על מנת שאחריו ליעקב, כאמרו (בראשית כא:יב) ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ (נדרים לא.). והגם ששם זרע לא ירע לנחלה שיורש הגם שאינו נקרא זרעו, הרי מצינו שזרע פסול יקרא גם כן זרע, כדאיתא בסנהדרין (סד:) ״כי מזרעו נתן למלך״ לרבות זרע פסול, הרי שיקרא זרע. אלא דסתם זרע הוא כשר, וכשממעט כאן עשו שלא יקרא זרע, מעט אפלו זרע פסול לא יקרא לו, וממוצא דבר אתה למד שאין לו בו ירשה. וכמו שגלה ה׳ לבסוף שנותן ליעקב כל ברכות אברהם. ומה שלמדו בש״ס (קידושין יח.) מפסוק ״כי ירשה לעשו נתתי״ וגו׳, היינו שירשוהו בניו לעשו, לא שעשו ירש חס ושלום, כי פשיטא שאין לו חלק ונחלה באברהם.

ונברכו בך כל משפחות וגו׳. שכן מצינו בארם שנתברכו בו, כאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה ע) וזה לשונם: שקודם בא יעקב היו מדוחקים למים, וכיון שבא נתברכו במים, וכן גם כן במצרים מעת שירד נתבטלה גזרת הרעב, ונתברכו לרגלו.

ואמרו ובזרעך, שכל זמן שהיה בית המקדש קים היתה ברכת שבעים אומות וקיומם באמצעות ישראל, שהיו מקריבין שבעים פרים בחג (סוכה נה:), ובגליות גם כן קיום האומות וסמיכתם היא ישראל, דכתיב (שיר השירים א:ו) ״שמוני נוטרה את הכרמים״ וגו׳:

ובדרך רמז כל הפרשה תרמז ענין האדם, וכמו שהתחילו לומר בה רז״ל (זהר חלק א׳ קמ״ז): ויצא יעקב היא הנפש בצאתה מעולם העליון, ונקרא יעקב על שם יצר הרע הכרוך בעקביו.

ואמרו מבאר שבע – מקום שממנו יצאו הנשמות יקרא באר מים חיים, ושבע ירמז אל שבועת ה׳ אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבר על דבר תורה (נדה ל:).

ואמרו וילך חרנה – על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין צא:) כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, דכתיב (בראשית ד:ז) ״לפתח״ וגו׳.

ואמרו ויפגע במקום, כי צריך האדם להתפלל לה׳ שהוא מקומו של עולם, שלא יעזבנו בידו.

ואמרו וילן שם כי בא השמש, שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אמרם זכרונם לברכה (אבות ב:ד): ״אל תאמן בעצמך עד יום מותך״.

ואמרו ויקח מאבני המקום על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות ה:) וזה לשונם: אמר רבי שמעון בן לקיש, לעולם ירגיז אדם יצר הטוב וכו׳, ואם לאו יעסק בתורה, דכתיב (תהלים ד:ה) ״אמרו בלבבכם״. והוא אמרו ״מאבני המקום״, פרוש בנינו של עולם שהם דברי תורה. גם יתיחס להם אבני המקום שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכחותיו, והוא אמרם זכרונם לברכה (סוטה כא.) תורה מצלת מיצר הרע בין בזמן שעוסק בה בין בזמן שאינו עוסק בה.

ואמרו וישם מראשתיו יכון על דרך מה שאמר רבי שמעון בן לקיש: אם לא נצחו – יקרא קריאת שמע שעל המטה, שנאמר ״על משכבכם״ (תהלים ד:ה).

ואמרו וישכב במקום ההוא יכון למה שסים רבי שמעון בן לקיש: לא נצחו – יזכור לו יום המיתה, והוא אמרו וישכב שכיבה הידועה במקום הידוע, דרך כל הארץ, בית מועד לכל חי.

ואחר כל התנאים הללו מבטח הוא שינצח היצר הרע, ומעתה מבשרו הכתוב שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה׳ אליו בחלום ידבר בו, וצא ולמד חלומותיו של ר׳ אלעזר בן ערך המובאים בספר הזהר (חלק א׳ קלט ובזהר חדש לך לך כה:).

והסלם הוא סוד נפש אדם, ולהיות שבצאת נפש מאדם בשכבו לא תעקר בהחלט מגופו של אדם אלא חלק ממנה בגוף, והוא אמרו מצב ארצה וחלק מגיע השמימה, והעד על זה כשיהיה האדם ישן יקיץ על ידי התנועעות הגוף הישן, ואם נפש האדם נפרדה והלכה לה לא תרגיש בהתנועעות הגוף, אלא ודאי כי מצבת ארצה וראשה מגיע השמימה, פרוש שאין מפסיק בינה ובין השמים, כיון שיצר הרע באדם אין, תגיע הנשמה לשמים.

ואמרו מלאכי אלהים עולים וגו׳, ירמז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה, ויעלה באמצעותה אורות עליונים בשרש נשמתן, והם נקראים בדבריהם זכרונם לברכה (זהר חלק א׳ י״ח) מיין נוקבין, להם יקרא מלאכי אלהים. וכן הוא במשנת חסידים (אבות פרק ד׳) העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, ובעלות אלו ירדו מיין דכורין, כי בהתעוררות התחתונים יתעוררו מים העליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אמרו ויורדים בו.

ואמרו והנה ה׳ נצב, פרוש שממדרגה זו יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו אלא תגלה עליו השכינה. ולזה תמצא שאמרו זכרונם לברכה (רמב״ם הלכות תשובה פרק ה) על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכלן מכשרים לדבר זה:

וייקץ וגו׳ אכן וגו׳ ואנכי וגו׳. צריך לדעת כונת אמרו אכן, שנראה כי נתגלה לו הנעלם. עוד מה תמיהא זו ואנכי לא ידעתי שנראה שצריך הוא לדעת כל נסתר?

ויתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (חולין צא:) ״כי בא השמש״ – שקעה לו שלא בעונתה לשכב שם בבית מלון המאשר, ויעקב לא הרגיש טעם הערב שמש שלא בזמנו. לזה כשבא החלום ברב ענין, אז הכר לו הנסתר טעם הערב שמש, והוא אמרו ״אכן יש ה׳״ וגו׳, ולזה העריב השמש לצרך שכיבה במקום הזה.

ואמרו יש ה׳ פרוש שם הוא מקום שבו ה׳ מצוי תמיד יותר מכל המקומות, ואשר לזה רצה ה׳ לדבר אתו שם מדי עברו שמה, ואמר ״ואנכי לא ידעתי״ קודם טעם הדבר, כי אם היה יודע היה מכין עצמו לנבואה, כי הנבואה צריכה הכנה כידוע. ואפשר אם היה מכין עצמו היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום ידבר בו, ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר. ורש״י זכרונו לברכה פרש: ואם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש, עד כאן. ואם לזה לבד נתכון נאמר אליו ואם לא ישנת לא היית חולם חלום נבואי בכל ההבטחות, ובהכרח להשלים הכונה במה שפרשתי.

ויירא ויאמר וגו׳. פרוש: הרגיש בלבו שהיה ירא מעצמו, ואמר כמה מורא במקום הזה, ונתן טעם באמרו אין זה כי אם בית אלהים, דקדק לומר שם אלהים כי הוא מקור המורא, דכתיב (קהלת ג:יד) ״והאלהים עשה שייראו״ וגו׳, ודבר ידוע כי שם אלהים יפחיד לבב אנוש.

ואמרו וזה שער וגו׳, פרוש: מקום המכון כנגדו למעלה הוא שער השמים, ולזה אמר פעם שניה ״וזה״.

עוד נתכון לתת טעם למעלת המקום שנשתנה למעלה ״אין זה כי אם בית אלהים״ אשר קדמה אליו הידיעה כי בחר לו יה בית לשכון שמה, ואמר כי הוא זה המקום. והוכיח עוד כי הוא זה בית הבחירה, כאמרו ״וזה שער השמים״, כי ראה שהיו מלאכים עולים ויורדים, וקדמה הידיעה אצלו כי המקום המקדש הוא מכון כנגד שער השמים.

וידר יעקב נדר לאמר. פירוש שהוציא הנדר בשפתיו, כי זולת זה נדר בלב אינו נדר.

אם יהיה וגו׳. ״אם״ זה תתפרש על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא קמא פרק ד׳ משנה ה׳) בפסוקים (שמות כא:ל) ״אם כפר״, ״אם כסף תלוה״ (שמות כב:כד), שאינו ספק אלא ודאי, וכאלו אמר ״כאשר יהיה זה״ וגו׳ (מכילתא סוף פרשת יתרו).

עוד ירצה על זה הדרך, אם תסכים מדת הדין על הדבר, והוא אמרו אם יהיה אלהים, כי לא דבר אליו אלא ממדת הרחמים, דכתיב ״והנה ה׳ נצב וגו׳ הנה אנכי עמך״, ודבר ידוע כי מדת הרחמים תסכים להיטיב ומדת הדין תעכב בדבר, לזה אמר ״אם יהיה אלהים״ וגו׳:

והיה ה׳ לי לאלהים. ועד עתה אינו לאלהים חס ושלום. ורש״י זכרונו לברכה פרש שלא ימצא פסול בזרעי, ואין אני יודע היכן רמוז דבר זה באמרו ״והיה״ וגו׳. ועוד הבטחה זו תמיד היא תלויה ועומדת, ואימתי יהיה קץ הגבול לעשות האבן מצבה. והנכון הוא שנתכון לומר שיתיחד אליו שם ה׳ לאלהים כדרך שנתיחד על אבותיו (בראשית כח:יג) ״אלהי אברהם אלהי יצחק״, גם יאמר עליו ״אלהי יעקב״, והוא אמרו לי לאלהים פרוש: לי ביחוד. ודבר גדול דבר יעקב בזה, ותמצא שכן היה, דכתיב (בראשית לג:כ) ״ויקרא לו אל אלהי ישראל״ ואחר כך שלם נדרו אשר נדר לעשות אבן הזאת.

והאבן הזאת וגו׳. יראה כי היא זו אבן השתיה (זוהר א:עב) שהזמינה למקדש, ומצינו לו שהזמין עצי שטים למשכן במדבר (תנחומא תרומה). ואולי שיכון ה׳ באמרו ״ועשו לי מקדש״ (שמות כה:ח) לשון מזמן, פרוש מה שכבר הוזמן, כי המשכן וגם בית המקדש בשניהם הזמינם יעקב, ״ושכנתי בתוכם״ חוזר אל שתי הכנות אלו.