בראשית כט, כג

וַהֲוָה בְרַמְשָׁא וּדְבַר יָת לֵאָה בְרַתֵּהּ וְאָעֵיל יָתַהּ לְוָתֵהּ וְעַל לְוָתַהּ

וַהֲוָה בְרַמְשָׁא וּדְבַר יַת לֵאָה בְּרַתֵּיהּ וְאָעֵיל יָתָהּ לְוָתֵיהּ וְעַל לְוָותָהּ

ויבא אליה. ולא היה יכול להחזירה מאחר שבא אליה:

ויהי בערב וגו׳. צער גדול גרם בהטעאת הצדיק וגרם פזור תוקף הקדשה, וצא ולמד (זוהר וישלח קע״ו) כי זה סבה שנעקרה קדשת הבכור אשר בו יתקבצו מלכות וכהנה ושקל כפול בירשה, ולצד המעשה שחשב יעקב ברחל ועשה פעלתו בלאה, נתפזרו בחינות הקדשה ותחלש גבורת הקדש:

ויקח את לאה. אולי שלא רצתה לרמות יעקב, ולקחה בעל כרחה או ברצוי דברים, וזולת זה לא היה צריך לומר אלא ״ויבא לאה בתו אליו״:

ויבא אותה. הערים להביאה בידו, ולא מסרה לא לשלוחי האב ולא לשלוחי הבעל, כדי שלא יהיה לו זמן להכיר בה קדם, והביאה בידו, ואין מהמוסר לחתן להזדמן לפניו, ושם עמד לבן עד סמוך לביאתו אליה להמעיט לו זמן ההכרה.

ויבא אליה. טעם שלא הרגיש בה הוא לחששת צדיק וישר ונאמן רוח, לבל יכשל במכשול האנושי אשר יתאוו תאוה קודם קרוב אליה, ויטיפו ממנו צחצוחי טמאה קודם התחלת מצוה. ומי לנו גדול מיעקב אבינו, עדות לו בתורה (בראשית מט:ג) ״ראשית אוני״, ועין מה שכתבנו שם, אשר על כן הרחיק הראות בה ותכף ומיד בא אליה לשמר חומו בל יחלל בריתו ברית קדש, וגם אחר גמר ביאה לא הכיר בה כי כבה הנרות כמשפט לאוהבי שמו (אורח חיים רמ) עד אור הבקר.

ויבא אתה אליו. ולא כתיב לאשה. כלשון דכתיב ברחל במקרא כ״ח. דבאותה שעה ודאי לא היתה לאשה כ״ז שלא ידע ולא נתרצה יעקב בלאה: