בראשית כט, ו

באה עם הצאן. הטעם באל"ף, ותרגומו אתיא (פסוק ט) ורחל באה, הטעם למעלה בבי"ת ותרגומו אתת. הראשון לשון עושה, והשני לשון עשתה:

וַאֲמַר לְהוֹן הַשְׁלַם לֵהּ וַאֲמָרוּ שְׁלַם וְהָא רָחֵל בְּרַתֵּהּ אַתְיָא עִם עָנָא

וַאֲמַר לְהוֹם הַשְׁלַם לֵיהּ וַאֲמָרוּ שְׁלָם וְהָא רָחֵל בְּרַתֵּיהּ אַתְיָא עִם עָנָא

והנה רחל בתו באה. מלרע שהוא תאר השם כמו פועל:

השלום לו. הנה השתדל לדעת את שלום לבן קודם שיראה פניו כי אין ראוי לאורח הבא לפקוד את האזרח בעת שמחתו ובהפכו על אופן אחד:

ויאמרו שלום ולא אמרו שלום לו כי אין שלום אמר אלוה לרשעים:

ויאמר להם השלום לו וגו׳ והנה רחל וגו׳. טעם שלא אמרו שלום לו כלשון השאלה, להיות שיש במשמעות דברי יעקב שני דברים: אחד, הוא אם שלם בגופו ובממונו. ושני, אם הם שלמים עמו. ופרוש דבריו השלום אתם אליו, ולזה נתחכמו ואמרו שלום, פרוש לכל מה שאתה שואל שלום. וטעם אמרם והנה רחל תשובה למה שלא שאל, אולי שלא להאריך עמהם בשאלות אמרו הנה רחל בתו ולה תשאל.

עוד יכונו לומר כי לצד שלומו עמהם, שהוא שולח בת קטנה עם הצאן, מה שלא היה ביתרו שהיה שולח שבע בנותיו, ואף על פי כן היו הרועים מגרשים אותם (שמות ב:יז).

עוד נתכונו לומר לו שלום, פרוש: למה שנוגע לגופו ולמצבו עמנו שלום, וכדי שלא יבין שרצונם לומר כי הוא בעשר ובנכסים, גמרו אומר והנה רחל וגו׳, וממוצא דבר ידע כי לא אמיד בנכסים הוא כי צריך לבתו לרעות, וגם שמספקת בת אחת לרעות צאנו כי מעט הם. וכונתם בדקדוק הדברים היא כדי שלא יוציאו מפיהם דבר שקר בדבר שעתיד להתגלות. או שחששו שיאמר להם לבן למה הוציאו עליו קול עשר, ומטעם עצמו שאמר הכתוב (משלי כז:יד) ״מברך רעהו בקול גדול״ וגו׳ שלא יתארחו אצלו הרבה ויעני.

או אפשר שכונתם להודיע ליעקב כי לבן כילי הוא בממונו, ומזלזל בעצמו שתרעה לו צאנו בתו היקרה, ומזה יקיש לדעת את האיש ומעשהו.

והנה רחל בתו וגו׳. באשר הבינו שנדרש לו לדעת בפרטות משלום ביתו מה שאין יודעים כ״כ. ע״כ הודיעו אותו שהנה בתו באה ויחקור ממנה כ״ד שורש: