אור החיים על במדבר פרק ט

בשנה השנית וגו׳. צריך לדעת למה שנה הכתוב סדר הרגיל להקדים זכרון החדש ואחר כך זכרון השנה, שכן תמצא בתחלת הספר שאמר ״באחד לחדש השני בשנה השנית״. גם כי בסדר זה שכתב נתחיב הכתוב להפסיק באמצע זכרון הזמן במאמר לצאתם מארץ מצרים, מה שלא היה עושה כן אם היה מקדים זכרון החדש ואחר כך זכרון השנה, שאז יאמר ״לצאתם מארץ מצרים״ אחרי כן. עוד יש להעיר למה נשתנית פרשה זו שלא נאמר בה ״דבר אל בני ישראל״ ככל התורה כלה. אכן יתבאר בהעיר עוד אמרו ויעשו בתוספת וא״ו בתחלת ענין. עוד קשה למה הצרך ה׳ לצוות בני ישראל על הפסח, והלא כבר צוה כאמור בפרשת בא אל פרעה (שמות יב:מג). והיה נראה לומר לזה כי חש הכתוב לומר שאין מצות פסח אלא בארץ מצרים ובבואם אל ארץ נושבת ולא במדבר, לזה בא לומר במדבר ויעשו בני ישראל את הפסח, וזה דבר רחוק.

ונראה כי כונת הכתוב היא, לצד שאמרה תורה (שמות י״ב:מ״ג) ״כל בן נכר לא יאכל בו״, ותניא במכילתא וזה לשונם: ״כל בן נכר״ – אחד ישראל מומר ואחד גוי במשמע, עד כאן לשונם. ולצד שמצינו שישראל עשו העגל וכו׳, ואמרו זכרונם לברכה (חולין ה.) כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כלה ויאמר עליו בן נכר, מעתה יש מקום לדון בישראל שאינם יכולין לעשות הפסח. והגם שנתרצה ה׳ למשה בתפלותיו ובמשפטיו אשר עשה בישראל, עם כל זה עודם לא נתבשרו שנתכפר עון העגל ויש ספק בדבר. לזה בא הקדוש ברוך הוא ונתן רשות ואמר להם ויעשו בני ישראל את הפסח, ודקדק לומר ויעשו לומר מלבד מה שהבטחו שנחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות, עוד להם שהכשרו להיות ראוים לעשות הפסח.

ומעתה באנו להשכיל להטיב שנוי הקדמת זכרון השנה, כי כיון שכל עצמו לא בא המאמר כאן אלא להכשירם לעשות הפסח, לזה פתח דבריו הזכיר שנה השנית, להשכיל סובב המאמר, שהוא לצד שהיה זה אחר מעשה העגל, מה שאין הדבר משכל בהזכרת זמן החדש שאינו מסתים בזה הערת הדבר. ולזה לא אמר ״דבר אל בני ישראל״ שלא בא לצוות לזה אלא לרשיון, ודי בהודעת המשפט למשה שכן הוא הדין. ואולי לפי מה שאמרו בפסחים (ו.) שמאמר זה היה בראש חדש, נוכל לומר כי זה המאמר היה קדם ירידת שכינה למשכן ביום ראש חדש ניסן, והקדים ה׳ מאמר זה לבשרם שכשרים הם לעשות פסח ואחר ירדה שכינה. ולזה תמצא שאמר בסמוך אחרי זה וביום הקים את המשכן כסה הענן.

ויהי אנשים וגו׳. צריך לדעת למה אמר לשון יחיד על הרבים, ועוד למה הצרך לומר ולא יכלו לעשות הפסח אחר שהודיע שהיו טמאים? ואולי כי לצד שצוה ה׳ מראש חדש על הפסח כמו שפרשו בפסחים (דף ו.) שמאמר ״ויעשו בני ישראל את הפסח״ היה בראש חדש ניסן, ומן הראוי היה להם להשתמר מטמאה, ותבא הסברא להטיל בהם דפי אשר לא שמרו את מצות ה׳ ונטמאו ולא חששו למצות פסח, תלמוד לומר ויהי לשון יחיד, לומר כי לא היה אלא ענין טמאה אחת אשר נטמאו האנשים בה, וענין טמאה זה עצמו לא היה בידם להשתמר ממנו ובעל כרחם היו נטמאים, כמאמרם זכרונם לברכה (סוכה כה:), בין לרבי יוסי הגלילי שאמר נושאי ארונו של יוסף היו, בין לרבי עקיבא, בין לרבי יצחק שאמר טמאי מת מצוה היו צריכין לטמא הגם שידעו שטמאתם נמשכת עד ארבעה עשר, והוא מה שרמז מאמר ולא יכלו לעשות הפסח לומר שלא יכלו לשמר עצמן מהטמאה לעשות הפסח. ואמרו ביום ההוא, כבר דקדקו רז״ל (פסחים צ:) למר כדעתו ולמר כדעתו. עוד ירצה באמרו לשון יחיד, לומר כי לצד שהיו יחידים הוא שלא יכלו לעשות הפסח, אבל אם היו צבור היו יכולין לעשות הפסח כי בא בטמאה. שוב ראיתי בספרי מרז״ל שדיקו כן.

לנפש אדם. אמרו ״לנפש אדם״ לומר, אבל לטמא שרץ יכולין הם, על פי דבריהם זכרונם לברכה (פסחים צ.) שאמרו שוחטין וזורקין על טמא שרץ וטובל ואוכל פסחו לערב, אבל טמא מת הגם שחל שביעי שלו ביום ארבעה עשר אין שוחטין עליו, והוא אמרו ״ביום ההוא״. ואמר רבי עקיבא וזה לשונו: שחל שביעי שלהם בערב הפסח, כתיב ״ביום ההוא״ – הוא שאינם יכולין, אבל ביום שלאחריו היו יכולין. וגם לסברת האומר ״ביום ההוא״ נטמאו, ישנו לפרושנו במאמר ״לנפש אדם״ לומר שאם היה שרץ שוחטין עליו.

ויקרבו לפני משה וגו׳. טעם קרבתם לפני משה ואהרן, לפי פשט הכתוב כדי שתבא ההוראה ממשה תכף ומיד לכהן להקריב את קרבניהם אם כן יורה. ורבותינו זכרונם לברכה במסכת בבא בתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא קיט.) אמרו וזה לשונם: אפשר עמדו לפני משה ולא אמר וכו׳, אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי רבי יאשיה. אבא חנן משום רבי אליעזר אומר: בבית המדרש היו יושבים ובאו וכו׳, עד כאן. ואמרו בגמרא וזה לשונם: במאי קא מפלגי? מר סבר חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, ומר סבר אין חולקין, והלכתא חולקין, והלכתא אין חולקין, ולא קשיא – הא דפליג ליה רביה יקרא, הא דלא פליג ליה רביה יקרא, עד כאן לשונם. הנה ממה שאמרו הלכתא חולקין והלכתא אין חולקין, והעמידו אמרם הלכתא חולקין בדפליג ליה רביה יקרא והלכתא אין חולקין בדלא פליג ליה רביה יקרא, הדברים מוכיחים שחולקין רבי יאשיה ואבא חנן בקצוות – מר סבר חולקין אפלו אין רבו חולק לו כבוד, ומר סבר אין חולקין אפלו חולק לו רבו כבוד, שבזה יצדק לומר הלכתא וכו׳ והלכתא וכו׳ מכלל דפליגי.

ויש לנו לחקור זאת: מנין לו לש״ס להעמיד מחלוקת זו שחולקין בקצוות, ומה גם היות הפך הכלל שאנו אומרים שאין להעמיד מחלוקת רז״ל בקצוות? ואם לצד שלא נודע מחלקתם אם בשחולק וכו׳ אם בשאין חולק וכו׳, אין הכרע לומר שאין חולקין אלא בשאין חולק לו רבו וכו׳, אבל כשחולק לו רבו וכו׳ מודים שחולקין, או נלך לצד זה שאין חולקין התנאים אלא כשחולק לו רבו וכו׳, אבל כשאין רבו חולק מודים שאין חולקים לו כבוד, ואשר על כן העמיד הש״ס מחלוקת בקצוות? זה דוחק, שהיה לו להש״ס לעמוד על משמעות דברי התנאים קודם כמנהג הש״ס, ויגלה מחלקתם, ואחר כך יאמר הלכתא וכו׳.

והיה נראה לומר כי הש״ס דיק שחולקין בקצוות מתוך מחלקתם ממה שחולקין, כי בשלמא אי אמרינן שחולקין בקצוות שפיר, אלא אם אינם חולקין אלא בחלוקה אחת ושוים בחברתה, למה פליג תנא על דברי חברו כיון שיכול להעמיד דבריו בחלוקה שיודה בה הוא? גם זה אינו מספיק, כי זה הטעם צודק בדברי אבא חנן שחולק בקצוות אפלו דלא פליג ליה רביה יקרא, אבל רבי יאשיה מי יאמר שסובר אין חולקין אפלו פליג ליה רביה יקרא? ועוד, גם על החולק אני דן מי גלה לו שתנא קמא בכל הקצוות הוא אומר?

אכן הטעם הוא, כי ממה שהצרך רבי יאשיה לסרס המקרא ולדרשו, והוא הפך פשט הכתוב, הרי זה מגיד כי לא מצא לו דרך להעמידו בלא סרוס. ואם היה סובר רבי יאשיה שחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, היה לו להניח הכתוב כפשוטו ולהעמידו כשחולק לו רבו כבוד. ויצדקו הדברים בהאיש משה רבינו עליו השלום שהיה ענו מאד, שהיה חולק כבוד לאהרן אחיו, ומה גם שהיה גדול ממנו. עוד מצאנוהו שהיה חולק לו כבוד, כאמרם זכרונם לברכה (מכילתא פרשת בא יב) שאמרו כשהיו עומדים לפני פרעה, משה חולק כבוד לאהרן שיקדים בדבור ואהרן למשה, והיה הדבור יוצא מבין שניהם. הנה הוא חולק לו כבוד.

וממה שסרס המקרא גלה דעתו שסובר שאין חולקין וכו׳ אפילו חולק לו רבו כבוד, וממה שמצינו שנחלקו גם כן בענין בנות צלפחד דכתיב ״ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר״ וגו׳ (במדבר כז:ב), וזה לשונם: אפשר עמדו לפני משה וכו׳ ולפני אלעזר ולא אמר וכו׳ ויעמדו לפני הנשיאים בעדה והעדה וכו׳, אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי רבי יאשיה. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר: בבית המדרש היו יושבים וכו׳, ומביא הש״ס הענין עצמו שהבאנו למעלה. והנה ממה שראינו שחלק אבא חנן בעמידת בנות צלפחד לפני הנשיאים והעדה, מן הסתם לא היו הנשיאים חולקין כבוד לכל העדה, ואין צריך לומר משה מלך ישראל, ואף על פי כן אמר אבא חנן שחלקו להם כבוד. הא למדת שסובר שחולקין כבוד אפילו אין רבו חולק לו כבוד, ומעתה הרוחנו טעם נכון למה נחלקו שתי פעמים רבי יאשיה ואבא חנן.

למה נגרע וגו׳. צריך לדעת טענת האנשים במאמר ״למה נגרע״, הלא טעמם בפיהם יענו ״אנחנו טמאים״, ומה מבקשים לתן להם תורה חדשה. ואולי כי לצד שנטמאו ברשותו יתברך, בין למאן דאמר טמאי מת מצוה בין למאן דאמר נושאי ארונו של יוסף, חשבו כי ידין ה׳ אותם כטהורים, וכשם שמצינו (פסחים עז.) שיתרצה ה׳ עשות הפסח בטומאה בצבור, לזה טענו למה נגרע, וכי בשביל שעשו מצוה יהיו נגרעים מקרבן פסח? או ירצה לומר שיעשו לפסח תשלומין כחגיגה שיש לה תשלומין כל שבעה, שאמרו (חגיגה ט.) חוגג והולך כל הרגל, כמו כן יצו ה׳ להם שיעשו פסח למחר, והוא מאמר במועדו שהוא מועד הפסח.

ואולי כי לזה דקדק הכתוב לומר ביום ההוא, פרוש, לדברי האומר יום שביעי של טמאתם היה, לזה באו ביום ההוא כדי שיאמר להם לעשותו תשלומין למחר.

ולדרך זה אנו מרויחים טעם שה׳ אמר מצוה זו של פסח שני אחר ששאלו האנשים ההמה, לומר שהגם שיהיו טהורים בתוך ימי הפסח כנדון שלפנינו, אף על פי כן אין לו תשלומין לעשותו בשבעת ימי הפסח כחגיגה אלא בחדש השני.

עוד ירצה אמרו למה נגרע, פרוש: כיון שהיה יום שביעי לטמאתם, טוענים שיכולין לשחוט עליהם פסחיהם כדרך ששוחטין וזורקין על טמא שרץ, כיון שהם נטהרים לערב ואין להם טמאה אלא ביום ההוא, והוא מאמר ביום ההוא, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו ענינים אחרים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

והאיש אשר הוא טהור וגו׳. צריך לדעת למה לא כתב ענש המבטל פסח בזמנו עד עתה ולא כשכתב מצות הפסח, ולפי מה שנחלקו בענין זה (פסחים צג.) וזה לשונם: תנו רבנן חיב על הראשון וחיב על השני דברי רבי, רבי נתן אומר חיב על הראשון ופטור על השני, רבי חנינא בן עקיבא אומר אף על הראשון אינו חיב אלא אם כן לא עשה השני, ואמרו שם בפסחים ושלשתם מקרא אחד דרשו, יעין שם. מעתה לכל אחת מהסברות הניח הכתוב לומר עד כאן לכל אחד מהסברות כדרכו, מה שלא היינו שומעין כן אם היה מצוה במקומו.

וכי יגור. אמר בתוספת וא״ו, נתכון בזה להטיל על ישראל משפט הגרים לבל יזלזלו במצוות, ולזה אמר וכי יגור מוסיף על ענין ראשון, ומה ענין ראשון לבני ישראל גם זה לישראל.

ועשה וגו׳. צריך לדעת למה כתב ״ועשה״ בתוספת וא״ו בתחלת ענין. עוד למה הצרך לחזר לומר כן יעשה, והיה נראה לומר שבא לשלל גר תושב, ולזה אמר וכי יגור אתכם גר ויהיה מאותם שעושים פסח, דהינו גר שמקים התורה, על זה אני מצוך כחקת הפסח וגו׳ כן יעשה. ואין פרוש זה מספיק, כי מובן הוא הדבר שאינו מדבר אלא בגר גמור.

ויתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה בספרי (במדבר ט:יד) וזה לשונם: רבי שמעון בן אלעזר אומר, הרי שנתגיר בין שני פסחים, שומע אני יעשה שני, תלמוד לומר ״ולאזרח״, מה אזרח שלא עשה וכו׳, עד כאן. והוא מאמר הכתוב ״ועשה״ בתוספת וא״ו, לומר אם היה בן מעשה הראשון אז יתחיב לעשות שני כשלא הכשר. וכפי זה אמרו ועשה תנאי הוא, אז הוא כחקת הפסח וגו׳ יעשה, פרוש חקת הפסח הוא שישנו גם כן בתשלומין, אבל אם אינו בפסח ראשון אינו בפסח שני.

עוד נראה לפרש, בהעיר עוד למה פרט הכתוב הגר במצוה זו מכל המצוות. והגם שאמרו זכרונם לברכה (ספרי) וזה לשונם: אין לי אלא פסח שהשוה הגר לאזרח, כל המצוות שבתורה מנין? תלמוד לומר ״חקה אחת״ וגו׳, עד כאן, עם כל זה למה לא בחר לפרט אלא במצות פסח? אכן לצד שיש מקום לומר שאין הגר חיב בפסח, לפי שלא היה לא הוא ולא אבותיו במצרים, ואין מקום למעשה פסח אצלם כי לא פסח ה׳ על בתיהם במצרים. וזה דומה למאמרם זכרונם לברכה שאמרו (ביכורים א,ד) גר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר וכו׳, כמו כן הדבר הזה. לזה חדש הכתוב דין זה כאן ואמר וכי יגור אתכם גר ועשה פסח, הוסיף בו תוספת פרוש, שהגם שאינו מהיוצאים ממצרים, אף על פי כן מלבד שצריך לעשות כל המצוות, ואף גם זאת ״ועשה פסח״ וגו׳:

ודקדק לומר אתכם, לומר שהגם שאתם רואים זה חדש מקרוב בא, עם כל זה אתכם הוא כאחד ממנו, ויציאתנו ממצרים היתה גאלת עולם גם לנפש הגר, הגם שלא היה בנגלה היה בנסתר, כי שרש הקדשה אחד הוא, וכשהיו אבותינו במצרים היתה כללות הקדשה טבועה בטמאת מצרים, ואם חס ושלום היה כללות הקדשה נטבע אין תרופה לענפים, כי הכל הולך אחר העקר, והצלת העקר נוגעת גם לענפים.

ואמר כחקת הפסח, חש הכתוב שיאמר האומר: הן האמת כי עשה יעשה כל משפטי פסח, אבל דברים שהם ממש דברי שקר, כמו שתאמר להגיד ״עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו״ וגו׳ וכדומה, עדין דן אנכי כי לא ישעו בדברי שקר, תלמוד לומר ״כחקת הפסח״, כי יכול יוכל דבר כדברים האלה, כי היה היה גם הוא במצרים בבחינת השרשים. ועין מה שפרשתי בפסוק (שמות כ״ג:ט׳) ״ואתם ידעתם את נפש הגר״.

ואמרו כן יעשה בא לחובה, שלא תאמר שלא בא הכתוב אלא לרשות שיכול לומר כן, תלמוד לומר ״כן יעשה״ חובה, ומאמר חקה אחת בא להשוות כל התורה כלה:

ולפי העלות. אמר וא״ו בתחלת ענין, לומר כי ענין הענן אשר על המשכן היה משמש שני דברים: אחד הוא למכסה על האהל לכבוד ולתפארת, והוא מאמר כסה הענן את המשכן לאהל (על) העדות, והוסיף עוד ואמר ולפי וגו׳, פרוש ועוד היה הענן לצרך זה, שלפי העלותו יסעו בני ישראל כדי שידעו זמן הנסיעה וזמן החניה.

ואחרי כן יסעו וגו׳. צריך לדעת מה הוא אמרו ואחרי כן וגו׳, שהיה צריך לעשות גזרה במאמר על זה הדרך: ״ולפי העלות וגו׳ יסעו״, כשעור מאמר הסמוך ״ובמקום אשר ישכן וגו׳ שם יחנו״. ונראה שאם היה אומר ״אחרי כן יסעו״ היה נשמע שזה הוא גזרת הכתוב, ולא כן הוא הכונה, אלא שהגזרה הוא במאמר הבא אחר כך על פי ה׳ וגו׳, וזה הוא שעור הכתוב ולפי העלות וגו׳, ואחרי כן הוא שיהיו נוסעים וגו׳, וכיון שכן על פי ה׳ וגו׳, הרי הם נוסעים על פי ה׳.

עוד נתכון לומר בדרך זה, שזולת כן אם היה אומר ״אחרי כן יסעו״, היתה הגזרה בתבת ״אחרי כן״, והיה המשמעות שלא היו נוסעים קדם אלא אחרי כן, ואין בנשמע שהיו על כל פנים נוסעים כשהיה נוסע הענן. לזה אמר ואחרי כן כדי שתהיה נרדפת למעלה ותבא הגזרה במאמר ״יסעו בני ישראל״, כאלו אמר ״ולפי העלות וגו׳ יסעו״. ואם היה אומר בסדר זה ״ולפי העלות וגו׳ יסעו״, אז היה נשמע שבעלותו הוא שמתחיבים לסע, ואין במובן שאם ירצו לסע שתמנעם מניעת עלית הענן, לזה אמר ״ולפי העלות וגו׳ ואחרי כן״ לומר ולא קדם.

על פי ה׳ יסעו בני ישראל וגו׳. והענן יגיד אשר פי ה׳ יקבנו.

כל ימי וגו׳ ובהאריך וגו׳. בא הכתוב לסדר כל בחינות הנהגות הענן, וללמד שבחן של ישראל שהיו חפצים באשר יחפץ ה׳. והתחיל בענין אריכות זמן החניה ואמר כל ימי אשר ישכן הענן יחנו, פרוש יחנו – יחפצו לחנות, ולזה לא אמר חנו בני ישראל שיהיה נשמע שעשו לצד ההכרח מהמנהיג, והוסיף לומר ובהאריך וגו׳ לומר שאפלו יאריך כל כך ימים רבים אף על פי כן יחנו, ואמרו ושמרו וגו׳ לומר כי מלבד שהיו חונים כל זמן וכו׳ עוד מודיע כי לא היו עושים הדבר לצד שהיו חפצים בשבת ולא בהלוך אלא לצד שמירת דבר ה׳, והוא אמרו ושמרו וגו׳ הגם שהם ימים רבים. ואמרו ולא יסעו ולא אמר ולא נסעו, לשלל בחינת החושב כאלו אמר ולא יחפצו לסע.

ויש אשר וגו׳ ימים מספר. גם זה מספר בשבח ישראל, שהגם שלא יחנו לפוש אלא ימים מועטים – יסעו בהעלות הענן. ואמר על פי ה׳ יחנו, ואין שיכות לזכרון שניהם אלא למסע, נתכון להשוות הנסיעה לחניה, לומר: כשם שעל פי ה׳ יחנו ברצון והשלמת דעת לנוח מהדרך, כמו כן ברצון השלם היו נוסעים, הגם שהיו נוחים זמן מועט.

וראיתי שתרגם יונתן בן עוזיאל ״ימים מספר״ – שבעת יומין, ולפי דבריו זכרונו לברכה אין מקום לדברינו לומר שבא לשבח ישראל כי יש במשך שבעה ימים לנוח מן הדרך. ולדבריו זכרונו לברכה יתבאר הכתוב על זה הדרך, שבא לומר שבין בפרק החניה ובין בפרק הנסיעה, הגם שהיה להם הרצון, לא היו עושים הדבר אלא לצד היות הדבר מאמרו יתברך, והוא אמרו על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו:

ויש אשר וגו׳ מערב עד בקר וגו׳. מכאן ואילך בא הכתוב להודיע ההדרגות שהיו בשנוי חניתם, והתחיל מזמן חנית לילה, והוא אמרו מערב עד בקר, ואמר סמוך לה זמן חנית יום ולילה כאמרו יומם ולילה, ואמר סמוך לה זמן שני ימים, כאמרו יומים, וסמוך לה חדש, וסמוך לה ימים שהוא שנה. והודעה בזה אינו כהודעה בפסוקים הקודמין פסוק ״ובהאריך״ ופסוק ״ויש אשר וגו׳ ימים מספר״, שאם כן לא היה לו להקדים זכרון ימים מספר לזכרון ערב עד בקר. ואין לומר כי שני פסוקים ״ובהאריך״ ו״יש וגו׳ ימים מספר״ הם זכרון דרך כלל מה שפרט אחר כך, שהרי אין בכלל מה שבפרט שהוא מערב עד בקר ויומם ולילה. אלא ודאי כי שני כתובים הראשונים יגידו ענין אחד כמו שכתבנו, ושלשה כתובים האחרונים יגידו הדרגות שנויי העכבה שהיו משתנים מגדר לילה אחת לגדר שנה אחת. והטעם בזה לפי מאמר אנשי אמת שטעם העברתם במדבר הוא לברר ניצוצי הקדשה השבויות ביד שוכן מדבר ציה, אשר על כן היודע נסתרות היה משער שעור אשר יספיק לברור במקום ההוא אם מעט ואם הרבה, והיו מתעכבים כפי הצרך, גם לא היו חונים אלא במקום שיש לברר ולא במקום שיספיק בו הברור במשך זמן הלוכם בו.

בהאריך הענן וגו׳. פרוש, יספר כאן בשבח ישראל שאפילו כל כך נתעכב הענן שנה אחת יחנו ברצונם, ובהעלתו אפילו לא יתעכב אלא מערב עד בקר ונעלה הענן – נוסעים. והשוה הכתוב שניהם, רצון הנסיעה שהיתה להם בשלא היה מתעכב אלא לילה אחת לרצון שהיה להם לנסוע אחר שנה אחת, כי ודאי יחפצו לסע, והשוה הכתוב רצון שהיה להם בנסיעה אחר שנה אחת לנסיעה אחר לילה אחת לחניתם שלא היו קצים בעכבת החניה לצד הזמן שלא היה כל כך ארוך כמו כן בחניתם שנה אחת, וגמר אומר הטעם, על פי ה׳ שלא היו חפצים אלא לעשות מאמר ה׳. ואמרו שמרו את משמרת ה׳ פרוש, היו ממתינים כשיעור אשר ימתין ה׳ לסע אם מעט ואם הרבה.

ואם תאמר אם כן למה הצרך להקדים שני פסוקים ראשונים, פסוק ובהאריך ופסוק ויש אשר יהיה וגו׳, אם להגיד שבחן של ישראל הנה הוא ביתר שבח בגמרן של דברים כמו שפרשנו. הנה אם לא קדם מאמר ובהאריך הענן על המשכן וגו׳ ויש וגו׳ לא היינו מפרשים במאמר ״ובהאריך על המשכן וגו׳ על פי ה׳״ וגו׳ כדרך שפרשתי, אלא היינו אומרים שהיו ממתינים בזמן הארוך והיו נוסעים בזמן המועט ולא אחרו ולא קדמו, אבל ידיעת הרצון השלם כדרך שפרשתי לא היינו יודעים, אלא אחר שהקדים שלא קדמו ולא אחרו בפסוקים הראשונים כדרך שפרשנו שאפלו כחושב לא חשבו להקדים ולאחר, בא הכתוב והעירנו בגמרן של דברים להבין מה שפרשנו בהם. ומה שאמר עוד על פי ה׳ ביד משה, רז״ל כבר דרשו (ספרי חלק א פרק ד) שהיה הענן מתעגל ולא היה מזדקף עד שהיה משה אומר ״קומה ה׳״ וגו׳.