במדבר ט, ז

למה נגרע. אמר להם אין קדשים קרבים בטמאה אמרו לו יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטהורים. אמר להם עמדו ואשמעה, כתלמיד המבטח לשמוע מפי רבו. אשרי ילוד אשה שכך מבטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה. וראויה היתה פרשה זו להאמר על ידי משה כשאר כל התורה כלה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות על ידי זכאי:

וַאֲמָרוּ גֻבְרַיָא הָאִנוּן לֵהּ אֲנַחְנָא מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא לְמָא נִתְמְנַע בְּדִיל דְלָא לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנָא דַיְיָ בִּזִמְנֵיה בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וְאָמָרוּ גוּבְרַיָא הָאִינוּן לֵיהּ אֲנַחְנָא אִסְתְּאַבְנָא לְבַר נַשׁ דְמִית עֲלָנָא לְמָה כְעַן נִתְמְנַע בְּגִין דְלָא לְמֵיכוֹס פִּסְחָא וּלְמִזְרוֹק אַדְמָא דְקוּרְבָּנָא דַיְיָ עַל מַדְבְּחָא בִּזְמַנֵיהּ וּבִשְרֵיהּ יֵיכְלוּן דַכְיָין בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל

למה נגרע. מבנין נפעל:

אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע. מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה:

במועדו. שזו מצוה עוברת:

למה נגרע. למה אין אנו רשאים לאכול קדשים בטומאה הרי אשתקד אכלנו הפסח במצרים אפילו בטומאה והטעם שעדיין לא הוזהרו.

למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'. וא"ת מה ראו לו' זה ואיך יעלה על לבם שיקריבו הפסח ויעשוהו בטומאה וי"ל דבזה טעו שהיו סבורים כיון דלעיל גבי הפסח כתיב במועדו דרשינן אפי' בטומאה ואינו כן דאפי' טומאה דחויה דוקא בצבור אבל ביחיד לא וזה שאמר הכתוב איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם ודרשינן איש נדחה ואין צבור נדחין לפי שטומאה דחויה בצבור ויש אומרי' הותרה בצבור לפי וכו':

למה נגרע וגו׳. צריך לדעת טענת האנשים במאמר ״למה נגרע״, הלא טעמם בפיהם יענו ״אנחנו טמאים״, ומה מבקשים לתן להם תורה חדשה. ואולי כי לצד שנטמאו ברשותו יתברך, בין למאן דאמר טמאי מת מצוה בין למאן דאמר נושאי ארונו של יוסף, חשבו כי ידין ה׳ אותם כטהורים, וכשם שמצינו (פסחים עז.) שיתרצה ה׳ עשות הפסח בטומאה בצבור, לזה טענו למה נגרע, וכי בשביל שעשו מצוה יהיו נגרעים מקרבן פסח? או ירצה לומר שיעשו לפסח תשלומין כחגיגה שיש לה תשלומין כל שבעה, שאמרו (חגיגה ט.) חוגג והולך כל הרגל, כמו כן יצו ה׳ להם שיעשו פסח למחר, והוא מאמר במועדו שהוא מועד הפסח.

ואולי כי לזה דקדק הכתוב לומר ביום ההוא, פרוש, לדברי האומר יום שביעי של טמאתם היה, לזה באו ביום ההוא כדי שיאמר להם לעשותו תשלומין למחר.

ולדרך זה אנו מרויחים טעם שה׳ אמר מצוה זו של פסח שני אחר ששאלו האנשים ההמה, לומר שהגם שיהיו טהורים בתוך ימי הפסח כנדון שלפנינו, אף על פי כן אין לו תשלומין לעשותו בשבעת ימי הפסח כחגיגה אלא בחדש השני.

עוד ירצה אמרו למה נגרע, פרוש: כיון שהיה יום שביעי לטמאתם, טוענים שיכולין לשחוט עליהם פסחיהם כדרך ששוחטין וזורקין על טמא שרץ, כיון שהם נטהרים לערב ואין להם טמאה אלא ביום ההוא, והוא מאמר ביום ההוא, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו ענינים אחרים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

למה נגרע לבלתי הקריב וגו'. יש מקשים וכי נעלם מהם שטמא אסור באכילת קדשים, וזה קשה לפי גרסת התלמוד (פסחים סו:) שלמד מן איש איש שיחיד נדחה לפסח שני ולא ציבור אבל למאי דמסיק בילקוט (ט ב) בשם הספרי, (ועיין פסחים עז. וירושלמי פסחים פ"ז ה"ד) שמן יתור של במועדו אנו למידין שפסח ציבור קרב בטומאה לא קשה מידי, כי אחר ששמעו לשון במועדו אמרו למה נגרע מן הציבור ובאה התשובה איש איש כו' דווקא איש נדחה ולא ציבור. והבינו האנשים מדקאמר משה אל בני ישראל לעשות הפסח במועדו אפילו בטומאה ולא להם בפרטות ש"מ שהוציא אותם מן הכלל דאל"כ למאי נפקא מינה אמר לבני ישראל לעשות הפסח והלא כבר הם מצווין ועומדים אלא שבא למעט הטמאים היחידים על כן אמרו למה נגרע.

לנפש אדם. ה״ז טומאת מגע ולא טומאת הגוף שאין דוחה אפי׳ בצבור. וגם לא טומאת מגע של יום א׳ דאפשר לטבול ולהקריב וא״כ למה נגרע וגו׳:

במועדו. א״כ הוא זמן קבוע שדוחה טומאה:

בתוך ב״י. לת״ק במשנה דתמורה פרק ב׳ דתלוי בק״צ שקרב בטומאה מתפרש כמשמעו שטענו עוד טענה בשביל שקרב בצבור. אבל לר״מ ור׳ יעקב דס״ל שאינו תלוי אלא בזמן קבוע אינו מובן מה זה דקדקו בתוך ב״י. אבל באמת לא מצינו שקרבן דוחה טומאה אלא הקרבה ולא אכילה ופסח מצותו העיקרי באכילה. וא״כ אין ראיה מכל ק״צ. מש״ה דקדקו בתוך ב״י. ויהיו מנוים עם טהורים ויהיה נאכל מהם. והכי תניא בספרי שאמרו שיהיה הבשר נאכל לטהורים :

ויאמרו האנשים ההמה אליו מ"ש האנשים ההמה מיותר, ופי' חז"ל כי הזכיה הזאת שזכו שתאמר פרשה זו על ידיהם כמ"ש לקמן (ס"ס כב) שהיה זה זכות מיוחד היה ע"י שהיו אנשים מיוחדים כשרים וחרדים על המצות וע"י שבאו לישאל בעצמם לא ע"י שליח שזה מציין במלת ההמה ר"ל הם בעצתם, ועז"א שאין נשאלים אלא לבעל המעשה היינו שהזכות הזה שנשאל ה' ממשה והשיב לו פ' זו, היה צריך שבעל המעשה עצמו ישאל וזכותם עמדה להם:

למה נגרע [תקנתי גירסת הספרי כפי הגהות הגר"א]. והנה הרמב"ם כתב (פ"ו מה' ק"פ) טמא מת שחל שביעי שלו בע"פ אעפ"י שהוזה וטבל והרי הוא ראוי לאכול קדשים בערב אין שוחטים עליו אלא נדחה לפסח שני שנא' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא מפי השמועה למדו ששביעי שלהן היה, וע"ז שאלו אם ישחט עליהם והם יאכלו לערב, ופירש להם שאין שוחטים עליהם. ולפ"ז שהשאלה הראשונה היה אם יוכלו לשחוט ולזרוק קודם טבילה והזיה, כמו דקיי"ל בכל הזבחים ערל וטמא משלחים קרבנותיהם חוץ מפסח, כמ"ש בפסחים (דף סב), והשיב אין קדשים נאכלים בטומאה וכמו שפרש"י שם חוץ מפסח דבעינן ראוי לאכלו שאכילת בעליו מעכבת וא"ל א"כ יזרק הדם על הטומאה, ר"ל על טומאת טבול יום היינו שיזה ויטבול קודם הזריקה, והבשר נאכל לטהורים שבעת האכילה יהיה טהור, וע"ז שאל, ודעת הראב"ד שטבול יום של טמא מת שוחטין וזורקים עליו כמו טבול יום של שרץ, דבגמ' (דף צ) מדמי להו להדדי, והם שחטו פסחיהם קודם שהזו וטבלו ועבר זמן שחיטת הפסח והשאלה היה אם הפסח כשר אם יזו ויטבלו עתה ויאכלוהו לערב בטהרה [עי' במשנה למלך שם שפי' כן דעת הראב"ד ] ובאה התשובה שאין שוחטין וזורקין על טמא מת ושרץ כדעת רב (שם), וכבר בארתי (בסי' יט) שלדעת ר"ע שמישאל ואלצפן היו, נטמאו רק בטומאת חרב הרי הוא כחלל שגררום בשפודין של ברזל, וכבר באר הרמב"ם שם שאם נטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול, וא"כ לר"ע ע"כ שהיתה השאלה בשלא הוזו וטבלו, ועז"א שלא היתה השאלה על האכילה שזה ידע משה שא"נ בטומאה רק נסתפק אם יזרוק הדם עליהם קודם טבילה ויטבול אח"כ והשיבו לו שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, וי"ל שהיה השאלה סמוך לשקיעת החמה שלא היה פנאי לטבול קודם ולזרוק הדם אח"כ ואם יקדימו הטבילה תשקע החמה ויפסל הדם כי דם נפסל בשקיעת החמה והיה צריך לטבול ולזרוק הדם כאחד וכן תהיה זריקת הדם קודם גמר הטבילה, וע"ז באה התשובה שא"א ונדחו לפ"ש, ולפי מ"ש בחבורי אה"ח בארץ יהודה (סי' א' סק"ז) שלפמ"ש הרמב"ם (בפ"ז מה' נזירות ה"ח) שיש דין מיוחד בנזיר שאם נגע באהל המת או בבגדים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו, והוכחתי שם שה"ה אם נגע בכלים הנוגעים במת ואח"כ נזר פקעה הטומאה ממנו לדעת הרמב"ם כדי שלא יסתור ימי הנזירות, וא"כ היה לאנשים האלה תקנה שידרו בנזירות ותפקע הטומאה מהם ויוכלו לעשות הפסח, וזה עצמו היה ספקו של משה אם מחויבים בפסח שני אחר שיש להם תקנה להפקיע הטומאה ע"י נזירות ולעשות פסח ראשון. והשיבו לו שזה דומה כדרך רחוקה אחר שלפי מה שהוא עתה שאינו נזיר הוא טמא ואינו ראוי להקריב פסח ראשון אין מחייבים אותם לידור בנזירות:

מ דק"ל למה אמרו למה נגרע הרי טמאים היו וטמא אסור להקריב קרבן בימי טומאתו ולמה היה ספק למשה שאמר להם עמדו ואשמעה וגו' ואיך שכח משה פרשת שילוח טמאים שנאמר לו בראש חודש ניסן. ומתרץ אין וכו' ועיקר שאלתו היה רק על זריקת הדם עליהם בטומאה כדם חטאת שהיא קדשי קדשים ובשרה נאכל לטהורים כל שכן פסח הקל:

נ מקשין העולם איך תולה זה במה שפירש לעיל מיניה. ויש לומר דאי לא פירש אשרי ילוד אשה וכו' הייתי אומר דמה שלא נאמרה פרשה זו בשם משה הוא לענשו של משה שאמר כל הדבר הקשה וגו' אבל עכשיו שפירש אשרי ילוד אשה וגו' שהקרא מדבר בכבודו של משה אם כן למה לא נאמרה פרשה זו בשם משה לכן פירש וראוי וכו':