במדבר ט, יג

וְגַבְרָא דְהוּא דְכֵי וּבְאֹרַח לָא הֲוָה וְיִתְמְנַע לְמֶעְבַּד פִּסְחָא וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מֵעַמֵהּ אֲרֵי קֻרְבָּנָא דַיְיָ לָא קָרִיב בְּזִמְנֵהּ חוֹבֵהּ יְקַבֵּל גַבְרָא הַהוּא

וְגַבְרָא דְהוּא דְכֵי וּבְאוֹרַח עַלְמָא לָא אִסְתָּאֵב וּמִבָּרָא לְסִיקוּף מַשְׁכְּנֵיהּ לָא הֲוָה וּפְסַק מִלְמֶעֱבַד קוּרְבַּן פִּסְחָא דְנִיסָן וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ אֲרוּם קוּרְבָּנָא דַיְיָ לָא קְרֵיב בְּזִמְנֵיהּ חוֹבֵיהּ יְקַבֵּיל גַבְרָא הַהוּא

ובדרך לא היה. או בדרך וכן ומכה אביו ואמו:

חטאו ישא. הוא בעצמו:

ובדרך ד' במסרה הכא ואידך וילך בדרך אביו ובדרך אמו ובדרך ירבעם בן נבט ואידך ובדרך חטאים לא עמד וזה הוא ובדרך לא הי' וחדל לעשות הפסח שעושה כדרך שעשה ירבעם שהלך בדרך חטאים שבטל הקרבנות והחטיא את ישראל גם זה שאינו בדרך ומבטל מלעשות הפסח:

וחדל ב' במסרה הכא ואידך וחדל לעולם דפסח בכרת וזה הוא וחדל לעולם לעולמו של יובל דהיינו חמשים שנה כדין חייבי כריתות דלא מפקי חמשים:

ונכרתה הנפש ההוא ס" ת אשה לומר לך אחד האיש ואחד האשה בכלל עונשין:

ובדרך לא היה או בדרך לא היה דוגמא מכה אביו ואמו.

וחדל לעשות הפסח. מעשות הפסח שיאמר הרי יש לו תשלומים. דוגמא ויחדלו לבנות העיר, אשר ברא אלוקים לעשות שפי׳ כי בו שבת מעשות מכל מלאכתו אשר ברא.

ואיש כי לא יהיה טמא ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח. שיאמר' הרי יש לי תשלומין ונכרת וככל חוקת הפסח בא לרבות שלא יצא מחבור' לחבור' דומיא דעצם לא ישברו בו שהוא בגוף הפסח:

והאיש אשר הוא טהור וגו׳. צריך לדעת למה לא כתב ענש המבטל פסח בזמנו עד עתה ולא כשכתב מצות הפסח, ולפי מה שנחלקו בענין זה (פסחים צג.) וזה לשונם: תנו רבנן חיב על הראשון וחיב על השני דברי רבי, רבי נתן אומר חיב על הראשון ופטור על השני, רבי חנינא בן עקיבא אומר אף על הראשון אינו חיב אלא אם כן לא עשה השני, ואמרו שם בפסחים ושלשתם מקרא אחד דרשו, יעין שם. מעתה לכל אחת מהסברות הניח הכתוב לומר עד כאן לכל אחד מהסברות כדרכו, מה שלא היינו שומעין כן אם היה מצוה במקומו.

וחדל לעשות הפסח. שלא נימא דא״כ שיש פ״ש. אין עונש כרת אלא אם עבר גם על זמן ש״פ. אבל כ״ז שאפשר להביא פ״ש אינו אלא חסרון זריזות וכמו שלא עשה חגיגה ביום הראשון. מש״ה כתיב והאיש וגו׳:

כי קרבן ה׳ וגו׳. בפסחים דף צ״ג אי׳ דרבי ס״ל דקאי כל פ״ש אם שגג בראשון והזיד בשני. וכתיב חטאו ישא שהוא כרת. ואי׳ שם שלמד מדכתיב במברך את השם ונשא חטאו והוא בכרת. וכבר ביארנו בספר ויקרא פ׳ אמור שם שזה אינו אלא לר״מ דס״ל כינוין בכרת. אבל לרבנן לדעת הרמב״ם דכינוין רק באזהרת איסור בעלמא. צ״ל דרבי יליף ממקומו דכתיב חטאו ישא אצל כרת בפ״ר וה״ה בשני. וכ״ה בירו׳ פסחים פ״ט ה״ג:

יעשו אותו ממ"ש בלשון רבים משמע שקאי על הצבור, כמ"ש באילת השחר (כלל קסא), ע"ז משיב שתפס לשון רבים מפני שהשואלים היו רבים כמ"ש ויהי אנשים ובא התשובה ע"מ ששאל (כנ"ל סי' כג) ור' נתן משיב שנתמעט ממ"ש איש איש שממעט צבור (כמ"ש בפסחים דף סו ע"ב ובחולין דף כח), ותקנתי כנוסח הגר"א:

וחדל לעשות הפסח משמע שהיה ביכלתו לעשות וזה כשלא היה רחוק ט"ו מיל כר"ע (למעלה סי' כד) שמ"ש דברי ר"ע מוסב לכאן, לא עמ"ש הנפש ההיא מזידה, וכן במכילתא (בא סי' נז) מ"ש מזידה דברי ר"ע מחקו הגר"א ונשתרבב הלשון מכאן, ומ"ש ונכרתה וכו' התבאר בפרטות צו (סי' קלב):

כי קרבן ה' לא הקריב במועדו ברייתא זו כר"נ בפסחי' (בדף צא) שרק על פסח ראשון ענוש כרת שמ"ש כי קרבן ה' לא הקריב במועדו מדבר בפסח ראשון, שלכן אמר במועדו כי פ"ר דוחה שבת וטומאה, משא"כ אם ידבר בפסח שני איך אמר במועדו הלא פסח שני אינו דוחה טומאה, ושואל אתה אומר ר"ל אתה מוכיח שמדבר בפ"ר מצד שדוחה טומאה, נאמר שמדבר בפסח שני וגם הוא ידחה טומאה, ע"ז משיב כל עצמו אינו בא אלא מפני הטומאה, כן יש לישב גירסת הספרים. אולם בילקוט גריס על פסח ראשון ענוש כרת א"א על פסח ראשון או לא ענש אלא על פסח שני אמרת איזה מועד זה ראשון, ד"א כי קרבן ה' לא הקריב במועדו בא הכתוב ולימד על פסח שני שדוחה את השבת או ידחה את הטומאה וכו' וגירסא זו נמצאת בתוס' (יומא נא) ונתקשו בה מאד שתחלה סובר כר' נתן ואח"כ כרבי שמ"ש כי קרבן וכו' קאי על פסח שני, בפרט שהספרי סתם לקמן (סי' למ"ד) כר' נתן עיי"ש, וגם גי' הגר"א דחוקה ולכן הנחתי בפנים הגי' הישנה:

חטאו ישא האיש ההוא כבר התבאר באה"ש שכ"מ שכתוב איש י"ל להוציא אשה אבל נפש כולל גם אשה, ובילקוט סיים רש"א חטאו ישא האיש ההוא להוציא את האשה ועי' בפסחים (דף צא ע"ב):