אור החיים על במדבר פרק ח

דבר וגו׳ ואמרת. צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת, גם במלות שונות. ויתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (תנחומא, במדבר פרק טו) וזה לשונם: למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת נשיאים? לפי שראה אהרן חנכת נשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות ערב ובקר״ וכו׳, עד כאן. הנה דבריהם זכרונם לברכה צריכין באור, מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרן על חנכת הנשיאים שלא היה בכלל, הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנכה? גם למה לא הניח דעתו בכל הקרבנות שהוא מקריב, תמידין, ומוספין, והקטרת, גם בהקרבת החנכה עצמה של כל הנשיאים הרי הוא המקריב, ולמה לא רצהו אלא במנורה?

ויתישב הענין בתת לב למה שאמרו במנחות בפרק שתי מדות (מנחות פח.) וזה לשונם: כיצד עושה? מסלקן ומניחן באוהל ומקנחן בספוג ונותן בהם שמן״ וכו׳, עד כאן. ולסברת החולק על סברא זו וסובר דקביעי נרות, סובר גם כן שהיו קנים שבהם נרות קבועים דקים, והיה כופפם למטה עד שהיה מטיבם ומקנחם וחוזר וזוקפם כבראשונה, כדמוכח שם מדברי רש״י דבור המתחיל של פרקים וכו׳:

ואני אומר, אלו הייתי שם הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים דלא קביעי נרות. הראשון, ממה שמצינו כשהזכיר כל פרטי מעשה המנורה לא הזכיר פרט זה שעשה ״למול פני המנורה יאירו״, שאם הנרות קבועים כשהזכיר המעשה חל זכרון הדבר. ועוד ראיה אחרת, ממה שאמר הכתוב בפרשת במדבר (במדבר ד:ט): ״ולקחו בגד תכלת וכסו את מנרת המאור ואת נרתיה ואת מלקחיה ואת מחתתיה ואת כל כלי שמנה״, הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים, שאם לא כן הרי הנרות בכלל המנורה הם ולא היה צריך לפרטם, אלא ודאי שאינם קבועים ולזה הצרך לפרטם כמלקחיה וכמחתותיה שהם בפני עצמם.

שוב ראיתי כזה בדברי הימים (דברי הימים ב׳ ד:כ) ״ואת המנורות ונרותיהם״, הרי זה מגיד כי בזכרון מנורות לא יכללו נרותיהם. וגם ראיתי לרש״י זכרונו לברכה שם שכתב וזה לשונו: להוציא מלב המפרשים נרות היו עשויים מגופה של מנורה ואדוקים בה, שהרי כתיב ״מנורות ונרותיהם״ וכו׳, עד כאן, יעין שם דבריו בארך. הא למדת שפשטיות הכתובים יגידו כי לא קביעי נרות.

וכפי זה נשכיל כונת תשובת ה׳ לאהרן, כי אהרן היה מתאנח על חנכת המזבח, והשיבו הקדוש ברוך הוא ״חייך שלך״ וכו׳, פרוש, מעשה המנורה שמוריד הנרות ומניחן באהל ומקנחם וחוזר ובונה אותה מחדש ומדליקה, הרי כל יום כעושה מעשה חדש שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה. ואמרו ״מדליק ומטיב ערב ובקר״ ולא מצינו הדלקה אלא בערב, הרי אמרו במסכת תמיד (פרק ג משנה ט) כי נר מערבי צריך להיות דולק יומם ולילה, ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם: ״להעלות נר״ – נר מערבי דולק תדיר, מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה, עד כאן. הרי שישנה להדלקה והטבה לילה ויום, ונמצא שמחנך בכל יום המנורה, והם לא חנכו אלא פעם אחת המזבח. והוא מה שכפל הכתוב במאמרו דבר ואמרת, ״דבר״ – דבור הצריך למצוה, ״ואמרת״ – מענה רך המישב הדעת מחלשתה, שאמרנו שחלשה דעתו של אהרן והשיבו כי שלו גדול וכו׳. גם תתפרש תבת ואמרת לשון מעלה, על דרך אמרו (דברים כו:יז) ״את ה׳ האמרת״, שהשיבו שלו מעלה מכלן.

וגם לסברת האומר קביעי נרות, הנה הוא אומר שהיו הקנים שבו הנרות דקים, שהיה יכול לכפוף ולהוריד הנרות למטה עד שיקנחם ולחזור להעלותם, ובאמצעות הקנוח וכו׳ יחשב כמחדש והרי הוא מחנך בכל יום, ויתישב ערך הכתוב עצמו כמו שכתבתי.

בהעלתך את הנרת. צריך לדעת למה לא אמר בהדליקך. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו (במדבר רבה פט״ו; ספרי) בו דרשות רבות. גם צריך לדעת למה לא צוה ה׳ מצוה זו ביום ראשון, כי היא מצוה הנוהגת מיום ראשון בעבודה. ועוד הלא היא כתובה המצוה עצמה שמצוה כאן בפרשת תרומה (שמות כ״ה:ל״ז): ״והעלה את נרתיה והאיר על עבר פניה״, ולמה חזר לשנותה. עוד למה אמר יאירו ולא צוה לנוכח למצוה: ״תאיר״, כשעור ״בהעלתך״, וכמו שאמר גם כן בפרשת תרומה: ״והאיר על עבר״ וגו׳.

אכן במה שהקדמתי במאמר חז״ל (מנחות צח:) יתישב הכל על נכון. כי אמרו בהעלתך לצד שהנרות לא היו קבועים, יצו ה׳ שבכל עת אשר יורידם לקנחם ויעלה אותם לסדרם במקומם, יסדרם בדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגו׳, ולזה לא אמר גם כן ״תאיר״, כי אין המצוה בשעת הדלקה שיצדק לומר ״תאיר״, אלא המצוה היא על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול וגו׳, והבן:

ובזה נתישב למה הצרך לחזור לצוות לזה, כי לצד שעד עתה היה משה עושה כסדר זה בשבעת ימי המלואים, וחש ה׳ שידין אהרן בדעתו שאין מעכב סדר הנחתן, ואדרבא יותר הוא סדר נכון שיהיו הנרות ישרים פיפיותיהם ולא באלכסון, לזה צוה ה׳ שיאמר לאהרן שדבר זה מעכב. ובחר לסדר מצוה זו כאן ולא סדרה עם סדורי הקרבנות אשר צוה ה׳ ועבודה המעכבת, להודיענו הקפדת אהרן ורצויו, מה שנזכר במאמרם זכרונם לברכה.

אל מול פני המנורה וגו׳. טעם הדבר יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו במסכת שבת (כב.) וזה לשונם: ״מחוץ לפרכת העדות״ וגו׳ – וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסים, עד כאן. על פי הדברים האלה יצו ה׳ להאיר אל מול פני המנורה שהוא נר המערבי, להראות כל נר ונר שלא בא אלא בשביל עדות אשר יגיד נר הפונים אליו כלם, להראות נסו הנזכר.

ומה שראיתי שדקדקו התוספות התם בתמיהת ״וכי לאורה הוא צריך״ וכו׳, מטעם כל ארבעים שנה וכו׳, ולא אמרו ״והלא כל העולם כלו לאורו של מקום״, לעניות דעתי אינו דקדוק, כי תצדיק התמיהה מהמרגש להם יותר מדברים הבאים באמונה כי ה׳ ברא שמש וירח המאירים לעולם, ולדרך זה יתישב עם ההיא שהביאו משלהי כל הקרבנות וכו׳ (מנחות פו:), יעין שם דבריהם.

ויש לנו לחקור זאת מעתה, שלא בא המנורה אלא להגיד נסה שבנר מערבי היה מספיק בנר מצדה האחד ונר מצדה השני, ויש לומר כפי הפשט שהוא לנוי, שאחר שהוצרכה ביאתה לרמז הנזכר אין נכון להביא בית ה׳ אלא דבר מתקן ונכון שבמנורות.

ובדרך רמז ירמז בשבעה נרות לאומות העולם שהם שבעים אומות, כל אחד ירמז לכלל העשירי. ירמז כי כלן מאירים לנוכח המערבי, שהם ישראל שהם בחינת המערב כידוע ליודעי חן, ורמז גם כן שכלן כלים ונר ישראל לא יכבה. ותמצא שהארת הנרות אינו אלא בלילה, והוא סוד הגלות שנקרא לילה, מה שאין כן בבא זמן הישועה המתיחס לה בקר, כתיב (ישעיה כא:יב) ״אתא בקר״ וגו׳, יכבה נר האומות וישאר מכללותם נר ישראל שהוא הולך ואור עד נכון היום. גם רמז במצות הדלקת הנרות שיכון המדליק בהדלקתם שתהיה הארתם למול פני המנורה, שהכל יהיו לצרכי ישראל המתיחס להם שם פנים, כידוע למבינים.

ויעש כן וגו׳ כאשר וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר אל מול פני וגו׳, ולא הספיק במאמר ״ויעש כן״ וגו׳. עוד חזר לומר כאשר צוה וגו׳, והוא המאמר עצמו שאמר ״ויעש כן״ וגו׳. יכון לומר על זה הדרך: אמרו ויעש כן כנגד פרוק הנרות וקנוחם כדי שתהיה כחדשה, שבזה יצדק החנוך כמו שאמרנו. ואמרו אל מול פני וגו׳ כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני וגו׳. ואמרו כאשר צוה לצד שהדבור היה ביום, ובא לומר שאז בזמן שנצטוה עשה מעשה האמור. לזה אמר כאשר וגו׳, לומר שעשה בזמן שצוה ה׳ שהיא בערב. והגם שאמרנו כי ישנה להדלקה ביום בנר מערבי, דבר זה לא היה אלא בזמני ירידת עם ה׳, שהיה כבה נר מערבי (יומא לט:), לא בימי אהרן, ומה גם בתחלת הקמת המשכן. גם רמז באמרו כאשר צוה וגו׳ להודיע שבחו של אהרן, כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה׳, אלא לצד עשות מצות ה׳, על דרך אמרו (תהלים מ:ט) ״לעשות רצונך אלהי חפצתי״.

וזה מעשה המנורה וגו׳. טעם שהצרך לומר פסוק זה פעם אחרת כאן, ולא הספיק מה שאמר כבר בפרשת תרומה ובפרשת ויקהל, יתישב בין למאן דאמר לא קביעי נרות, שבא להסיר מכשול הטעות הנמשך ממאמר ״בהעלתך״ שאמרנו שהיה מפרק וחוזר ומעלה אותם, ומזה תבא הסברא לומר כי גם שאר המנורה אין חיוב בקיומה מקשה, שהרי גם הנרות בכלל חלק מהמנורה הם, ומצינו שהם מפרקים, ונדון מהם כדין דבר שהיה בכלל ויצא וכו׳ ללמד על הכלל, שהגם שאמר הכתוב ״מקשה״ זה היה בתחלה, אבל אחר כך יכול לעשות כאשר יחפץ. לזה אמר וזה מעשה המנורה מקשה וגו׳, שכן היא עומדת, וממוצא דבר אתה למד כי הנרות יצאו מהכלל מקשה של המנורה ולא תלמוד מהם. ולמאן דאמר קביעי נרות גם כן בא להודיע שעמדה המנורה במעשה מקשה גם אחר שהשתמשו בה.

קח את הלוים וגו׳. פרש רש״י קחם בדברים. ונראה שנתכון לומר שיבדילם מישראל ולעשות להם מחנה לויה לצד הצורך בטהרתם יותר מבני ישראל, והעד מה שגמר אומר וטהרת אותם, הרי שבצרכי טהרה הכתוב מדבר.

ואתנה את הלוים נתונים לאהרן וגו׳. כפל לומר תיבת ״נתונים״, יכוין לחיב המקבל לקבל המתנה, שלא לומר אי אפשי לקבל מתנה זו. והגם שבמשפטי איש לחברו יכול למאן כל עוד שלא הגיעה לידו ולא זכה בה, כאן מחיבם לקבל מתנה זו הגם שיש להם צד למאן במתנה זו, כי באמצעות זה יאסר על הכהנים עבודת הלוים ויתחיבו מיתה עליה, כאמרם זכרונם לברכה בספרי (במדבר יח:ג) וזה לשונם: ״גם הם גם אתם״, אתם בשלהם והם בשלכם במיתה. והגם שהרמב״ם בפרק ג׳ מהלכות כלי המקדש כתב וזה לשונו: לוים שעבדו עבודת הכהנים וכו׳ חיבים מיתה בידי שמים, אבל הכהן שעבד עבודת הלוי אינו במיתה אלא בלא תעשה, עד כאן, על כל פנים ישנו לענש ונגרע מעבודתם בעבודת הקדש. ולטעם זה יש מקום למאן, לזה כפל לומר ״נתונים״ בעל כרחם.

מתוך בני ישראל. אמר הכתוב ה׳ פעמים ״בני ישראל״ בפסוק זה ללא צרך. רז״ל דרשו (ויקרא רבה ב:א) שהוא מראה החבה כפל זכרון שמותם חמש פעמים בפסוק אחד כנגד חמשה חומשי תורה, והוא דרך דרש. ולפי פשט הכתוב נראה כי בדיוק נאמרו הזכרות בני ישראל. אמרו מתוך בני ישראל יכון אל הכללות, וכמאמר הקודם: ״קח את הלוים מתוך בני ישראל״, ואמרו לעבד עבודת בני ישראל יכון אל הבכורות שעבודה זו שלהם היתה והלוים עובדים עבודתם, ולזה הצרך לומר ״בני ישראל״ ולא אמר ״עבודתם״, שאז היתה נאבדת הכונה אשר כון לה הכתוב. ואמרו ולכפר על בני ישראל חוזר אל הכללות, וחש לומר ״לכפר עליהם״ שאז תהיה הכונה שחוזר אל הקודם שהם הבכורות לבד, לזה נאמר ״בני ישראל״ לומר שעל הכללות הוא אומר. ואמרו ולא יהיה בבני ישראל וגו׳ ולא אמר ״ולא יהיה בכם נגף״, נתחכם להודיע כי אמרו ״ולכפר״ וגו׳ ״ולא יהיה בכם נגף״ אין אחת גזרת חברתה על זה הדרך לכפר וגו׳ כדי שלא יהיה בהם נגף, אלא הם שתי הדרגות הטובה על זה הדרך: לכפר על נפשותיכם מתחלואי הנפש המסובבים מהחטאים, ועוד, לא יהיה בבני ישראל נגף בגשתם, וכונה זו מובנת ממה שאמר ״בבני ישראל״ שזה יגיד הבדל המאמר שאינו קשור למעלה. ואמרו בגשת בני ישראל נתכון לומר שהגם שלא יגשו אלא היחידים, על כל בני ישראל יקצף על הדבר. ומצינו כיוצא בזה שיקצף ה׳ על הכללות בשביל הפרט, וצא ולמד מעדת קרח מאמר ה׳ שם (במדבר טז,כא): ״הבדלו מתוך העדה״ וגו׳, והצרך משה להתפלל לה׳ על הדבר. ועין שם הטעם.

ויעש וגו׳ וכל עדת וגו׳ כן עשו להם בני ישראל. יש להעיר למה כפל לומר ״כן עשו״, עוד שנה שהתחיל לומר כל עדת וגמר אמרו בני ישראל. ונראה שנתכון בכפל ״כן עשו בני ישראל״ על הבכורות, ובא להחזיק טובה לבכורות יותר, שהגם שנטלו מקומן בעבודת בית אלהינו עשו ככל אשר צוה ה׳, הגם כי כפי הטבע אנושי יכאיב לבם ולא ידקדקו עשות ככל פרטי המצוה. ולזה שנה במאמרו מלשון שהתחיל לדבר בו ״כל עדת בני ישראל״ ואמר בני ישראל, כי לא על כלן מדבר הכתוב כאן אלא על פרט אחד כאמור.